בית אפרים אבן העזר חלק א כב

ומיעקר ממילא נמי איכא איסורא ובב"ש כתב על לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם אפילו שותה לרפואה וצ"ע דלישנא משמע דהשקאה הוא כדי לסרס ולא לשם כוונה אחרת ולולי דברי ה"ה הייתי אומר בשיטת הרמב"ם לפי מ"ש בשאלתות שהביאו התו' ושאר פוסקים דלר"ש שרי משום דבר שאינו מתכוין רק דבשאר איסורים הלכה כר"י והם ז"ל הקשו עליו ופירשו דאף לר"ש אסור משום פסיק רישא ולכאורה יש לתמוה על השאלתות שהרי הש"ס מלא מזה דפ"ד אסור גם לר"ש ובוודאי לא נעלם זה מהגאון שהוכרח לומר דקיי"לן כר"י. ודוחק לומר דס"ל כשיטת הערוך דפ"ד דלא נימא ליה מותר ולא ס"ל מ"ש הרשב"א והרא"ש והר"ן דדווקא בשבת שייך לומר כן משום מלאכת מחשבת משא"כ בשאר איסורים דודאי דבריהם בזה מילי דסברא נינהו ולא יחלוק הגאון עליהם. אך נלענ"ד דהגאון סובר דאיכא תרי גווני עקר ע"י כוס של עיקרן חדא שע"י שהסמים הם חדים וחריפים שדי זיהרא בגיד או בבצים ומיקלי קלי להו ויאכל חצי בשרו ועי"ז נעשה כרות שפכה ולפעמים אינם גורמים קלקול כ"כ ואין אוכלים בגיד ובבצים כלל רק שגורמים שעי"ז נסתם שבילי הזרע ועי"ז נעשה עקר שאינו ראוי להוליד וכשאסרה תורה שלא לסרס לא נאמר בלאו זה כ"א ומעוך ונתוק וכרות משמע דווקא בכה"ג דמתעביד מעשה בגיד או בבצים הא לא"ה רק שגורם לבוא ע"י עקרות ע"י שמתקלקלין שבילי הזרע וכיוצא בו אין כאן איסור תורה וזה מוכח לענ"ד מדאמרינן בבכורות ת"ר שני נקבים יש באדם כו' אם ניקבו זה לתוך זה נמצא עקר. אמר ר"ל מאי דכתיב לא יהי' בך עקר ועקרה ובבהמתך אימתי לא יהי' בך עקר בזמן שבבהמתך ופירש"י שלא תהא צנוע בהטלת מים ע"ש ואם איתא דבכה"ג דמיעקר ע"י עיכוב השתן א"כ פשיטא שאסור לעמוד על עצמו שיבא עי"ז לידי עקרות ועבר אדאורייתא וכן נראה מדברי ספר יראים שכתב ראי' דעקר כגוונא דגובתא כשר לבוא בקהל מהא דבכורות דגרסינן נמצא עקר ולא גרסינן נמצא כרות שפכה דעקר וכרות שפכה שני ענינים הם והביאו הסמ"ג ושאר פוסקים ולפי דבריהם פשיטא דכיון דאין זה בכלל כרות שפכה פשיטא דאין זה ג"כ בכלל ובארצכם לא תעשו דכרות אמר רחמנא והאי לאו כרות הוא. וכן משמע לכאורה מהא דאמרינן ביבמות דף ס"ב דרב ששת איעקר מפרקי' דר"ה ופרש"י שהי' מאריך בדרושיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמם ונעקרים כדאיתא בבכורות ע"ש. וכן אמרינן שם ד' ס"ד כמה אמוראי דאיעקרו מפרקיה דר"ה ואמר רב אחא בר יעקב שיתי' סבא הוינא כו' ואם איתא דאיכא אסורא בכה"ג משום ובארצכם לא תעשו היכא עבדי הכי ואעפ"י שי"ל דבשעה שהעמידו עצמם לא הרגישו שיבוא לידי כך מ"מ למיחש מיהא מיבעי להו שמא יבוא לידי כך אלא דבלא"ה קשיא דהאיך הפקיעו עצמם מעשה דפ"ו ובעובדא דרב ששת שם נ"ל דבשעת מעשה היו לו בנים. אך בעובדא דר' אחא בר זבדא א"א לומר כן. וגם קשה דהא אמרינן במכות דמשהה נקביו עובר משום בל תשקצו ועיין בי"ד סימן קט"ז ובתה"ד סי' ט"ז כתב דהא דכמה סבי אעקיר כו' מחמת כסופא וזילותא למיזל לצרכיהן קמי' רבי' לא חשו לאיסור בל תשקצו והביאו המג"א בסי' ק"ג ובסי' צ"ב כתב דתה"ד מודה בצבור דגדול כבוד הבריות ע"ש. ובאמת אפשר לומר דהנך סבי אנוסים היו לפי המבואר בכתובות ד' ק"ו דר"ה היתה ישיבתו גדולה מאוד דכי קיימי רבנן נפצי גלימייהו כו' והנך סבי מחמת הלחץ והדחק הגדול לא הי' אפשר להם שילכו לחוץ ובע"כ היו מעמידים עצמם אלא דאכתי קשה מהא דבכורות דאמרינן משתינן מים בפני רבים כו'. ואפשר דלכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הא דבכורות משום דלא משמע הכי מהך עובדא דיבמות דהנך סבי עבדי עובדא בנפשייהו אך המג"א בסי' ג' הביא דברי הש"ס בזה וצ"ע: שוב ראיתי שאא"ז הגאון בתבואות שור סימן י"ג הביא שם ג"כ דברי התה"ד והקשה עליו מהא דבכורות וכתב דההוא עובדא דסבי מחמת גודל עיונם לא היו מרגישין. א"נ שלא היו יכולין לצאת מחמת רבוי התלמידים כמ"ש בכתובות גודל מתיבתא דר"ה כו' ולהשתין במקומו א"א דהיינו במקום קדוש ומקום תורה כבהמ"ד דילפינן מוהי' מחניך קדוש ע"ש שהאריך בענין זה ושמחתי מאוד שכוונתי לדעתו ז"ל. ומ"ש דמקום תורה אסור צ"ע מהא דאמרינן בבכורות שם שמואל איצטרך ליה בשבתא דריגלא נפצי ליה גלימא כו'. ועכ"פ לענין עקר דהוה איסור תורה ודאי שהדברים צ"ע. ומצאתי בספר מחזיק ברכה הביא בשם ספר מור וקציעה שהרעיש העולם האיך אמוראי אנסי נפשייהו ואיעקרו כדאמרי' ביבמות והיכא עבדו איסורא משום עקורי ולא דמי לבל תשקצו דאסמכתא הוא כו'. והוא ז"ל כתב דלק"מ דאימור דאינהו לא ידעי דבהכי מיעקרי כו' והיותר נכון דהוה טריחא להו מלתא לעמוד מתוך הפרק ולפסוע על ראשי עם קודש וגדול כ"ה כו' ולמ"ד דלא דחי לאו דאורייתא אפשר לומר דהכא ליכא איסור תורה אף בעיקור כה"ג ומה גם דלא הוה פשיטא להו דבכה"ג מיעקרי אלא ספק הי' אצלם כו'. אחר זמן ראיתי שהאריך בזה בתו' כו' עכ"ל. והוא ג"כ כעין שכתבתי וספר מור וקציעה אין בידי וגם לאפס הפנאי לא נפניתי לעמוד על פרטי ענין זה: וחזרתי למ"ש דמשמע דאין איסור תורה כ"א במה שנאמר בפירוש מעוך כו' והרי פלוגתא דתנאי בקידושין ובבכורות אם שייך הא דמעוך וכתות ונתוק וכרות גם בבצים או לא נאמר כ"א בגיד דווקא. ואמנם התו' בבכורות ד' ל"ט כתבו דדוקא ברישא דקרא לענין קרבן פליגי אבל סיפא דקרא דבארצכם לא תעשו איירי אפילו בביצים בכ"מ שנסתרס דאפי' ע"י שתיית סם אסרינן בפרק שמונה שרצים כו' ע"ש. לפענ"ד אין ראיה מזה דגם ע"י שתיית סם אפשר שיהי' כרות בגיד או בבצים וכמש"ל ולפיכך כשאמרו לירקונא תרין בשיכרא ומיעקר קא קשי' ליה ומי שרי כו' דהא וודאי מצי למיתי לידי עקרות כה"ג שיתמסמא הגיד או הביצים ויש בזה ספק איסור תורה: ולפ"ז צריך ליישבו הא דקאמר ה"מ היכא דקא מכוין הכא מאליו הוא דאמר ר"י הרוצה לסר' כו' ומאי מייתי מהתם דגבי תרנגול אין איברי הזרע מתקלקלין מחמת הסרת הכרביל רק דהוה ס"ד ששוב אינו מוליד וא"כ אין משם ראי' לשתיית עיקרין דיש לחוש לקלקול איברי הזרע עצמם וכדכתיבנא. וצריך לומר דהש"ס היה סובר דאם איתא דאף אם לא נגע באיברי הזרע עצמם לעשות בהם מעשה רק ע"י השקאה וכיוצא בו נפל בהו תיכלא נמי איכא חיובא א"כ כיון דהתם במתכוין ומסיר הכרביל כדי לסרסו הו"ל למיסר מדרבנן גזירה דלמא אתי למיעבד כה"ג אף בגוונא שיש קילקול באיברי הזרע. אלא ע"כ דכל דלא נגע באיברי הזרע ליכא איסורא מדאוריית' אף אם עושה מעשה שיתקלקל על ידי זה איברי הזרע וכיון דבזה ליכא קילקול באיברי הזרע שפיר דמי אף במתכוין וממילא שיש להתיר בשתיית סם לרפואה שאין מתכוין כיון שאף אם יבוא לידי קלקול איברי הזרע אין בזה איסור תורה שהרי לא נגע באיברים גופייהו. ובזה מיושב גירסת הש"ס שלפנינו ה"מ היכא דקמכוין הכא מאליו הוא. (ועיין ברשב"א דמשמע דגרס הכא לא קא מכוין) ואין להאריך. ולפ"ז כי פריך עלה מדרב אשי דאמר רמות רוחא דנקיט ליה. הא לא"ה אסור אף בכה"ג משום דאף בלא נגע באיברים יש איסור תורה. ולפ"ז הוה ליה למיסר כוס עיקרין דשמא יבוא לידי קלקול האיברים ולפ"ז שפיר כתב רב אחאי דדוקא אליבא דר"י דאוסר דבר שא"מ יש לאסור כאן משא"כ לר"ש אין כאן איסור דאין כאן פסיק רישיה כיון שיכול להיות שלא יבוא ע"י שתיה זה לידי קלקול האיברים כלל והילכך אף דאפשר שיבוא לידי כך דבר שאינו מתכוון הוא ושרי כך נלענ"ד שיטת רב אחאי ז"ל בזה: ולפ"ז י"ל ג"כ שיטת הרמב"ם דודאי לא ס"ל כרב אחאי בהא דס"ל לפסק הלכה דבשאר איסורין קיי"ל כר"י דז"א כמ"ש התו' והרשב"א והרא"ש והר"ן אלא וודאי כר"ש קיי"ל אלא כיון דפלוגת' הוא בש"ס דשבת ואיכא מאן דס"ל דר"ש לא שרי אלא היכא דלא אפשר כגון בספסלים גדולים אבל בקטנים אסור. וכן סביר' להו לישנ' קמא דפסחים דף ך"ד אליב' דרבא שם דאפשר ולא קמכוין אפילו לר"ש אסור והכא דפריך ומי שרי ע"כ משמע דהא דשרי למישתא תרי כסא בשכרא ומיעקר' מיירי אף אי איכ' תקנת' אחריתי וכדאמרינן ואי לא ליתא רישא דשוביט' כו' דאל"כ