בית אפרים אבן העזר חלק א רמ

שקידש לו אביו אשה דהכא הוא מקדשה לעצמו בריצוי האב מ"מ לישנא דהגמרא משמע כהרמב"ם דקאמר מהו שמייעד לבנו קטן משמע שהאב מייעדה לבנו ולא הבן בעצמו וכהאי לישנא אמרינן בגמרא בכמה מקומות ולישנא דקרא נמי הכי דייקא דכתיב ואם לבנו ייעדנה תלה הכתוב קידושי יעוד באב ולא בבן אלא ודאי דברי הרמב"ם עיקר שקידושי היעוד תלה באב ולא שבן מקדשה לעצמו ונראה שרש"י גופא חוזר בו כמו שאכתוב לפנינו וש"מ דשאני קידושי היעוד מקידשין דעלמא שקידש לו אביו אשה לקטן ואפילו הגדול אינו יכול למחות וטעמא דמלתא נראה לי משום דכיון דבנו כל דהו נמי במשמע ומשמע ליה להגמרא דרבי קרא במכל דהו לקידושין וודאין כמו ייעוד לעצמו דהא א"א דאדם מייעד לבנו קטן א"צ דעת הבן בייעוד כלל והכי משמע מהא דפשטינן לבעי' דר"ל מהא דא"ר אייבו א"ר ינאי אין ייעוד אלא בגדול אין ייעוד אלא מדעת ופריך הגמרא תרתי ומשני מ"ט קאמר מ"ט אין יעוד אלא בגדול משום דאין יעוד אלא מדעת ש"מ דא"א איכא יעוד בקטן יעוד שלא מדעת נמי מהני והשתא א"ל הא דבעי ר"ל מהו שמייעד לבנו קטן דאי אמרי' שקטן שקידש לו אביו אשה קדושיו קידושין אטו מיגרע קידושי יעוד מקידושין דעלמא שיכול אביו לקדש לו אשה משום דזכות הוא לו א"ו הכי קמבעי' ליה מהו שמיעד אדם לבנו קטן דאפילו הגדיל אינו יכול למחות ועוד בלא"ה שאני קידושי יעוד מקידושי דעלמא דקדושי יעוד דאמר העברי' אינו אלא מגזה"כ ואפי' אם מקדשה לעצמו מש"ה לא היה ראוי לחול הקידושין דהא בין לרבנן דס"ל מעות הראשונות לקידושין ניתנו ובין למ"ד לאו לקידושין ניתנו מן הדין לא היה ראוי לחול הקידושין שהרי בשעת נתינת המעות הראשונים לא פי' שנתן לשם קידושין דהא מה"ט אין יעוד אלא בבן ולא באח וכ"ש באחר דומיא דבן שאם האח האחר עשה להאדון שליח לקדש לו אשה אמה העבריה במעות הראשונים לרבנן א"נ אם יש שהות ביום לעשות עמו בש"פ אפ"ה ל"מ כדאמרינן בפ"ק דקידושין ואלו באב ובבן בכה"ג מהני והיינו טעמא דלא מהני באחר בכה"ג משום דמעות הראשונים שניתנו לא פי' שנתן לשם קידושין אלא קנה אותה סתם ולפיכך באחר לא מהני אבל באב ובבן כיון שתלה הכתוב מצות יעוד לו ולבנו הוי"ל כאלו פי' משעת נתינת המעות שאם ירצה לייעד לו ולבנו הרשות בידו אבל אחר כיון שאינו בכלל מצות יעוד ל"מ וכדפירש רש"י סתם גבי הא דאמרי' הא לא אמר לה לאחר שלשים יום קמ"ל ופירש"י לא אמר לה בשעת מתן מעות על מנת שתתייעדו לי לאחר זמן כו' קמ"ל דדמי להדדי כיון דתלי הכתוב יעוד במעות הללו לאחר זמן מעיקרא כי יהיבנא שאם ירצה לייעד מייעד ואפילו למאן דס"ל מעות הראשונים לשם קידושין ניתנו בע"כ טעמא מש"ה הוא דתלי רחמנא דהא לא פיר' ודווקא לו ולבנו מהני דבהם תלי רחמנא מצות יעוד אבל לאחר ל"מ דלא תלה רחמנא מצות יעוד בו והשתא מיבעיא ליה לר"ל בנו אי תלי ביה רחמנא מצות יעוד והו"ל כגדול או לא תלי והו"ל כאחר מיהו למאי דפי' התוס' במסכת כתובות גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו אינו אלא מדרבנן דהא זכיה מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן רק כיון דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה מדרבנן והא דהוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל י"ל דס"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה עכ"ל. ולפ"ז הדבר ברור דקטן שקידש לו אביו אשה אין קידושיו קידושין כיון דאין שליחות לקטן וזכיה מטעם שליחות נגעו ביה ולא דמי לגר קטן דהתם תקנו ליה רבנן זכיה להכניסו תחת כנפי השכינה אבל בקטן כיון דלא תיקנו רבנן נשואין לקטן כדאמרי' ר"פ חרש וה"ט משום דקטן אתי לכלל נישואין לכשיגדיל לא תיקנו ליה רבנן נישואין מניין לומר דתיקנו ליה זכיה אפילו מדרבנן הלכך קטן שקידש לו אביו אשה אין כאן קידושין אפילו מדרבנן: מיהו יש מן הראשונים פירשו דקטן דאע"פ שאין לו שליחות מן התורה בדבר שזכות היא לו זכין מה"ת דזכיה אלימא משליחות וה"נ מוכח בפרק ב' דקידושין דף מ"ב ע"א דקאמר אלא הא דקאמר רב גידל מנין ששליח של אדם כמותו שנאמר נשיא א' נשיא א' ופריך תיפוק ליה שליחות מהכא ואמרינן ותיסברא הא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד אלמא אע"פ שאין שליחות לקטן אית ליה זכיה מה"ת וכמ"ש הריטב"א התם מעתה י"ל דגר קטן שהטבילו אותו ע"ד ב"ד מ"ה הוי גר בין להקל בין להחמיר כ"ז שלא מיחה. וה"ה לקטן שקידש לו אביו אשה שקידושיו קידושין משום דזכין לאדם שלא בפניו והראב"ן בסוף ספרו בתשובותיו הביא הא דר' יצחק בר"י דקטן שקידש לו אביו אשה מקודשת משום דזכות הוא לו והקשה עליו הראב"ן הא זכי' מטעם שליחות הוא ואין שליחות לקטן ולק"מ דכבר נתברר דזכיה עדיפא משליחות. ובתשובות ב"י סי' ז' הקשה על סברא זו הרי מצינו בכמה מקומות שזכין לאדם שלא בפניו דא"כ כל מי שמקדש אשה לחבירו תהא מקודשת ואפי' לא עשה שליח והא ודאי לא עלתה על דעת שום אדם ובפרק המקדש בו ובשלוחו שקיל וטרי תלמודא מנ"ל דבשלוחו ולדברי ר"י אדרבה לא הו"ל למימר שליח אפילו אינו שלוחו נמי אם קידש לו אשה מקודשת א"ו דבר זה מוקצה מהדעת שלא דבר נכונה ואני אומר שאין ממש בדיחוי הזה דאם אמרו בקידש לו אביו אשה דזכות הוא לו משום דניחא ליה במאי דעבד אביו ואמרו בקידש לו אחר שלא מדעתו דודאי לא ניחא ליה במאי דעביד אחר דהרי בגר קטן אפילו את"ל דע"ד ב"ד ל"מ ע"ד אביו מהני משום דניחא ליה במאי דעבד אביו אם לא שמוחה משהגדיל בפירוש כמ"ש: עוד הקשה הב"י שם מדאמרינן בפ' האיש מקדש גבי הא דאמר מקדשת ברתך לברי דפריך דילמא ארצויי ארצי ודילמא שליח שוויה אפילו לא ארצי ולא שווי' שליח דהיא מקודשת דזכין לאדם שלא בפניו הלכך ליתא להאי תשובה כלל ודבריו תמוהים הם דודאי קטן שאין מעשיו כלום אם קידש לו אביו אשה זכות הוא מטעם שאין יכול לקדש ע"י עצמו אבל בגדול שיכול לקדש על ידי עצמו לא ובההוא עובדא ע"כ הבן גדול היה מדמפרש דילמא שליח שוויא ואי בקטן הא אין שליחות לקטן. מיהו לפי מה שפירשתי הא דקאמר במסקנא לפשוט בעי' דר"ל מהא דאמר ר"י אין יעוד אלא מדעת אין יעוד אלא בגדול ופריך תרתי ומשני מ"ט קאמר כמ"ש לעיל ופירש"י תרתי הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול והתוס' פירשו בשם רש"י וביארו יותר פי' הקונטרוס הא בהא תליא כלומר חדא מילתא הוא דכיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי לשוויא שליח לקדש ומאי קשיא ליה הא אע"ג דאין יעוד אלא מדעת י"ל דאין יעוד בקטן דהא אע"ג דאין שליחות לקטן זכיה מיהו אית ליה וזכין לאדם שלא בפניו וה"א דאית ליה יעוד דהוה כלדעת קמ"ל דאין יעוד אלא בגדול ועוד הארכתי שם באותו תשובה הרבה והבאתי ראיה שם עוד מפ"ט דב"ב דף קנ"ג ופלפלתי בההוא סוגיא דקאמר ר"נ בודקין לקידושין ולגירושין ופריך כיון דבודקין לקידושין ולגירושין למה ליה למיבדקיה ולדברי ר"י בר"י משכחת לה בקידש לו אביו אשה בקטנותו ומקודשת משום זכיה והשתא שפיר צריך למיבדקיה לגירושין ופלפלתי שם הרבה בדברי התוס' שם מיהו בנידון שלנו אין אנו צריכין לכל זה לפי המבואר שהוא בעצמו קידשה בקטנותו ולא היה הקידושין ע"י אביו הא ודאי לאו כלום הוא. והנה מ"ש מכ"ת בשם ס' נודע ביהודה הנה הספר לא נודע לנו ואין בעירינו ובכל סביבותינו זה הספר ואי אפשר לפלפל בדבריו מה לא שמיע לי אפשר אלו היה שמיע ליה לא הוי ס"ל. והנה רק ממה שכתבו מכ"ת מדבריו אדבר קצת כתבתם משמו דאפילו למאן דס"ל דקטן שקידש לו אביו אשה הוי קידושין משום דזכות הוא לו ובעל הספר כתב דחובה הוא לו מטעם כתובה יפה השגתם עליו כי דברי שגגה הם ומ"ש עוד לאחר חרם ר"ג מה חובה הוא לו אין דעת זה הגון בצד עצמו דמה בכך מ"מ זכות הוא לו הא כיון דא"א לו לישא שתי נשים מפני החרם מה לי זו שקידשה לו אביו או אחרת הא ודאי ניחא ליה במאי דעבד אבוה כדאמרינן גבי גר קטן וכמו שכתבתי בפני' ועוד אפי' לא יהא כדבריו הא ודאי דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו לאו דוקא שיהו הזכות בלא שום צד חוב כלל וכלל אלא כיון שהזכות