בית אפרים אבן העזר חלק א רלט

קידושין משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וכמ"ש הראשונים שאכתוב דבריהם בס"ד מ"מ לא בעי קרא א"א למעט אשת קטן ממיתה דהאי קרא גבי' כתיב שהרי בפרק קמא דקידושין אמרינן גר קטן מטבילין אותו ע"פ ב"ד דזכות הוא ואמרינן לימא מסייע ליה הגיורת וכו' ודחה הב"ע בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא ליה במאי דעבד אבוהון ובתר הכי אמרי' אמר ר"י הגדילו יכולין למחות ופירש"י אפי' נתגיירו עם אבוהון יכולין למחות וכו' ואם קידש אשה משהמיר אינה צריכה גט והכי משמע מסוגיא דההיא שמעתתא דאקשי עלה אביי ורבא ממתני' דיש לה כתובה לגיורת שנתגיירה פחות מבת ג' שנים וה"נ תנן יש לה קנס ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות יהבינן לה כתובה וקנס דאזלי ואכלי בגיות' ומשני לכי גדלה ופריך לכי גדלה נמי מוחי ונפקי ומשני כיון שהגדיל שעה אחת ולא מחתה שוב אינה יכולה למחות ואי ס"ד דקטנים שנתגיירו עם אבוהון מודה ר"י דאפילו הגדילו אינם יכולין למחות מאי דוחק' לאוקמי בכתובה וקנס לכי גדלה לוקמי דמיירי בקטנה שנתגיירה עם אביה פחותה מבת ג' ויהבינן לה כתובה וקנס מיד שהרי אינה יכולה למחות משתגדל אלא ש"מ דאפילו בכה"ג נמי הגדילו יכולין למחות וא"כ ה"נ אפילו את"ל דקטן שקידש לו אביו קידושיו קידושין דזכות הוא לו מ"מ אם הגדיל יכול למחות כמו גבי גירות נמצא הקידושין שקידש לו אביו תלוים ועומדים משעה שקידשה עד שעה שיגדיל שמא ימחה ואם לא מיחה משהגדיל הו"ל קידושין למפרע וכיון דכל ימי קטנות מתלי תלי הקידושין ואם ימחה לא הוי קידושין הוי ליה אשה זו שקידשה לו אביו ספק א"א ס' ימחה משיגדיל ס' לא ימחה וא"כ ל"צ קרא למעוטי אשת קטן בכה"ג בלא קרא נמי ידענא דפטור דס' נפשות להקל שמא ימחה משיגדיל ולא מבעי' למ"ד התראת ס' לא שמיה התראה לא צריך קרא למעוטי אלא אפילו למ"ד שמיה התראה מ"מ ל"צ קרא למעוטי דהאיך אמרינן התראת ס' שמיה התראה היכי שהעובר עבירה יודע באותה שעה שעובר עבירה שודאי עובר על ד"ת כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכל דפליגי ר"י ור"ל במסכת מכות דף ט"ז ובריש פ"ב דשבועות דכשאינו אוכל הככר היה יודע בודאי שעובר על שבועתו אלא דלהעדים המתרים בו בשעת התראה הוי ספק להעדים אם יעבור או לא יעבור שהרי עדיין יש לו שהות לאוכלו עד הבוקר אבל מ"מ בשעה שעבר העבירה והותיר עד הבוקר יודע בודאי שעבר על ד"ת וכן בהכה זה וחזר והכה זה או קלל את זה וחזר וקלל את זה גבי ספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון נמי חשיב ליה התראת ספק התם אע"ג דודאי עובר על מכה ומקלל אביו ממ"נ מ"מ בשעת התראה של כל אחד ואחד הוי ס' להעדים אם זה אביו או לא אבל כל היכי שהעובר עבירה בעצמו אינו ברור לו בשעת עשיית העבירה אם עושה עבירה שחייב עליה או לא אע"ג שלאחר זמן אגליה מילתא למפרע שעבר עבירה שחייב עליה מיתה או מלקות כל כה"ג כ"ע מודים דאינו מת ולוקה כיון דבשעת מעשה לא היה ברור ליה להעובר שעובר על ד"ת ואע"ג דהתוספות ביבמות פ' הערל דף פ' כתבו להיפך גבי הא דאמרי' התם אכל חלב מבן שתים עשרה ועד בן שמונה עשרה ונולד בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל וכתבו התוספות דלא חשיב התראת ס' אע"ג דבשעת התראה הוי ס' שמא יבא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה ולא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה דאף לאחר שהכה את שניהם לא ידוע איזה הוא אביו. וא"י מה יאמרו בהך דנותר ובההוא דשבועה שאוכל ככר זה היום דחשיב ליה התראת ספק והרי לאחר שעבר הלילה גבי נותר והיום גבי שבועה ידע העובר שעבר עבירה ובמה עבר ואפ"ה חשיב ליה התראת ס'. והמחוור דכל כה"ג אפילו למ"ד התראת ס' שמיה התראה אינו חייב כנ"ל והא דאכל חלב דאמר רב נעשה סריס למפרע איכא לאוקמי דבשוגג איירי ולענין חטאת ולא מיירי לענין מלקות ובמזיד והיינו דנקט אכל חלב דחייב עליה חטאת ולא נקט אכל נבילה וטריפה. והתוס' עצמן כתבו להיפוך בסוף פ"ק דכתובות דף ט"ו גבי הזורק אבן לגו בפלגא ישראל ופלגא נכרים דאמרינן התם דפטור משום דהוי ס' נפשות להקל וזה לשון תוס' תימה למ"ד התראת ס' לא שמי' התראה אפי' ס' נפשות להחמיר פטור משום דהוה התראת ס' ואי למ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא ישראל הרג הא מחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה וכו' ובנותר כשאמרו לו אל תותיר אע"ג דספק הוא י"ל שאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמיה התראה אבל הכא אינו ודאי שיבא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה. והרי דברי התוס' ממש כדברי וא"כ ע"כ ההוא דאכל חלב דפ' הערל בשוגג מיירי וכדפירשתי דלענין מלקות נמי ק"ל דס' להקל. ונ"ל להביא ראיה להא דפרישית דבריש פ"ח דסנהדרין דף ס"ט דרוצה הגמרא להוכיח דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות מהא דתנן בת ג' שנים ויום א' מתקדשות בביאה וכו' וחייבין עליה משום א"א ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידשה אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית הם. והשתא מנלן להוכיח דאזלינן בתר רובא דילמא לא אזלינן בתר רובא והאי דקתני וחייבין עליה משום א"א לאו דקטלינן ליה השתא באותו זמן שבא עליה אלא דנטרינן ליה עד דגדלו ואז כשתיגלי מילתא דלאו איילונית היא קטלינן ליה. הניחא למ"ד התראת ס' שמיה התראה אלא למ"ד לא שמיה התראה מא"ל ומה ראייה הוא זו אלא ודאי כל כה"ג דבשעת עשיית האיסור הוא ס' והעובר עליו אי עביד איסור או לא אע"ג דלאחר זמן איגלי מילתא למפרע דעביד איסורא לכ"ע לא שמיה התראה. אלא שיש להקשות מהא דפ"ק דחולין דף י"א דמייתי רב כהנא ראיה דאזלינן בתר רובא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה ודלמא טרפה הוי אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא וכ"ת דבדקינן ליה וכו' הקשה התו' ד"ה, וכ"ת מ"מ הו"ל התראת ס' אי לא אזלינן בתר רובא ותירץ ושמא קסבר שמיה התראה. והשתא למאי דפרישית האיך ס"ד לומר דבדקינן ליה הא כיון דבשעה שהרג את הנפש הוה מספקא ליה להנידון אי עבד איסורא שחייבין עליה מיתה או לא. אע"ג דלאחר כך על ידי בדיקה אגלי מילתא למפרע דעבד איסורא שחייב עליה מיתה הא כה"ג לכ"ע לא שמיה התראה והאיך ס"ד למימר דבדקינן ליה הא לא מהני מידי לכ"ע לחייבו למפרע וי"ל דהא ודאי כל כמה דלא נפק לן מקרא דאזלינן בתר רובא מסברא הוי חיישינן למיעוטא. והשתא ה"ק מנלן למילף מכאן דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא והאי סברא דהתראת ספק כדקיימא קיימא דילמא איפוך אנא דקרא למעוטי מסברא זו דהתראות ספק ואפי' אגלי מילתא למפרע אמרינן וסברא דחיישינן למיעוטא כדקיימא קיימא ודחה הא קא מנוויל ליה ובע"כ ש"מ דאזלינן בתר רובא וכיון דנפקא לן דאזלינן בתר רובא ממילא דסברא זו אגלי מילתא למפרע לענין התראות ספק כדקיימא קיימא דאין לנו שום ילפותא לאפוקי מסברא זו: ולפי מה שפירשתי את"ל דאף אם קידש אשה לבנו קטן קידושיו קידושין משום דזכין לאדם שלא בפניו אפ"ה אם הגדיל יכול למחות והרי הקידושין מתלי תלי וקיימי עד שיגדיל מ"מ ה"מ בקידושין דעלמא אבל בקידושי יעוד אי נימא דהאב מייעד לבנו קטן הוה מצות יעוד לבן ע"י האב כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' עבדים וכיצד מייעד לבנו אם היה בנו גדול ונתן רשות לאביו לייעדה לו הרי האב אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לבני וכיון שכן בע"כ פשיטא ליה להגמרא דאם הגדיל אינו יכול למחות דאל"כ מאי מוכח וא"א מייעד א"כ מצינו אישות לקטן דהא אע"ג דמייעד ל"צ קרא דא"א למעוטי אשת קטן ופטור ממיתה הא בלא"ה פשיטא דפטור ממיתה דשמא ימחה כשיגדיל והוה פנויה למפרע וס' נפשות להקל ואפילו למ"ד התראת ספק שמיה התראה מ"מ בכה"ג לכ"ע ל"ש התראה כדפרישית. וכן הא דקאמר אלא מאי אינו מייעד הא קא ממעט ליה קרא הא אפילו מייעד אכתי תיקשי דל"צ קרא למעוטי מה"ט דפרישית ואע"ג שרש"י פירש בפרשת משפטים על פסוק דאם לבנו ייעדנה האדון מלמד שבנו קם תחתיו לייעדה אם ירצה אביו ואין צריך לקידושין אחרים אלא אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקיבל אביך בדמיך משמע שכן עצמו מעיד בריצוי האב ואומר לה הרי את מקודשת לי וא"כ אפי' אם תמצי לומר שאם מייעד לבנו הקטן אפ"ה אין לו ענין לקטן