בית אפרים אבן העזר חלק א כג

שאין לו רק תקנה זו לבד פשיט' דשרי שאין לך דבר שעומד בפני הסכנה (ודוחק לומר דמיירי שטורח גדול לחזור אחר תקנת אחרים ותקנה זו דכוס של עיקרין מזומנת הוא לו מיד דבכה"ג נמי לא אפשר מיקרי כמ"ש התו' בפסחים שם דגבי שלשול האומנים בקופות קרי לא אפשר כיון דטורח גדול הוא) וא"כ כיון דאפשר בתקנה אחרת שפיר פריך אף לר"ש יש לאסור כדאמרינן שם בשבת ד' לענין קטנים כו' וכן בהא דמוכרי כסות כיון דאפשר למיעבד כצנועין אבל לפי מה דקיי"ל לפסק הלכה דאף בכה"ג שרי כדמתיב רבה מהא דמוכרי כסות א"כ בלא"ה לא קשה מידי אהא דמתיר בכו' של עיקרין כיון דלא קמכוין וגם פסיק רישא אין כאן כמ"ש שהרי אפשר שלא יפול קלקול עי"ז באיברי הזרע כלל רק שיהיה עקר שלא יוליד ובזה אין איסור סירו' כלל ולפיכך אין איסור בשתיית כוס עיקרין ורפואה כלל אם לא היכ' שמכוין כדי לסר' אסור ומ"מ אין לוקין עליו כיון שאין כאן וודאי שיתקלקלו הגיד או הביצים אע"פ שיהיה עקר מלהוליד מ"מ חיוב מלקות אין כאן כ"א בסירו' גמור דוקא וכן משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה בשבת שם דלרפואת ירקון הוה שרי בחול ואין איסור כ"א בשבת ולא הזכיר דווק' בזקנה ועקרה הוא כאוקימתת הש"ס אלא דמשמע דס"ל דשרי בכל גווני וכדכתיבנ' ומ"ש החכם המשיב דלשיטת הערוך קשה דהא לא ניח' ליה וצ"ל דס"ל כשאלתות אישתמיטתיה דברי הרשב"א והרא"ש והר"ן והביאם הב"ש דבשאר איסורין גם הערוך מודה וכמש"ל מזה ומ"ש לענין שתה כוס של עיקרין אם פסול לבוא בקהל צריך תלמוד לענ"ד פשוט דאם לא נעשה רושם מחמת זה באיברי הזרע רק שבטלו ממלאכתם ואינו ראוי להוליד אין זה בכלל פ"ד רק בכלל עקר ועקר אינו נפסל לבו' בקהל כמש"ל ואפשר דאף החולקים על רא"מ בההוא דגובת' מודים כאן שאפשר שע"י כוס עיקרין אין כאן מעשה בגיד כלל רק שחריפות הסמים גורם קלקול בזרע האיש שלא יתן פריו. ואע"פ שהתו' בסוטה נראה דמפרשו דברי רש"י דסרי' אדם ע"י שתיית כוס עיקרין פסול לבוא בקהל באמת דברי התו' צ"ע בזה דרש"י כוונתו על מה שנקר' בשם סרי' אדם דהיינו מה שהוא בכלל פ"ד. ומ"ש התו' דבריית' דיבמות לא קאי על סרי' אדם צ"ע דהא ביבמות ד' ע"ט אמרינן אמתני' דסרי' חמה מכדי שמעינן לר"ע חייבי לאווין כו' ע"ש ומ"מ צ"ל דסרי' אדם אינו פ"ד כיון שהבריית' חשיב פ"ד וכ"ש וסרי' אדם נראה שר"ל סרי' אדם היינו שמיעכו ביציו וכיוצא וזה כוונת רש"ל ביבמות ד"ך. ומ"מ רש"י בסוטה דנקט סרי' חמה לא בא אלא לשלול מה דקרי בש"ס סרי' אדם ומיפסל מלבו' בקהל ודברי התו' צ"ע בזה: ועוד נלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם לפי מה דאמרינן בשבת דף ק"ך הרי שהיה שם כתוב על בשרו כו' שאני התם דאמר קרא ועבדתם כו' לא תעשון כן לה' אלקיכם עשייה הוא דאסור גרמ' שרי א"ה ה"נ כתיב לא תעשה כל מלאכה כו' ע"ש דמסקינן דהיינו טעמייהו דרבנן דמצרכי גמי לפי שאסור לעמוד בפני השם ערום ומבואר שם דבלא"ה גם רבנן מודו דאין איסור משום מחיקת השם דגרמ' שרי דהא ודאי גמי ע"כ לא מיהדק ועיילי ביה מיא דאל"כ הוה חציצה. וכן מבואר מדברי הרמב"ם בהלכ' יסודי התורה. וצ"ע על רש"י ביומא שפירש שטעם כורך עליו גמי להגין עליו מחוזק שטף המים וז"א כמבואר בשבת ומצאתי בכפות תמרים שהקשה כן על רש"י ושוב ראיתי בתו' ישינים ביומא דף א' ודף פ"ח שעמדו בזה והנה מה שקור' לטבילה זו גרמא אע"פ שבמתכווין הוא יורד לתוך המים עם השם שעל בשרו ובכה"ג קיי"ל בסנהדרין בכבש על חבירו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות חייב ע"כ לומר דשאני הכא דאע"פ שיורד לתוך המים אינו נמחק אז רק מחמת שהשם מתלחלח הרבה מהמים ממילא הוא הולך להמחק ומ"מ כיון שעכשיו בשעת עשייה אינו נמחק גרמא מיקרי. וראיתי בחידושי הרשב"א בשבת שם שהקשה אהא דיורד וטובל שהא זה הוי כמקרב את כבויו. ותירץ דמקרב לא מיקרי אלא התם שבוודאי יכבה אבל כאן אפשר שלא ימחוק שאילו וודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים ע"ש ודבריו צ"ע דאם איתא דספיק' הוי איך מדמה הש"ס גרמא דהכ' לגורם כיבוי שגורם בודאי שיכבה וגם מה דמשמע שאם היה נמחק בודאי הוה כמשפשף בידים א"כ מה ענין זה לגרמ' דהאי כמעשה בידים הוא אלא דספיקא הוה אם ימחק אם לא ומספק נמי הוה לן למיסר ואפשר דאם אינו רק ספק א"כ יש להתיר דהא אינו מתכוין למחיקת השם ופסיק רישא אין כאן כיון דספיק' הוא. אך דמ"מ אכתי אין זה דומה לגרמ' ולפי מ"ש א"ש כיון דבשעת הטבילה אין כאן מחיקה אע"פ שזה גורם שימחק אח"כ גרמ' הוי. ומ"ש הרשב"א דהוה כמקרב את כבויו לפי מ"ש לא דמי דהתם טעמא שמא עם נתינתו יפלו הניצוצות והוה מכבה בידים ע"ש בשבת דף מ"ו בדברי התו' והרשב"א ולכן דברי הרשב"א צ"ע ואין להאריך ובבכורות דף ל"ד מרבינן מקרא לעניו הטלת מום דבכור דגרמא נמי אסור היינו דוקא משום רבויא דקר' וכן בתרומה תלויה אליב' דר"א שם משום דכתיב משמרת תרומתי משמע שצריך לשמרה ואף ע"י גרמא שיניחנה במקום התורפה אסור. משא"כ היכא שהאיסור נאמר בלשון עשייה כגון לא תעשון כן לה' אלקיכם או לא תעשה כל מלאכה מבואר מדברי הש"ס דגרמא שרי: ולפ"ז נראה ברור דה"ה לענין סירו' דאפקי' קרא בלישנ' דעשייה ובארצכם לא תעשו וודאי דגרמ' כגון שיניח דבילה או בצק על איברי הזרע כדי שיבא הכלב ויטלנו נמי שרי כמו במחיקת השם ומהאי טעמא גם שתיית כוס של עיקרין כיון דבשעת מעשה עדיין אין שם ביטול איברים אלא שזה גורם שאח"כ ע"י חולי שגורם בו שתיית הכוס מתבטלים איברים אלו אין כאן רק גרמא לבד ושרי ומ"מ סובר הרמב"ם דאסור אע"ג דגרם כיבוי קיי"לן דשרי לגמרי והכי משמע נמי לענין מחיקת השם י"ל דשאני התם שהוא במקום פסידא כמ"ש בש"ע א"ח סימן של"ד סעיף ך"ב בשם המרדכי וכן במחיקת השם היינו נמי לצורך טבילת מצוה אבל שלא לצורך כלל פשיטא דאסור וכמו דקיי"לן בגרמא בניזקין דאסור. ומה"ט בשיסה כלב בחבירו פסק הרמב"ם דחייב בד"ש. כמבואר בטור וש"ע ח"מ סי' שצ"ה. וה"נ גבי שיסה כלב בחבירו לבטל ממנו איברים אילו כתב הרמב"ם ג"כ שיש איסור בדבר. והך דהושיבו במים או בשלג. נלענ"ד דמיירי שלא כבש עליו רק דמעצמו אינו יכול לעלות דאם כבש עליו במים חייב שהרי בשעת ביטול האיברים ידו היתה במעל הזה וכמבואר בסנהדרין דבכה"ג חייב מדין רוצח וכן פסק הרמב"ם ומכ"ש בזה ועיין בח"מ סימן שפ"ו בסמ"ע וש"ך שם בענין החילוקים שבין גרמי לגרמא ולקצר אני צריך. ויש לעיין במשקה סם המות לאדם אם חייב מדין רוצח. ולכאורה דמי למשקה כוס של עיקרין כדי לסרסו ואפשר דהתם שאני דמיקלי קלי ליה מיד אע"פ שחי אח"כ איזה ימים מ"מ הוה כהכהו מכה שיש בה כדי להמית שאם מת ממנה אף לאחר זמן חייב משא"כ בכוס עיקרין שפעולת הסירוס אינו נעשה מיד אלא אחר זמן מה כשפועלים פעולתם בחוטין הנושאים משך הזרע ובכה"ג גרמא מיקרי והכי משמע בב"ק דף מ"ז גבי הנותן סם המות לפני בהמת חבירו דטעמא דפטור מדיני אדם משום דהוה לה שלא תאכל אבל זולת זה משמע דחייב. ודוחק לומר דעכ"פ גרמי הוי ואתיא כר"מ דדאין דינא דגרמי. ואפשר דבכה"ג חייב משום דין אש למ"ד אשו משום חיציו וכמ"ש התו' בהכונס דף נ"ו בכפתו והביאו במקום שסוף החמה כו' והשקאת הכוס בידים כהזיזו והביאו ממקומו ויש לחלק ואפשר שדומה להשיך נחש שכתבו התוס' דפטור דהארס עדיין אינו בעולם וה"נ בסם המות אפשר דהארס עדיין אינו בעולם רק אחר שמתחמם בתוך האדם מתחיל לפעול פעולתו ויש חילוק בגוף הסמים מה הם. ולפענ"ד יש חילוק בזה בין דיני ממונות לד"נ דד"נ אין חיוב כ"א במעשה ממש משא"כ בד"מ דאף כה"ג דדמי לאשו דחייב משום חציו חייב ומצאתי בחידושי הר"ן בסנהדרין דף ע"ז שכתב ג"כ לחלק בכה"ג ע"ש ומלקות לד"נ דמי (וצ"ע בטור סימן שפ"ו דחשיב נותן סם לפני בהמת חבירו בין גרמי דפטור מטעמא שאין ההיזק נעשה מיד ובש"ס מבואר הטעם משום דהוה לה שלא תאכל ועיין שם בש"ך ס"ק ך"ג): ולפי מ"ש צ"ע בש"ס דשבת דפריך אהא דלירקונא כו' ומי שרי כו'. והאמר רב אשי רמות רוחא כו' ומאי קושיא דהתם שאין צורך בדבר ודאי דאם היה מסתרס עי"ז אע"ג דמאליו הוא