בית אפרים אבן העזר חלק א רנד

אינו נאמן משא"כ כאן והדבר מבואר בר"ן בפרק האומר התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' דאין הקרובות נאמנת לומר לא נתקדשנו משום דהוי דבר שבערוה ואף על גב דלא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן ע"ש ואף הרמב"ן י"ל דע"כ לא קאמר התם דעדות הקרובות מהני היינו משום דבאות לפנינו לב"ד ומסייע להו חזקת פנויה ומאי דקאמר לא איתחזק איסורא ל"ד דה"ה אם איתחזק היתרא ע"י אמירתן וראיה מזה שהרי הרמב"ן ריש גיטין כתב ג"כ דבדבר שבערוה אפי' לא איתחזק איסורא אין ע"א נאמן ע"ש ואמנם במהרי"ק שורש דעתו דכל היכא דלא איתחזק לא איסורא ולא היתרא ע"א נאמן ודחק לפרש דברי התוס' בריש גיטין וגם בתשובות מיימוני ובהגהות מרדכי בקידושין ר"פ האומר מבואר דנאמן ע"ש גבי שליח שטעה ואמר לי ואנחנו הארכנו לברר שלכאורה נראה עיקר כהרמב"ן והר"ן דהרי ילפינן דבר דבר מממון ובממון ג"כ היכא דליכא חזקה אין ע"א נאמן וראיה לזה ממ"ש ביבמות דף ך"ח סימנין וסימנין וע"א ע"א כמאן דליתא דמי ויניח ולדעת הנימוקי יוסף אפילו שבועה א"צ ואיך שיהיה עכ"פ לדעת הרמב"ן והר"ן שאין ע"א נאמן א"כ פשיטא דבע"ד לא מהימן ואינה נאמנת לומר לא נבעלתי ואם כן נפלנו ברברבתא להכריע נגד הרמב"ן והר"ן ז"ל: ומ"ש לתרץ עפי"ז קושיית הרשב"א בענין מיכל איך הותרה לדוד הנה בעינינו יפלא שאם באנו לומר שקטנה היתה א"כ י"ל שעדיין היתה קטנה כשהוחזרה לדוד ואע"פ שכתב רש"י ששהתה אצל פלטי שנים רבות מ"מ הרי לפי מאי דאיתא פרק בן סורר שדוד נשא בת שבע כשהיתה בת שש שנים וא"כ לק"מ בלא"ה ועוד דשמא לא הביאה סימנים עד אותו זמן שהוחזרה לדוד ואמנם נלענ"ד להוכיח דע"כ מיכל נערה היתה שהרי בילקוט שם איתא וייקר דוד מאוד מלמד שנתייקר שמו בהלכה כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה שמחו אמרו כתוב בתורה ואיש כי יקח אשה חדשה כו' והם לא ידעו שדוד חכם גדול בתורה ודרש ה"מ לדבר רשות כו' ואם איתא דקטנה היתה ה"מ למימר שדוד חכם גדול היה ודרש אשה ולא קטנה כמבואר בדוכתי טובי אע"כ דנערה היתה בשעת נשואין וקשי' ליה לרשב"א שפיר ובלא"ה י"ל דהרשב"א אזיל בשיטת הרמב"ן רבו דע"א לא מהימן בדבר שבערוה וגם דבכי הא אפילו מהרי"ק מודה דהוי כמו איתחזק איסורא ועוד דאכתי לא הועיל מר בתירוצו למ"ד דס"ל פלגינן דיבורא וגם דעדיין קשה לדעת הרמב"ם דס"ל דקטנה ג"כ אסורה לבעלה אם זינתה וא"כ מוכרחין אנו לתירץ הרשב"א ועי' ברד"ק שהוא ג"כ מתרץ קושי' זו ודבריו צ"ע אכ"מ: ז הקשה מר על תירוצו של הרשב"א שכתב שלא בא עליה פלטי כו' וע"ז כתב דהא קיי"ל ניסת אע"פ שלא נבעלה אסורה כמ"ש הרא"ש והריב"ש כו' הנה מה שנרשם בש"ע הרא"ש הוא ט"ס שלא נרמז זה בדברי הרא"ש כלל ומ"ש בד"מ וכ"כ הרא"ש ז"ל צ"ל וכ"כ הרי"ט שכן מבואר בריב"ש תק"ח ואולי כיוון להריטב"א שהביא כן הנ"י בשמו ולעיקר הקושי' י"ל דבאמת גם הרשב"א מודה לסברת הריטב"א אלא שכיון שדבריו אלו גזירת חכמים הוא בימי דוד עדיין לא גזרו זה ואדרבא על הרשב"א סי' אלף קפ"ט קשה דמה ענין קושיה זו לנדון דידיה דשם האיסור משום גזירת חכמים ועיקר הקושי' גבי מיכל היא דאפילו מדאורייתא ליתסר וכמ"ש בסי' י' ומ"ש מר עוד דמ"ש מב' עדים דפסקי' דאפ"ה אסורה ואיך כתב הרשב"א לתרץ דנישאת ע"פ הוראת ב"ד וכן הקשה בט"ז (וע"ש שתמה על הרשב"א דהסוגי' מלאה פ' כ"ג דלא בא עליה פלטי הנה הרשב"א סי' כ' תירץ זה ובסי' קפ"ט דחיקא לי' לומר שעשה ע"פ נביא וכן מ"ש למה הצריכה תורה קרבן לצבור כו' האדם בשבועה פרט לאנוס צ"ע דאין זה דמיון לכאן ואין פנאי להאריך) ולענ"ד בלא"ה לק"מ על הרשב"א לשטתו שכ' בחידושיו ביבמות דף צ"ה הטעם דקנסינן לה בב' עדים משום דלא דייקא ולא משום חשש שמא יאמרו כו' הלכך שפיר כ' בההיא דסי' אלף קפ"ט שהיא נדונית כמזידה וקנסינן לה מה שלא עשתה שאלת חכם ולא דייקא משא"כ בעובדא דמיכל כיון שהורו לה ב"ד של שאול שדעתה אמלוה מאי הו"ל למיעבד והרי ב"ד של שאול הוא ב"ד הגדול באותו שעה וכי יש לה לחזור ולשאול פי ה' בבתי מדרשות של שמואל הרמתי וכה"ג משא"כ בעדים אכתי הו"ל למידק והיה מתגלה לה שבעלה חי ולכך גם רמ"א הביא דין זה להלכה היכא שהורו לה ב"ד בטעות וניסת דלא תצא דאין לך אלא שופט שבימיך: אמנם לכאורה צ"ע על רמ"א שהרי איהו ס"ל דטעמא דתצא מזה ומזה משום שמא יאמרו גירש זה כו' ועי' בב"ש סי' קנ"ט וס"ס ט"ז שפוסק כהרא"ש. אך ז"א דאף לשיטת הרא"ש הטעם משום קנס חיישינן שמא יאמרו גירש וכמבואר בפוסקים משא"כ היכא דליכא קנס לא שייך זה ואמנם בדברי מהרי"ק בתשובה מבואר שם דפליג על הרשב"א והביא ראיה דאפי' בב' עדים לא אמרינן מה הו"ל למיעבד ועוד דגם כאן שייך דווקא ע"ש וכבר רמז הב"ש לתשובת מהרי"ק הלזו ואין פנאי להאריך ומ"ש מר על הרשב"א דמה ענין קרקע עולם לכאן יראה לענ"ד דזה נכון ע"פ מה שמבואר באהע"ז סי' ך' ע"ש בב"ח ובחלקת מחוקק: ומה שהאריך בענין אם נאמנת אשה לומר לא נבעלתי היכא שנבעלה מכבר והביא זה מסוטה ומנדה. הנה נחזי אנן בההוא דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דאמרינן הן הן ע"י כו' ומבואר בתשובות מיימוני הלכות אישות סי' א' דהוי ודאי גמור וכן בההוא דגט ש"מ אע"פ שכבר בעל וכן בההוא דקטנה שלא מיאנה לשיטת הרא"ה אנו אומרים דכ"ע סהדי ואם איתא שנאמנת לומר להיפוך איך שייך בזה כ"ע סהדי וגם ראייתו מהתוס' דסוטה צ"ע ועכ"פ לכאורה נראה משיטות הפוסקים שאין לבנות יסוד על היתר זה אם לא לדעת הרמב"ם והרא"ש דס"ל דהוי ספק והדבר צ"ע. ומה שהאריך מר לתקוע מסמורת בהך דהחזקה דרבא אין כאן רק ספק ואם לא בעל אפי' לא בדקו כלל נמי לא חיישינן שמא היה לו ב' שערות משום דלא הוי רק ספק. הנה המעיין בדברי הרשב"א בת"ה הל' נדה בדיני כתם שכתב וז"ל אע"פ שקטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים כדרב כו' ה"מ בדבעל אבל לא בעל לא כלומר הואיל וליכא לספוקי בספק דאוריי' ובכתמים דספיקא דרבנן הוא אין חוששין שמא נשרו ואלא מיהו היכא דלא בדקו חזקה הביאה סימנים ואפילו למיאון וכדרבא ועיין ברשב"א חולין דף י"א שכתב גם כן טעמא משום דאין סומכין על החזקה היכא דאיכא לברורי וכ"כ הט"ז באהע"ז סי' טעם זה ג"כ ועיין במ"א. ועיין בב"י ביו"ד סי' ק"צ שכתב כלשון הרשב"א כתב גם הרבינו ירוחם וכן פסק שם הטור והש"ע דדוקא אם בדקו ולא אשכחיה אין חוששין אבל כל כמה דלא בדקוהו חוששת לכתם דמסתמא הביאה כיון שהגיע לכלל שנותיה (והמעיין בדבריהם יראה שאין מקום לדחוק ולפרש בדבריהם דדוקא באפשר למיבדקיה אז אם מוצאת כתם חוששת לו הא לא"ה מקילין ועוד דשם אין טעם לדבר זה כלל) ולפי זה לכאורה הטור והש"ע דבריהם סותרים זה את זה שהרי בח"מ סי' ל"ה משמע בדבריהם כדעת הרא"ש בתשובה כלל ל"ג דמשמע דווקא אם בדקוה מהני עדותו כשנמצא עתה ב' שערות וצ"ל דס"ל דגבי חזקת ממון לא אמרינן חזקה זו וכן לענין חליצה כיון דאיכא חזקת איסור לשוק לנגדה גם מ"ש בדברי הש"ג שמה שהוסיף הסמ"ג לומר בשם ר"ת דאפילו לא בעל אחר זמן אין בודקין אותה הטעם דאע"ג דהוי ספק דרבנן אפ"ה חיישינן משום דהוי ספק מחסרון ידיעה ואינו ספק לענ"ד לא משמע כן שהרי גבי גבינות בסימן פ"א חשבינן זה לספק אע"כ כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' צ"א דהיכא דהספק הוא לכל הדור אזלינן בתר ספק חסרון ידיעה ג"כ וה"נ דכוותיה וגם דברי התוס' בב"ב פרק מי שמת בשיטת דבריהם מורה דס"ל דחזקה דרבא בא מהני אפילו לגבי חזקת ממון וא"כ לכאורה אין לעשות מזה ס"ס כלל. ועוד נלענ"ד דלא שייך בכאן לס"ס כלל דילמא לא בעיל ושמא לא הביא שתי שערות משום דהא ודאי אמרינן דבעל עכ"פ בקטנות וא"כ עיקר הספק אם בעל משהגדיל או לא בעל משהגדיל וא"כ אין זה ס"ס כלל כיון שבספק דילמא בעל ע"כ כוונתינו משהגדיל בעל דעל בעילת קטנות אין כאן ספק ואין נפקא מינה כלל והוה שם ספק חד דסוף סוף בקטנות בעל ומשהגדיל לא בעל ואפי' אם נאמר דזה