בית אפרים אבן העזר חלק א רמא

רבה על החוב הרבה החוב בטל במיעוטו נגד הזכות נמי זכות הוא לו תדע דגבי גר קטן אמרינן דזכות הוא לו אטו מי לא מטו ליה חוב ג"כ ע"י גירות שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכל איסורים לישראל חמץ בפסח ובמלאכת שבת ויו"ט ומתחייב בעינוי יוה"כ ובהרבה מצות חמורות אע"כ כיון שזכות שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה רבה הרבה מאוד על החוב זכות קרינן ליה וה"נ דכוותיה וכ"ש בנ"ד שעשה נישואין לקטן במדינות פולין מפני יראת גזרת המלכות בודאי זכות הוא לו. מיהו בנ"ד כיון שלא קידש לו אביו אשה לאותו קטן אלא מעצמו הוא קדשה ודאי לית דין צריך בשש. דאין ממש בקידושין אלו. ותמהני על מכ"ת שכתבתם באחד מצד היתר של נדון שלנו דילמא בעל אדעתיה דקידושין הראשונים וטעי בדר"י בר"י דמה ענין דר"י בר"י לכאן אף הוא מודה לקטן שקידש לעצמו אפילו בידיעת אביו אין ממש בקידושין אלו דודאי אין בעשיית קטן כלום ואין קנינו קנין ולא קאמר אלא בקידש לו אביו עצמו האשה דקנינו קנין וכיון דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו ומה שכתבתם עוד להתיר בנדון שלנו מכמה דברים דילמא טעי בהא או בהא כבר כתבתי בפנים מה שיש בו די וגם הספק שכתבתם בשם המשנה למלך אין בו ממש אלא שלא רציתי להאריך עוד בזה: גם מה שכתבו מכ"ת על מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם מה שיש בנוסחאות הגמרא שלנו בפרק המדיר וכן קטן שקידש שלא היה בנוסחאות שלהם הוא הנכון ושאר הפלפול הוא שלא לצורך שהרי מבואר מדברי התוס' והרשב"א שגרס וכן בקטן שקידש אין לנו לעשות פלוגתא חדשה לפיכך לא נפלפל בזה יותר והשתא נבא לחלוקה השניה דבנדון זה שהיה דר עמה אחר שהגיע לשנת גדלות יותר משנה וחצי קודם שנאבד ואע"פ שקידש את האשה בעצמו כשהיה קטן כיון שדר עמה זמן רב משהגדיל שאני וכמו שנתבאר בס"ד. תנן בסוף פ"ז דגיטין דף פ"א המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי ב"ש אומרים א"צ הימנו גט שני וב"ה אומרים צריכה הימנו גט שני ומוקי לה בגמרא בדאיכא עידי יחוד וליכא עידי ביאה ב"ש סוברים ל"א הן הן ע"י הן הן עדי ביאה וב"ה סוברין אמרינן הן הן עידי ביאה פי' ואין אדם עושה בעילתו ב"ז ומסתמא קידשה ויש לי לעיין אי הא דאמרינן כיון דא"א עושה בעילתו ב"ז וע"י הן הן ע"ב מסתמא קידשה או בביאה זו או שקידשה קודם לכן בפני עדים אחרים באחד משלשה דרכים שהאשה נקנית בהם כדתנן בר"פ קמא דקידושין ונ"מ שאם ראיות עידי יחוד הללו אינו מספיק להיות אשה נקנית בהם כגון שהאיש והאשה לא ראו עדים ולא ידעו מהם אבל העדים ראו שנתייחד דבכה"ג אינה מקודשת כמו שאכתוב לקמן בשם הרשב"א אפ"ה כיון דע"י הן הן ע"ב ואין אדם עושה בעילתו ב"ז אמרינן מסתמא קידשה קודם לכן ע"י עדים אחרים ודמי להא דאמרי' בפר' ב' דקידושין דף נון דחוששין לסבלונות ופירשו הגאונים וכמה פוסקים דה"ט דחוששין דכיון דשלח לה סבלונות חיישי' דשמא קידשה כבר בפני עדים אחרים והלכו להם דה"נ נימא הכא. או דילמא להא דסבלונות כיון דרוב מקדשי והדר מסבלי לפי' רש"י אי נמי מיעוטא מקדשי והדר מסבלי לפי' הגאונים איכא למימר דהוא נמי מהם אבל הכא איכא למימר יצרו תקפו ומעולם לא קידשה דבשלמא אם יש כדאי בעידי יחוד הללו שיחול הקידושין ע"י ביאה זו וכיון דאפשר לו למבעל בהיתרא שיכוין לשם קידושין דכיון דאין אדם עושה בעילתו ב"ז אמרי' דסתמא לשם קידושין בעל דלא שביק היתרא ועביד איסורא כדאמרי' בפר' קמא דחולין דף ד' גבי מומר אוכל נבלות לתיאבון דלא שביק היתרא ואכל איסורא ומה"ט אמרי' התם חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין אבל היכא דאין כדאי בעדים הללו שתתקדש על ידם איכא למימר דיצרו תקפו ולא חיישי' שמא קידשה קודם לכן. ובתוספתא תניא מביאה הרי"ף פר' מי שאחזו ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני א' א"צ הימנו גט שני א' בשחרית וא' בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין גם שאר פוסקים פסקו כתוספתא זו. ומשמע ודאי דה"ט דא' שחרית וא' בין הערבים דאין מצטרפין משום דקי"ל דהמקדש בע"א אפילו שניהם מודים אין מקודשת. אלמא עיקר הקידושין תלה רחמנא בראיות שני עדים הלכך אם לא ראו ביחד אלא א' בשחרית וא' בין הערבים אע"ג דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ולשם קידושין בעל אינו כלום דעל כל קידושין של שתי ביאות הללו אין כאן אלא ע"א וא"מ: והשתא אס"ד בראות שני עידי יחוד אלא שאין ראייתם מספיקות שתהא מקודשת ע"י אפ"ה בעינן גט משום כיון דא"א עושה בעילתו ב"ז חיישי' שמא נתקדשה מכבר ע"י הקידושין מעלייא א"כ ה"נ בראה א' שחרית וא' בין הערבים נהי דאין מצטרפין לקידושין מ"מ כיון דע"י הן הן ע"ב וחזקה דא"א עושה בעילתו ב"ז מסתמא כבר נתקדשה קודם ע"י אחרים וקי"ל בפ' זה בורר דאפילו הלוואה אחר הודאה מצטרפין בדיני ממונות וע"כ תוספתא זו איתא דלא כהלכתא אלא כת"ק דריב"ק דאמר התם אין עדותן מצטרפות עד שיראו שניהם כאחד ולמה פוסקין הפוסקים כתוספתא זו אלא ודאי ש"מ דהא דאמרי' הן הן ע"י הן הן ע"ב וצריכה גט היינו דוקא אם ע"י אילו מספיקין שיהיה קידושין ע"פ ראייתם זו אבל אם ע"י הללו מצא אין מספיקין שיהיו קידושין ע"י ראיה זו שמא קידשה כבר ע"י עדים אחרים לא חיישי'. מיהו הר"ן פירש שם על תוספתא זו זה היה מעשה ואמרו א"מ דאע"ג דגבי ממון קי"ל בפר' ז"ב דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת אחת בעו להו. לפי דבריו אין מכאן ראיה להא דאמר' דהכא ה"ט דא"מ דאין עדותן עדות ואין נאמנים על היחוד עצמו כיון דיחוד שראה זה לא ראה זה לאו כלום כיון דעל כל יחוד ליכא אלא ע"א ולא ראו עדותן כאחת. ואין להקשות על דברי הר"ן הא דאמרי' בשלהי מסכת יבמות דלר"ט בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דכדיני נפשות דמי ולר"ע אין בודקין משום דאיכא כתובה למישקל כד"מ דמי וקי"ל כר"ע. י"ל דש"ה דמן התורה בעינן שני עדים אלא דרבנן הקילו משום תקנות עגונות אפי' עד מפי עד מפי עבד מפי אשה מפי שפחה וטעמא כדמפרש בר"פ האשה רבה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה וכיון דמשום תקנות עגונות הקילו רבנן ועקרוהו מדין עדות של תורה אקילו נמי רבנן להא מילתא למיזל לקולא אחר צד דין ממון שבו כיון דאיכא כתובה למישקל. תדע שהרי עידי קידושין ועדות לאוסרה על בעלה לדעת רוב הפוסקים בעינן דרישה וחקירה אלא ודאי ה"ט כדפרישית ועוד יש לחלק בכמה גווני אלא שלא רציתי להאריך בזה. ולפום רהיטא דהירושלמי ריש פר' קמא דסוטה יש להביא ראיה לפי' הר"ן דגרסי' התם נסתרה בע"א שחרית ובע"א בין הערבים יבא כההיא נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימנו גט שני באחד א"צ גט שני בא' בשחרית ובא' בין הערבים זה היה מעשה שאל ר"א בן תדאי את החכמים ואמרו אין זה יחוד והשתא אי טעמא דאין זה יחוד כדברי הר"ן משום דעידי נשים לד"נ דמיא ניחא וה"פ דבעיא ליה נסתרה בע"א שחרית כו' אי מצטרפי להדדי כד"מ או אין מצטרפין כד"נ פשיט ליה מדאמרי אין זה יחוד לענין נתייחדה ואין מצטרפין ש"מ דעידי נשים לד"נ דמי ה"ה נמי לענין נסתרה דהוי נמי עידי נשים וא"מ: אבל מי אמרת דהא דאמר גבי ע"י ה"ט משום דהמקדש בע"א אפילו שניהם מודין אינה מקודשת דאין עיקר חלות הקידושין אא"כ נעשה בפני שניהם ביחד השתא מאי פשיט ליה דא"מ לענין עידי יחוד א"מ נמי לענין עידי סתירה דמיירי בסתירה שלאחר קינוי ואליבא דר' יהושע דס"ל התם מקנא לה ע"פ שנים ומשקה ע"פ שנים פי' דנסתרה בע"א אחר הקינוי אינה אסורה לבעלה ודלא כר"א דאמר התם מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו והרי הא דבעי ר"י ב' עדים בסתירה שלאחר הקינוי לאסור על בעלה לאו משום דאין עיקר הסתירה מתקיימת לאוסרה על בעלה אלא א"כ ראו שני עדים ביחד כדאמרינן גבי קידושין דהא ל"ד שהרי טעם בסתירה אחר קינוי אוסרה על בעלה התם דשמא נטמאה בסתירה זו דמש"ה בעינן שיעור סתירה כדי טומאה כדאמרינן ריש פרק קמא דסוטה והרי טומאה אפילו בע"א דמהימן ליה כבי תרי נמי נאמן כדאמרינן פרק ג' דקידושין דף ס"ד גבי