בית אפרים אבן העזר חלק א רנח

איסור בביאה זו יעו"ש ואמנם לפי זה לא היה התוספות בקידושין דף י"ט לדחוק בפירוש דברי הש"ס סד"א הואיל ומדאורייתא חזי' לי ולפי הנ"ל בפשיטות יותר יש לפרש דעכ"פ מדאורייתא חזי' ליה ר"ל שאין איסור בביאת קטן ביבמה וס"ד אמינא דקני לה ג"כ קמ"ל דעכ"פ לא קני לה יעו"ש ויש לדחות ובשו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ד' הביא בשם המפורשים שכתב דהך דיבמה יבא עליה אפילו כל דהו אסמכתא בעלמא הוא: יב כ' מר לפרש בזה דברי רש"י דקטן חידוש הוא שהרי מן התורה היה יכול לקדש כיון שדעת אחרת מקנה כו' והנה מריש הוי קשיא לי דבדבר שהוא חוב לא שייך דעת אחרת מקנה ושוב ראיתי שמר עצמו הרגיש בזה לקמן ואמנם בלא"ה לא ידעתי איך נוכל לפרש כן דעת רש"י כיון דרש"י באמת ס"ל דקטן אין לו זכי' אף בדעת אחרת מקנה אלא מדרבנן ויבואר אי"ה לקמן: יג ועוד היה נלענ"ד דבלא קרא דכי יקח פרט לקטן נמי אין קטן יכול לקדש מדינ' שהרי אין עדות לקטן וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין שאין מעידין על הקטן ואמנם מר כתב דע"כ לא כתב הרמב"ם אלא בדבר שחוב הוא לו ובמקדש שיחולו משיגדיל זכות הוא לו וא"כ כ"ז במקדש שיחולו משיגדיל שיכול לחזור בתוך הזמן משא"כ לקדש שיחולו עתה ודאי דלא מהני מטעם דאין עדות לקטן שהרי חוב הוא לו והא דאמרי' שאין עדות לקטן היינו אפילו במופלא סמוך לאיש. והילך לשון הרמב"ם וקטנה אינה עושה שליח לקבלה לפי שצריך עדים ואין מעידין על הקטן לפי שאין בו דעת גמורה והנה הראב"ד השיג עליו דאמאי לא יליף מאתם גם אתם שהמשלח והשליח צריכין להיות בני דעת גם יש לדקדק במ"ש הרמב"ם שאין בו דעת גמורה שתיבת גמורה היא מיותר ע"כ נלענ"ד כוונתו ע"פ מ"ש פרק מהלכות תרומות בקטן שהגיע לעונת נדרים דהיינו מופלא סמוך לאיש תרומתו תרומה ולפ"ז מה שאמרה תורה הכוונה גם על מופלא סמוך לאיש שגם היא תרומתו תרומה וא"כ ע"ז ריבתה התורה גם אתם שיכול לעשות שליח וא"כ איך נוכל ללמוד משם דבגירושין א"י לעשות שליח כיון דבתרומה גופיה הוא יכול לעשות כשהוא מופלא סמוך לאיש ולכן נתן הרמב"ם הטעם לפי שאין בו דעת גמורה אע"פ שהוא מופלא והגיע לעונת נדרים מ"מ אין זו דעת גמורה כגדול ממש ואין מעידין וא"כ אף במקדש שיחולו לאחר שיגדיל אם נאמר דבקטנה לא מהני דהוי דבר שלבל"ע אף בקטן נמי לא מהני שהרי בלא גזה"כ דכי יקח איש נמי אין יכול לקדשה עתה וליכא מידי דהשתא לא מצי עביד ולקמיה מצי עביד אע"פ שנאמר שע"ז ל"ש אין עדות לקטן כיון שיכול לחזור מ"מ עכ"פ דשלבל"ע מיקרי יד פירש מר דברי הרמב"ם בענין חצי' שפחה וחצי' ב"ח דג"כ כוונתו שיחולו לאחר שתשתחרר משום שגם עתה מועילין הקידושין לחייב אשם כו' ואני תמה הא ודאי הא דמחייב אשם הוא משום צד חירות שבה תפסי הקידושין אבל בצד העבדות אין כאן תפיסת קידושין כלל וכיון שהוא רוצה שיתפסו הקידושין גם בצד העבדות לאחר שתשתחרר א"כ הרי הוא מחוסר מעשה ואין בידו לקדשה עתה כלל וכן מבואר בדברי התוספ' בב"ב דף שכתבנו דלאחר שתשתחררי מיירי בחציו שפחה כו' הרי דגם זה מיקרי דבר שלבל"ע והיינו מטעם שכתבתי: טו השיב על דברי אחי הגאון אב"ד דק"ק זבאריז דהביא ראיה מדברי המרדכי בשם תשובת מהר"ם וע"ז השיב דהוי דבר שאינו ברשותו אם לא יבא שערות עד שתבגר ומה שנזכר במרדכי שכבר גדלה היינו שהיא נערה כו' ואני תמה איך אפשר לפרש כן שהרי פטר שם את היתומים דאנוסים הם שמת אביהם קודם שנעשה הקטן ראוי לקדש ואלו היה חי היה מפתה את בתו שתתרצה לקדש לזה וכלשון הזה מבואר בשו"ת מהר"ם בשני מקומות ולשון זה מורה בעצמו שבגרה קודם שנעשה ראוי לקדש דאל"כ הא ודאי שאלו היה חי היה יכול לקדשה לו ואין מוחה בידו. ולולי דברי מר היה נלענ"ד דליכא כאן משום דבר שאינו ברשותו דא"כ זה גרע טפי דדבר שאינו ברשותו היינו דוקא אם מקנה לכשיבא לרשותו אפי' לר"מ משא"כ כאן שתבגור קודם א"כ לעולם לא תבא לרשותו אלא נראה דדמי למי שמחייב עצמו ליתן ב' ככרים אם לא ירצה את חבירו לעשות דבר פלוני ואם נעשה באופן שאין בו אסמכתא הא ודאי שמחויב הוא ליתן רק שמתחלה עלה על דעת מהר"ם בתלה התנאי בדבר שלבל"ע נמי אינו מחוייב לקיים התנאי ושוב חזר בו ופטר אותם מטעם אונס אבל לענין דבר שלבל"ע נראה מדבריו דגם קטן מיקרי דשלבל"ע: טז כתב דאין לדמות פירות דקל לחשש איילנות דפירות אינן בעולם כלל לא מהני רובא ובקטנה שהגוף בעולם אלא דמחסרא סימנים מהני רובא דמביאים סימנים. ואני תמה דהרי גם פירות דקל אע"פ שכבר באו הפירות לעולם אלא שלא חנטו עדיין לא מהני כמבואר בפוסקים ולדעת הכ"מ הל' תרומות בעי הבאת שליש דוקא אם כן חזינן אע"פ שהדקל בעולם וגם הפירות התחילו לבא לעולם רק כיון שלא הגיעו לשיעור לא מהני וקטנה נמי דכוותיה כיון שהדבר נתלה בשערות אע"פ שגופה בעולם מ"מ הרי עדיין לא הגיעו השערות לשיעור הראוי אלא דעבידי דאתו ולא מהני וההוא דלאחר שאתגייר כו' שאני דאין שום השתנות בגוף כלל. ועוד נלענ"ד דע"כ א"א לומר דחכמים מודים היכי דעבידי דאתי וישנו לגוף בעולם שהרי מבואר בב"מ דף ט"ז מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום דבריו קיימים מ"ש רישא ומ"ש סיפא אר"י סיפא משום כבוד אביו ופירש"י כגון שהיה אביו גוסס כו' וכ"כ הרי"ף והרמב"ם פרק ך"ב מהלכות מכירה שהטעם משום כבוד אביו והרי כאן הוא עבידי דאתי כיון שאביו גוסס וגם אין מקום לומר שמא יתן במתנה לאחרים כמבואר בקידושין דף ע"ח דמוקי יכיר כגון שנפלו לו נכסים כשהוא גוסס ופירש"י דגוסס א"י ליתן במתנה וכן דעת הרבה פוסקים ואפילו לפי דעת התוס' שם ג"כ מבואר דסתם גוסס אינו יכול לדבר ואינו יכול ליתן ע"ש וכיון דהנכסים בעולם וגם עבידי דאתו מה צורך יש בטעם משום כבוד אביו אלא ע"כ דאליבא דרבנן בכל גווני אינו יכול להקנות דשלבל"ע: יז כתב מר שראיה שהביא המשנה למלך מהך דשדה שמשכנתי לך לעשר שנים הוא ראיה כו' ולענ"ד צ"ע דכי זו בלבד יש לנו בש"ס והלא כיוצא בזה היה אפשר להוכיח הרבה פעמים וכי איזה דבר אינו תלוי בזמן והלא מבואר בתוספות ביבמות דף צ"ב גבי ר' ינאי הוי מייתי ליה אריסיה כו' דאם הפירות שלו אע"פ שהוא במקום רחוק מ"מ כיון שבידו לתולשם לא הוה כדשלבל"ע ואין חילוק בין רחוק לקרוב וא"כ גם הא דאמרי' שבידו לגרשה ג"כ צריך שהות כדי כתיבת הגט אלא ודאי נראה לפענ"ד דמהא ליכא למשמע מיניה דשאני התם דבאמת עיקר המניעה הוא מה שהיא ממושכנת ביד אחרים ואלו היתה בידו לא היה מחוסר זמן כלל וכן בההוא דר' ינאי אין ענין התרומה לזמן כלל וכן בגט ובכה"ג אמרינן זמן ממילא קאתי משא"כ בקטן שעיקר המניעה שאינו יכול לקדש עתה הוא מחמת הזמן אין סברא לומר שנחשיבהו כאלו כבר הגיע הזמן אע"פ שודאי יבא כיון שעתה הזמן בוגד וא"א בשום אופן שיחולו הקידושין ובכה"ג מחוסר זמן כמחוסר מעשה דמי יח כתב מר באות ח' דא"א לפרש בדעת רש"י דאליבא דר"מ קאמר דר"ח ורב כוותיה ס"ל והרחיק זה משום דחזינן דהש"ס רוצה לאוקמי אליבא דכ"ע כו' וצ"ע שהרי הרמב"ן והריטב"א לא דחו זה אלא משום דהא השתא אפיקנא לה מדר"מ ואוקימנא לה כדר"ש והיינו משום דפשיטא להו מילתא דר"ש לא ס"ל בהא כר"מ מדלא חשיב ליה בקידושין ולא כתבו לדחות כמ"ש מר ואין לדחוק להעמיד כוונה זו בלשונם ועוד שמדברי הרשב"א מוכח להיפוך שהרי כתב שהרמב"ן הקשה שא"א לצמצם ותירץ הוא ז"ל דמיירי שהביאו כולם ביום א' ואמרינן מדהשתא נערה כו' דאיפלגי בקידושין כו' וקי"ל כרב כו' והרי מבואר בקידושין שם דברייתא דקתני חוששין לקידושי שניהם פליגי עליה דרב וא"ל דהכא מיירי שאומרים דאייתי סימנים מצפרא דבכה"ג גם הך ברייתא מודה כמבואר שם הא ליתא דכל כה"ג לא הו"ל למיפסק דמביאין קרבן ונאכל אלא ע"כ דה"ק דהכא אתיא כמ"ד הרי הוא בוגרת לפנינו אף באין מכחישתן דכודאי חשבינין לה והלכך מביאין קרבן ונאכל ועכ"פ נראה מזה דאף להך אוקימתא לא אתיא ככ"ע וא"כ כיון דר"ח ורב הכי ס"ל כר"מ ויותר מזה מבואר בשיטה מקובצת למסכת כתובות ר"פ נערה שנתפתתה בשם הרא"ש דר"ש גופיה סבר כר"מ דאדם מקנה דבר שלבל"ע ומיישב הא בלא אוקמי לר"ש בשיטה ועיין בב"ב דף ע"ט