בית אפרים אבן העזר חלק א רמה

בידו לגרשה. ומדפי' אחרי כן דלמ"ד לא פלגינן דיבורא לא משכחת לה דמהימן אלא היכא דאמר סתמא גרשתי את אשתי א"נ עכשיו גרשתי דמשמע אע"ג דליכא שום נ"מ בין למפרע ללהבא כגון שלא זינתה בינתיים נמי א"נ דאל"כ ל"ל למימר דלא משכחת לה אלא באומר מעכשיו או בסתמא דהא אפילו למפרע דומיא דעכשיו בסתמא נמי ניחא למ"ד לא פלגינן דיבורא אלא אם כן אירע דבר נ"מ בנתיים אבל בלא"ה בכל ענין מהימן מהשתא אכתי הדרא קושיא לדוכתיה דאמאי לא מהימן בקידש ע"ת ובא עליה ודאי שלא כיון לשם קידושין ואפילו לאחר זמן כיון שלא אירע שום דבר בנתיים שאין נ"מ בין למפרע ללהבא וכי מיירי דוקא בזינתה בינתיים ולפוטרה מן המיתה וכ"ש בהאי דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי דכבר נתבאר דמטעם הן הן ע"י הן הן ע"ב אינו אלא ספק מקודשת אפי' זינתה בינתיים אין נ"מ בין למפרע ללהבא דמספק לא קטלינן לה דספק נפשות להקל ובדוחק גדול יש למצוא נ"מ בנתיים אם זינתה בינתיים לאוסרה על הבועל בודאי או מספק מ"מ אין נראה לאוקמי דברי הגמרא והפוסקים בהא אלא משמע למפרע בכל ענין א"נ ונראה לי דהעיקר דכל היכא דאין נ"מ בין למפרע ללהבא אין לחלק ואפילו אמר למפרע מ"מ נאמן מיהת אלהבא משום דבריש פ"י דיבמות רצה הגמרא לומר דהא דע"א נאמן להעיד לאשה שמת בעלה סברא היא מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות דאע"ג דאיתחזק איסורא סמכינן עליה ודייק עלה האי טבל היכי דמי אי דידיה משום דבידו לתקנו ואלא דאחר מאי קסבר אי קסבר תורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר כו' הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשול עליה כו' קונמות נמי אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה בקונמות ואיסור בעלמא הוא דרכיב ליה אכתפיה אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה כו' ומשמע ודאי מדנקט גבי טבל סתמא אי דידיה משום דבידו לתקנו משמע אפילו זמן רב אחר שנתמרח בכרי והוטבל אמר שתרם וכן גבי הקדש דנקט סתמא אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו וגבי קונמות נמי קאמר וקדושת דמים נחתה להו משום דבידו לפדותו משמע נמי אפילו לזמן רב אחר שהקדישה או אסרה בקונם אמר שפאדם אפ"ה נאמן ואמאי הא אין בידו לתקנו ולפדותו למפרע ולמ"ד דלא פלגינן דיבורא אמאי נאמן. ועוד דהתם בע"כ אפילו אמר לאחר זמן נאמן דאי ס"ד דא"נ אלא באומר מיד השתא איך קאמר בהקדש וקונמות אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאיתשולי משמע דברישא סגי לן בה"ט לחוד משום דבידו לפדותו בין דידיה ובין דחבריה וא"צ כלל לטעמא משום דבידו לאיתשולי עליה ואמאי הו"ל למימר נמי ברישא אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה ואי דחבריא משום דבידו לפדותו דהא איכא נ"מ טובא בין האי טעמא דבידו לפדותו ובידו לאיתשולי דאילו מה"ט דבידו לפדותו א"נ לאחר זמן דהא אין בידו לפדותו למפרע אבל לטעמא דבידו לאיתשולי אפילו לאחר זמן רב נאמן דהא קי"ל חכם עוקר נדר מעיקרא והו"ל למפרע ג"כ כאילו לא נאסר כלל וכיון דאיכא נ"מ בין הני תרי טעמא הו"ל להגמרא למימר נמי ה"ט ברישא אע"כ כיון דליכא שום נ"מ בין למפרע ללהבא דהא בין כך ובין כך יש לו להביאן לידי היתר מכאן ואילך נאמן והכא נמי גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אפילו אי אמר לאחר זמן שלא בא עליה יהא נאמן במגו דהואיל ובידו לגרשה כיון דליכא שום נפקא מינה בין אמרינן שהיתה מקודשת עד עכשיו או לא היתה מקודשת כיון שלא יארע שום דבר בין זמן היחוד להאי שעתא דהואיל ובידו לגרשה. עוד י"ל הא דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה גבי הא דמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דנהימנינן ליה שלא בעל לה בההיא מגו כדאמרינן גבי האומר זה אחי דנאמן מה"ט י"ל משום דגירושין גנאי הוא לו וכדאמרינן בפ"ב דקידושין דף נ' האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלוני במקום פלוני והלך וקידשה במק"א א"מ. ואמרינן בגמרא ותנן נמי גבי גיטין האומר תנו גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנה לה במ"א פסול כו' ואי אשמעינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דלבזי' בהאי אתרא לא ניחא לי כו' אלמא סתם גירושין גנאי הוא לו כ"ש הכא דכבר גרשה מן השעה ראשונה אם הדר ומגרש לה פעם שנית דהו"ל גנות ובזיון יותר מש"ה לא אמרינן כאן הואיל ובידו לגרשה ואינו נאמן לומר שלא בא עליה והרי הדבר ידוע שמגו דחינן לה בטעמא כל דהו כ"ש ה"ט דאמי דטעם נכון הוא אבל האומר זה בני דנאמן מהאי טעמא דהואיל ובידו לגרשה אדרבא לא מבעיא דליכא גנות בההיא גירושין אלא אפילו שבח הוא לו ומצוה קעביד דכווין לפוטרה מן היבום: ועכשיו נבא לנידון שלפנינו דהיתרא דהאי איתתא תא ע"ד שפירשנו למעלה הנה יש כאן לפנינו ס"ס להתירה ס' אם היה כאן ע"י דהיינו שני עדים כשרים שראו ביחד כשנתייחדה והם ראו להעדים והעדים ראו אותם ושהו שם העדים כשיעור ביאה את"ל שהיו להם פעם אחת ע"י כדין אכתי איכא ספק שמא לא נבעלה וכדברי הרמב"ם וש"פ דע"י לחוד אינו אלא ספק מקודשת ודלא כדברי מהר"ן ואפי' למאן ס"ל דלא שרינן מטעם ס"ס אלא במתהפכת ס"ס זו מתהפכת בין שהתחיל לומר ספק היה שם ע"י ספק לא ואת"ל שהיה שם שמא לא נבעלה ובין שהתחיל לומר ספק נבעלה ספק לא נבעלה ואת"ל נבעלה דילמא לא היה שם ע"י וה"ל כמקדש בל"ע ואין חוששין לקידושין אפי' שניהם מודים ואל תקשה עלי ממ"ש הרא"ש שם בפרק המדיר גבי קדשה על תנאי ובעל והא דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין משמע מתוך פירש"י ומתוך דברי התוס' דקידושין גמורים הם ואם קדשה אחר א"צ גט משני וכן מסתברא דהא בקטנה שאין בעילתו ב"ז ממש דהא אשתו היא מדרבנן ואפ"ה אמר רב דבועל לשם קידושין גמורים וא"צ גט משני כו' וראייתו מן הגדולים שדקדקו מדקאמרינן המקדש ע"ת ובעל צריכה גט משמע דצריך גט להוציאה מן הספק כו' וראוי להחמיר להצריכה גט משניהם ובקטנה אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום ומיד כשגדלה הוא בועל לשם קידושין גמורין אבל הכא הוי ספיקא שמא היה סבור שתנאי קיים ולא נזכר לבעול לשם קידושין והא דאמרינן דבועל לשם קידושין היינו בדאיכא עידי יחוד דאמרי' הן הן ע"י הן הן ע"ב הרי דבקדשה ע"ת אפילו ליכא עידי ביאה אלא ע"י בלבד ס"ל דלא אמרינן הן הן ע"י הן הן ע"ב לומר שבעל בודאי אלא הו"ל ספק כמ"ש למעלה את"ל דבעל אכתי י"ל שמא לא לשם קידושין בעל ואע"ג דספיקא זו אינה מתהפכת ה"ל ס"ס וכן עיקר כמו שהוכחתי במקום אחר. וי"ל דודאי לעיקר דינא ס"ל דמקודשת ודאי כדעת רש"י ותוס' וכדכ' וכן מסתבר והביא ראיה לזה אלא משום חומרא דא"א מסיים וראוי להחמיר כדברי אותן הגדולים לחומרא בעלמא אבל לעשות ספק קידושין להקל כדי שבעידי יחוד לחוד יצטרף זה הספק לספק השני לעשות מזה ס"ס להקל ולהתירו לית ליה דלעיקר דינא ס"ל דהו"ל קידושין ודאי במקדש ע"ת ובעל עוד י"ל דאפי' את"ל דהרא"ש בסוף דבריו הדר ביה ממ"ש וכן מסתבר וס"ל לגמרי כאותן הגדולים דמדינא אינו אלא ספק קידושין והו"ל ספק אמר אפ"ה לא שרינן ליה בע"י לחוד מטעם ס"ס דהא בפ"ב דקידושין גבי חוששין לסבלונות גרס כגירסת ר"ח והגאונים אפילו רובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות ומסיים שם ואין לתמוה אמאי חיישינן לסבלונות למיעוטא דמצינן נמי בכה"ג באיסור א"א זמנין חיישינן למיעוטא כגון גוסס מגוייד דאין מעידין עליו כו' ואע"ג דרוב גוססין למיתה וכן מים שאין להם סוף דאשתו אסורה והיא מדברי התוס' אלמא ס"ל דמשום חומרא דא"א לא אזלינן בתר רובא ה"נ איכא למימר דס"ל דלא סמכינן אס"ס להקל משום חומרא דא"א: אבל הרשב"א והריטב"א פי' שם דה"ט דלא אזלינן בתר רובא דמסבלי והדר מקדשי משום דאינו חוב גמור וקבוע מצד עצמו אלא מפני המנהג והמנהג עשוי להשתנות ע"ש משמע דברוב גמור סמכינן ארובא אפי' באיסור א"א. ולא תקשה לדבריהם מההיא דגוסס ומים שאל"ס דאשתו אסורה דשאני התם דאיכא מיעוטא נגד הרוב וחזקה וסיוע להמיעוט דהעמד אשה על חזקתה והיא בחזקת א"א ועוד העמד אותם בחזקת שהוא קיים אבל