בית אפרים אבן העזר חלק א רלד

דאמרינן שמא ראתה טיפת דם כחרדל וחיפהו ש"ז ועי' בג' שם ועיין בפלתי סימן קצ"ג שהקשה דלמה מחזקינן בלא מצאה דם לבתולה ודאית ואסרינן באשת כהן וגם אין לה רק מנה ומדוע לא נאמר שחיפהו ש"ז או נאבד וע"ש מה שתירץ ולפ"ד יש לישא וליתן הרבה בזה. אמנם שבלא"ה נסתר זה אין רצונינו להאריך: ונחקורה ונשובה על קידושי כסף אם יש בהם ממש. הנה גלוי וידוע בשיטות התוספות והפוסקים דקידושי קטן אין בו ממש רק בתשובת מהרי"ק שורש למ"ד הביא תשובת ר"י בר"י דחשו לה וחלקו עליו ואפילו לדעת ר"י בר"י אין דעתו שיהא כאן קידושי תורה כמו שהאריך בזה בתשובת ר' בצלאל אשכנזי סי' ד' והוכיח מש"ס ערוך דקידושין דף י"ט דפריך א"כ מצינו אישות לקטן ואם איתא דהוי דאורייתא א"כ שפיר הוי אישות לקטן דהרי זכין לאדם שלא בפניו. וכן הקשה בשו"ת מהרי"ט והגאון מהר"י נר"ו בספרו נו"ב. אמנם הגאון נ"י רצה לישב זה על פי מ"ש בכתובות הגדילו יכולין למחות וכן בנידון זה נמי כשהגדיל יכול למחות א"כ שפיר קאמר כי ינאף פרט לאשת קטן דהוי התראת ספק פן ימחה לכשיגדיל וחזר וסתר זה עי' שם: ומה שנראה לענ"ד דלכאורה יש להקשות קושיא עצומה בש"ס דקידושין בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה איכא פלוגתא אי חוששין שמא נתרצה האב הרי בתשובות מיימוני סי' א' והובא ג"כ במרדכי דאם ספק להעדים אם קרוב לו או לה הוי כמקדש בל"ע והובא בב"ש סי' ל' סעיף קטן ט' (ומה שכתב הגה"א ט"ס הוא וצ"ל הגהת מרדכי ומרדכי סוף גיטין) ובתשובות מיימוני נסתייע ממ"ש רש"י ביבמות דף ל"א בכת א' היינו אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה. אמנם הרשב"א שם בשם ר"ח פי' דמיירי דספק להעדים אם קרוב לה או לו ותמה על שיטת רש"י דהרי המקדש בע"א אין חוששין לקידושין. ונלענ"ד בשיטת רש"י ז"ל בזה דס"ל כמ"ש הר"ן בכתובות דף ק"ב במ"ש שיש לתמוה על הרמב"ם פרק ט' מה"א וכתב דמיירי ששניהם מודים שזרק לה הקידושין רק שז"א קרוב לה וז"א קרוב לו וכיון שיש כאן ב"ע בזריקת הקידושין ועבידי אינשי דטעי בהכי לא תנשא מדרבנן דיש לחוש שמא בשעת הקידושין היו שניהם רואין שקרוב לה רק שעתה הוא טועה וכסברת הר"ן ז"ל. ואין הכרח לפרש דמיירי שהספק הוא להעדים משום דבכה"ג אין הקידושין כלום דבעינן שידעו העדים דבר ברור וכדעת מהר"ם הנ"ל ואם כן הקושיא הנ"ל במקומה עומדת. והנראה לענ"ד ליישב על פי מה שיש לתמוה שם בסוגיא שיטת הרי"ף ז"ל שפסק דאפילו אם האב נתרצה לא מהני ועל זה תמהו הרשב"א והר"ן והריטב"א מהא דאמרינן נתקדש לדעת ונישאת שלא לדעת רב אמר אוכלת כו' שמא יבא האב וימחה משמע דאם נתרצה האב בנשואין יעו"ש: ונלענ"ד לתרץ ויתורץ ג"כ קו' הפ"י על הרי"ף שהק' דהא הש"ס מק' אדעולא אפי' שדיך משמע דסברא פשיטא הוא דחיישינן שמא נתרצה וא"כ מוכח דאם נתרצה מהני עכ"ל. ומקודם נפרש טעמי' דהרי"ף דאפי' נתרצה לא מהני והנה בחידושי' לקידושין תרצנו דברי הרי"ף באופן נכון והוא דנראה בטעמא דהרי"ף דס"ל כיון דהוא קידש קטנה בלא דעת אביה אדם יודע שאין קידושי קטנה כלום א"כ אמרינן דגמר ונתן לשם מתנה כדאמרי' בכתובות דף ע"ד וביבמות גבי קטנה שלא מיאנה ג"כ דא"צ גט וגמר ונתן לשם מתנה כמבואר בדף מ"ו גבי מקדש אחותו דפליגי רב ושמואל וקי"ל דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו ונתן לשם מתנה ואין לחלק בין אחותו לאחריני דמשום דלא עבדי דיהבי מעות מתנה לנוכראה. דז"א כמ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' מ"ג באורך והכא אפי' לשמואל אית לן למימר מעות מתנה כמ"ש התוס' ד"ה דאיתמר כו' אבל היכא דאינו יודע אם יחולו הקידושין נתן לשם מתנה. ועי' בפ"י שכתב שם הטעם משום דנהי דא"י אם יחולו הקידושין עכשיו מ"מ כיון דדעתו לקדשה אמרי' דיהיב לשם מתנה דליקרב דעתה לגביה להתקרב לאחר זמן כו' ועי' שם: וא"כ ה"נ דכוותי' וא"ל דל"ש הכא אדם יודע משום דאיכא למימר דסבר היה פן יתרצה האב ז"א דהא לעולא ל"ח שמא נתרצה האב וא"כ אין לנו לומר שהוא היה סבר פן יתרצה האב. ולפ"ז מתורץ קו' הפ"י ושפיר מק' הש"ס ואפילו שדיך דהא בשדיך שפיר יש לנו לחוש פן יתרצה וכיון שכן אין המעות מתנה: ואם באמת נתרצה מקודשת דהוי פקדון גבה עד שיתרצה האב והא בהא תליא דאם אנו חוששין שמא נתרצה הרי היא מקודשת אם נתרצה באמת ואם אין חששא דנתרצה אף אם באמת נתרצה לא מהני. וניחא נמי מה דהקשו עליה מהא דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת משום דלגבי קידושין שפיר אמרי' כיון דיהיב לה לשם מתנה מה בכך שנתרצה הא לאו מידי יהיב ולא הוי קידושין אבל לענין נשואין ל"ש זה דהא אף עפ"כ נכנסה לחופה עמו. ואם יבא האב ונתרצה הוי נשואין ולכך אוכלת לרב דכיון דארוסה דאורייתא אוכלת בתרומה תלינ' לקולא בדרבנן ואמרי' דנתרצה בנשואין כמ"ש הריטב"א מש"ה דקדק בה הרי"ף אי הלכתא כרב או לאו והשתא ניחא גם כן מאי דלא הביא הרי"ף פלוגתא דר"ה ור"י בנתקדשה שלא לדעת משום דכיון דבשעת קידושין דאכתי לא הוי כיתומה בחיי האב ולא ידעינן שהפקיר אביו זכות שיש שלו בה אז מסתמא נתן לשם מתנה וקידושין אין כאן ונישואין אין כאן: אמנם כעת היה נלענ"ד לתרץ באופן אחר על הדרך הנ"ל משום דהרי כבר הקשינו למ"ד חוששין שמא נתרצה מה בכך כיון דעדים מסופקים אם נתרצה לא מהני אמנם י"ל דהא ודאי למ"ד חוששין שמא נתרצה היינו ע"כ מטעמא דזכות הוא לו וכמ"ש הר"ן דאם בא ונתרצה לא מהני למפרע משום דזכות הוא לו ולפי זה לא הו' כמקדש בלא עדים דהעדים מסקי אדעתייהו וסבורים הם שמסתמא יתרצה כיון שזכות הוא לו והשתא ניחא גם דברי הרי"ף כיון דבאמת קי"ל כמ"ד א"ח א"כ כיון דאנן ל"ח העדים איך יחושו על זה וא"כ אפילו נתרצה באמת לא מהני דהוי כמקדש בלא עדים ובזה יש ליישב גם קושית הב"ש בסימן ל"ז ס"ק י"ח שהקשה על הש"ע דלמה סתם כדעת הרמ"ה דאין הקידושין חלין אלא משעת שמיעה והרי הרא"ש והר"ן סברי דלמפרע מהני ולפי הנ"ל ניחא דבאמת מבואר מדברי הרא"ש והר"ן שכתב זה למ"ד חוששין שמא נתרצה דקיימי התם אהא דאמר רבינא אפילו למ"ד חוששין כו' אבל באמת למאי דקי"ל א"ח ודאי עכ"פ למפרע לא מהני דלאו זכות הוא לו דנאמר דהוי קידושין למפרע וא"ל מכאן ולהבא נמי לא להני דהא הוי כמקדש בלא עדים י"ל דמיירי דהריצוי היה לפני עדים כמ"ש הב"ש ולפי זה י"ל דלדינא אין כאן מחלוקת בין הרי"ף להרא"ש דאף הרי"ף מודה בכה"ג: ועפ"ז נבא אל הענין כיון דבאמר כשהגדיל הקטן יכול למחות א"כ אף אם נניח זה שכתב הגאון מהר"י מחמת התראת ספק דשמיה התראה מ"מ יש ליתן טעם בדבר שלא מצינו אישות לקטן ואעפ"כ יבא דין ר"י בר"י על נכון דלכאורה בפשיטות י"ל דס"ל כדעת הרשב"א שחולק על רש"י ומפרש דהש"ס מיירי בכת אחת דמספקי להו אי קרוב לו או לה אך דמ"מ מודה דעכ"פ לא הוי רק ספק קידושין ואע"פ שעתה נתברר באמת שהיה קרוב לה ומ"מ בשעת קידושין היה ספק להעדים וע"כ הוי ספק קידושין וכן מבואר מדברי הבית שמואל בסימן ל"א ס"ק ו' דאם העדים מסופקין שמא ש"פ במקום אחר אע"פ שנתוודע אחר כך שבאמת הוא ש"פ במק"א אפ"ה ליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקין ובס"ק י"א כתב דליכא איסור דאורייתא והבנים כשרים דהא אם יודע שש"פ מ"מ בעת הקידושין לא הי' ידוע להעדים ומסק"ו משמע דאעפ"כ יש חשש קידושי דאורייתא וצ"ל דבס"ק י"א כתב לשיטת מהר"מ הנ"ל שהביא בסי' ל' והלכך א"ש דלא משכחת אישות לקטן כיון דבשעת הקידושין ספק להעדים פן ימחה כשיגדיל אין לחייב מיתה על קידושי ס' אבל להתירה לעלמא שפיר קאמר דאין להתירה דעכ"פ קידושי ס' הם: אמנם י"ל ג"כ דאפילו אם יסבור כתשובת מיימוני הנ"ל יש ליישב דבריו. דבנ"ב כתב די"ל דדוקא במעשה דר"י בר"י שלא היה רק קידושין לבד ואין כאן חיוב כתובה שאר כסות ועונה וגם חרם רגמ"ה לא נתפשט שם (ובלא"ה י"ל דרגמ"ה לא גזר בארוסה כדעת קצת פוסקים) אבל בקידושין ונישואין אין כאן