בית אפרים אבן העזר חלק א רנה

הוי ספק ספיקא מ"מ נראה דאין לסמוך ע"ז להקל משום דאם נאמר שעדיין לא הביא ב' שערות א"כ י"ל להיפך כיון שהגיע לכלל שנים ולא הביא שערות שמא הוא סריס ונעשה גדול מבן י"ג שנה וליכא למיזל בתר רובא משום דיש כאן ריעותא שלא הביא ב' שערות בזמנן וכמבואר בב"ש סי' קנ"ה ס"ק י"ט ע"ש וא"כ יש כאן ס"ס לאיסור אם נאמר שבעל חדא שמא היה גדול והביא אז ב' שערות ואת"ל לא הביא שמא סריס הוא לגמרי ועוד י"ל שלא להתיר מטעם ס"ס זה משום שזה אפשר שהוא בעולם למחר ובא בפנינו ונמצא בו שערות והרי אתה מקלקלה ובניו ממזרים: ומ"ש בענין חופה קונה ופירשנו הטעם בר"ן משום איסור יחוד ע"ז כתב מר כי דברי הר"ן משמע להיפך ומטעם ס' קאמר שמא נתכווין לקנות בחופה זו הדבר תמוה שהרי הר"ן כ' לחלק בין ביאה לסבלונות משום דבסבלונות מחית אינש נפשיה לספיקא ואמרי' שע"ד קידושין הראשונים שלח משא"כ בביאה וא"כ מדוע בסבלונות נאמר שמא כיוון לקדשה בסבלונות אלו אלא ע"כ כל היכא דליכא אסורא מחית נפשיה לספיקא ועושה ע"ד קידושין הראשונים וה"ה בחופה אם לא מטעם יחוד או מטעם אחר שכתבנו מכיון שכנסה לביתו מסתמא מבטל התנאי ודמי לחזקה דאין אדם טורח וכו' דמה"ת נאמר שמא ביטל התנאי ונתכווין לקנות בחופה זו שמא גם חופה זו ע"ת כמו הקידושין: שוב ראינו שהרגיש מדברי הר"ן וכתב דהר"ן האמת נקט דאין בסבלונות חשש איסור אבל לדינא אין לחדש ותימא דאדרבה מנ"ל להר"ן לבדות מלבו ולחלק בין חופה לסבלונות ולהוכיח דהרמב"ם ס"ל חופה אינה קונה דהרי גבי תנאי מהני כנס לבד ובמלוה לא מהני אלא בבעל לבד וא"ל דדמי לסבלונות כו' וחזינן דהכריח זה מדגבי תנאי מהני כנס וא"כ נראה מה דכנס דמי לבעל דאמרינן בה אין אדם כו' ובאמת איסור יחוד חל גם עלי' ודמי ממש לביאה דאמרינן שכיוונו לקידושין ומה שהביא שם מדברי התה"ד. והנה לפי דבריו שם אין מקום להאמינה שלא נבעלה שהרי טוענת תמורת המנהג שלא נבעלה משהגדיל ובעלמא אמרי' רוב בעילת אחר הבעל ובתשובתינו השני' הארכנו שאין מקום לחששות אלו כלל:. דברי זעירא שאלה מה תשובות הגאון מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא אב"ד דק"ק פראג עיין בשו"ת נ"ב מהדורא תנינא סי' נ"ב וזה אשר כתבנו לו בענין זה: אל מול הדרת יקרת צפרת תפארה כרוב ממשח הסוכך נזר ועטרה. העומד לנס עמים נאזר בגבורה של תורה מופת הזמן הגבר הוקם על מרבה המשר' כו' כש"ת מוהר"ר יחזקאל נ"י מה נכבד כו' ראשונה נתקשה לנו קצת במ"ש רבינו דבקידש סתם יש מקום לחלק בין קטן לקטנה דבקטנה איכא למימר מעיקרא כך תיקנו כו' ולפענ"ד בפשיטות היה אפשר לומר דדוקא בקטנה כיון דהוא גדול ויודע שאין קדושי קטנה כלום לכך אמרי' דמסתמא מתחילה אדעתיה דהכי יהיב וכאלו התנה שיתחילו לאחר גדלות אע"פ שהיא קטנה ולאו אדעתיה שכוונתו לתנאי זה מ"מ לא איכפת לן בהכי כיון שעתה משתעבדות בכסף קידושין כמ"ש הרשב"א ומיד כשקדשה בשתיקותה ורצויה סגי כמבואר במהרי"ק שורש למ"ד באורך משא"כ בקטן שקידש דבקטן ודאי לא שייך לומר אדם יודע דע"כ לא אמרינן כן בקידושין אלא כשהגדיל ויודע שאין קדושיו הראשונים כלום משא"כ בעודו קטן מאין הרגלים לומר דהוי כאלו התנה וגם לפי מאי דמסיק רבינו בסוף דבריו דדוקא בבעל אמרי' מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמסתמא כך היה כוונתו מתחילה שיחולו קידושי כסף לאחר גדלות כו' וצריך להבין דנהי שנאמר דע"כ היה כוונתן לכך מ"מ הרי קי"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין מנין ידעו העדים שכוונתם לשם כך ונהי דהוכיח סופו על תחילתו מ"מ בשעת קידושין היו עדים סבורים שקידשה סתמא ואין הקידושין כלום וכאשר מבואר בספרו הנחמד ויותר מזה האריך בתשובתו אלינו. ולפי סברא זו גם בזה יש חילוק בין קטן לקטנה בסתם דדוקא בקטנה דיש כאן קידושין דרבנן גם העדים יודעים כן דדעתו לגרש כשתגדיל ועתה היא משתעבדת בכסף קידושין משא"כ בקטן עכ"פ אינו ידוע להעדים ושמא בין כך נתאכלו המעות קידושין וא"ל כיון שהיא גדולה משתעבדת ג"כ על הכסף ז"א דמבואר בת"ה סי' צ"ו דעת הרשב"א ז"ל דקיבל מן הקטן אפילו פשע בו פטור ול"ש לומר שיעבד בכה"ג: גם צריך להבין לפמ"ש התה"ד סי' ר"ט דל"א מסתמא בעל לפני עדים משום דלאו כ"ע דינא גמירי וסברו דשניהם מודים עדיפא מעדים וע"ש ואף דתה"ד כתב שם עוד סברא להקל מ"מ סברתו הראשונה במקומה עומדת והכי משמע לכאורה מדברי הרא"ה ומיימוני דאל"כ אין קושי' מקטנה דנימא מסתמא העמיד עדים וכן משמע מה"ה מהלכות נחלות ד"ו וכדברו כתב ג"כ היש"ש ביבמות פ"ב סי' יו"ד וא"כ איך נאמר דיש הוכחה מדבעל מסתמא היה כוונתו לשם כך נימא דהוא סבר לקדשה עכשיו בביאה זו לפי דעתו דשניהם מודים עדיפי מעדים ומכ"ש בזמן הזה היה קצת מקום לומר כן כיון שעכ"פ דעת הרא"ה ומיימוני דא"צ עדים כלל כיון דכ"ע חזי כ"ע סהדי א"כ פשיטא שי"ל שלא כיוון לשם קידושין משיגדיל ועתה בעל לשם קידושין בלא עדים: גם צ"ע במ"ש באופן שלדעת קטן שקידש כו' ואפי' כבר הוציאה הכסף קודם שהגדיל כמ"ש הרשב"א בדף ק"ט ולכאורה מבואר ברשב"א שם דע"כ לא קאמר התם אלא בקטנה לאחר שתיקנו חכמים נישואין הרי היא משועבדת בכסף קידושין דאל"כ אינה משתעבדות ד"ת מכי יתן איש פרט לקטן וכ"ש בקטן שלא תיקנו נישואין. ואפשר לומר דדעת רבינו דהני עדיף טפי כיון שהיא גדולה בשעת קבלה ולדעת כמה פוסקים חייב באבד בפשיעה כמבואר בש"ע סי' צ"ו וגם אפשר לומר לדעת הרשב"א שהביא הש"ך היינו דוקא באבד אפילו בפשיעה משא"כ היכא שנתאכלו שנהנית מאותן מעות הוי כאלו הן בעין בידה. אמנם במ"ל כתב לספק היכא שנתאכלו אי מהני גם צריך להבין מ"ש רבינו לתרץ דברי הרשב"א דבדף ל"א לא הקשה רק על לשון רש"י שפי' יחולו ליום המחרת כו' משא"כ בדף ק"ט שלא הגביל זמן ושפתים יושק אמנם לפ"ז היה להרשב"א ז"ל לקיים פירושו של רש"י ז"ל ולפרש דבאמת קידשו שיחולו לאחר שיגדילו ומדברי הרשב"א משמע דמחמת קושיא זו מסכים לפר"ת ז"ל ובאמת ע"כ אין קושיא על רש"י חזקה כ"כ דהרי הש"ס שם אברייתא דר"א קאי דקתני בה חייב ס"ז חטאת ור"א לטעמיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן האי שינוי משני רב עמרם משמיה דרב ורב נמי ס"ל כר"א ואע"ג דמוקמינן לה כר"ש משום הא לא ארי' ומכ"ש לפמ"ש במ"ל דאע"ג דמוקמינן כר"ש אינה ראיה וע"ש באורך גם לא זכינו להבין במ"ש להביא ראיה מגיטין חוץ מקדושי קטן. ולענ"ד לכאורה אם נחלק בין קטן לקטנה בהתנה היינו משום דבקדושין אמירה בעינן ואטו אמירת קטן ממש' אית ביה ומעשיו אינם כלום משא"כ בגדול שקידש הקטנה כיון שדעתו שיחולו לאחר גדלות אז בשתיקותה ורצויה סגי וא"כ באמת גם קטנה לאו בת הויה הוא כלל ומעשה קטן בעלמא עבדו במה שקיבלה הכסף ועיקר הקידושין חלין בגדלות. גם יבאר לנו רבינו בענין מ"ש שהריב"ש בסי' ו' חולק דוקא על הרא"ה ששם לא היה קידושין מקודם כו' שהרי הרא"ה גם בפחות מש"פ סובר כן כו' ובאמת לא מצאנו להרא"ה שיסבור כן רק בקטנה שהגדילה כמבואר בהרא"ה לכתובות. וגם הריב"ש בב' מקומות הביא כן בשם הרא"ה ועיין בשיטה מקובצת מ"ש בשם הריב"ש ז"ל וגם יבאר לנו רבינו במ"ש דהבאת שערות לא מקרי מחוסר מעשה משום דדרכן לבא בזמנם ואפי' בדיקה ל"צ מחזקה דרבא והדבר צ"ע דמ"ש מפירות דקל דעבידי דאתי ואפ"ה הוי דשלבל"ע והרשב"א בקידושין כתב דעדיף מהיתה אשתו מעוברת כו' משום דזימנין מפלת משא"כ פירות דלא נתרו כולהו ע"ש. אמנם יש לחלק דהא ודאי דשערות אין מתחילין להצמיח ונגמרים הכל ביום א' אלא מעט מעט וכשמגדילין נגמרים