בית אפרים אבן העזר חלק א רכא

כן בזה י"ל שאע"פ שזה נפל לפנינו לים והשליכו אחריו מצודה והעלו הרגל או גוף בלא ראש י"ל דאחר הוא שנמצא וזה הלך לו ואע"פ שיש לחלק ולומר דשאני הכא דאיכא פסתא דשדיא וע"כ שאחר היה כאן כבר כתב בשו"ת נ"ב סי' מ"ו דהרשב"א ס"ל כיון דבים ודאי שהרבה ספינות נטבעו מימות עולם כהוחזק כאן אחר דמי והב"ש ס"ק ק"ס הביא דברי הרמ"ה והקשה ע"ז מסעיף ל"ב שהוא דין הרשב"א וכתב דשאני הכא שהוא צעקה בעלי נשרף ע"ש ונלענ"ד ז"א שהרי מקור הדין הוא מהרשב"א ומבואר מדבריו דלא ס"ל הך חילוקא כלל דא"כ עכ"פ אין ראיה משם לנידון דידיה דלא מוכח שאחר היו שם דילמא לא חיישינן לאחר כלל והתם דמוכח דאחרינא הוה התם ואי משום דקאמרה חזו גבראי ס"ל לרחב"א דגם בכה"ג אמרי' בדדמי ומנ"ל להרשב"א לדמות היכא דליכא הוכחה שהיו אחר ולא אמרה חזו גבראי והיכא דאיכא הוכחה שהיו אחר ואמרה חזו גבראי ששני סדרות אלו אינם במשקל אחד כלל: וכן מבואר ממ"ש הרשב"א וע"כ לא פליג רבא התם אלא משום דאמרה חזי גבראי אלמא דזולת הך סברא שני הנושאים הם שוים והרשב"א ס"ל דלרבא דשרי תרווייהו בעינן שאמרה חזו גבראי וכן היה דחזו גברא ובשביל דחזו גברא לחוד אין היתר ולא ס"ל לחלק מחמת מציאת פס יד דמוכח שאחר היו כאן די"ל דאין זה מעלה ומוריד כדמשמע בלישנא דרבא דנקט ליה בלישנא דהיתרא וגם הש"ס דקאמר ורחב"א גברא כו' אימר איניש אחרינא כו' ואם איתא ודאי איניש אחרינא הוה הכא וגם הא דקאמר ופסתא דידא כו' משמע שאין זה עיקר טעם האיסור רק שאומר דאיכא למיתלי בהכי ואם איתא דטעמא דאיסורא משום הוכחה דפסתא דידא הכי הו"ל למימר כיון דודאי איניש אחרינא הוי הכי דאתי לאצולי אימא דהיא ניהו גברא חרוכא כו' ולכך ס"ל להרשב"א דמיירי בגווני שאין הוכחה מהפס יד דאחרינא הוה הכא דאיכא למימר שהוא מהחרוכא וכמש"ל ואפ"ה שפיר איכא למיחש דילמא אחרינא אתי להכא ואיהו ערק אלא דרבא ס"ל דנאמנ' כיון דאיכא גברא חרוכא לפנינו אנו תולין שלא היה כאן אחר ופס יד הוא מהחרוך ובלא הוכחה אין לנו לחוש לאחר כיון דאמרה חזו גבראי ורחב"א ס"ל דאפילו חזו גבראי לא מהני ואף שאין כאן הוכחה מ"מ חיישינן אימא אינש אחרינא כו' ומה שהוצרך רחב"א לומר ופסתא דידא אימור נורא כו' ולא קאמר בפשיטות דפסת הוא מהחרוך שהוא איניש אחרינא והבעל ערק י"ל דס"ל דבלא טעם כלל למה ערק הבעל כיון דהשתא הוא עייל לבי גננא וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין לנו לומר ורחוק לומר כי זנח עלובה זו בקרב חופתה והלך בדרך למרחוק וכיון דקאמרה חזו גבראי הוי מסתבר דקושטא קאמרה ולא בדדמי ולכך הוצרך רחב"א לומר דפסתא דידה דאיתלו נורא בחתנא ומשום כסופא ערק וכיון דאיכא למימר הכי שפיר חיישינן דילמא איניש אחרינא כו' אע"ג דאמרה חזו גבראי ולכן בנפל לים והעלו אבר כיון דשם א"צ לתת טעם למה ערק הבעל דאימא גלי הים אשפלוהו ויצא במקום רחוק וגם לא אמרה חזו גבראי אפילו רבא מודה דחיישי' דילמא אחרינא הוא: ולפ"ז אין אנו צריכין למ"ש הגאון נ"ב דבים הרבה ספינות נטבעו והוי כהוחזק אחר דמלשון הרשב"א נראה דלאו מה"ט אתי עלה אלא כיון דעכ"פ לא נתברר לנו שרגל זה הוא מבעל האשה זו חוששין לו שמא אחר היה וכמו כן בההוא פסתא דידא ס"ל להרשב"א אף בלא הוכחה שהיא אחר חיישינן ודלא כדעת הרמ"ה שהביא רי"ו: וראיתי בשו"ת ב"ח סי' נ"ה וסי' ע"ב שהאריך הרבה בזה ויש לי לישא וליתן בדבריו. אך הואיל ולא נ"מ כולי האי לנ"ד משכתי ידי כעת ומ"מ נראה דבגוונא דנ"ד גם הרשב"א מודה שאין חוששין שגוף הנהרג שבבור הוא איש אחר וחתיכות יד שבתוך הכתונת הוא של בעל אשה זו וערק לעלמא אע"פ שאם היינו מוצאין הכתונת לבד עם חתיכת היד לא היינו דנין מתוך זה שנהרג ומת כיון שיכול לחיות בלא אבר זה מ"מ השתא מיהא דאישתכח גוף ההרוג והכתונת היה בצידו אין לך קורבא דשכיח יותר מזה ואמרי' דודאי הכתונת הוא של הרוג זה ואע"ג דהב"ש ס"ק ס"ט כתב דאם נמצא ארנקי סמוך לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו לאם נמצא פירות סמוך לכלי עכ"ל ובאמת שלענ"ד צ"ע בזה ובכמה תשובות אחרונים משמע דסימנים בכלים מהני אע"פ שאין לבוש בהם רק שהוא קרוב וסמוך לו וכמ"ש בשו"ת משאת בנימין סי' מ"ד כיון שמצאו עגלות שלהם והסחורות וההרוגים בצידם הוי סימני כלים כו' ועי' בשו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ו שהביא דברי המ"ב וכתב וז"ל ואין לפקפק עוד דילמא העגלות שלהם והמה לדרכם הלכו וההרוגים שוכבים כבר דתלינן בקרוב וכולי האי לא חיישינן עכ"ל. והב"ש סתם וכתב שאין לדמות דינים אלו לנמצא פירות בכלי וסתם הדברים. דהא לכאורה שפיר יש לדמות כדאשכחן בש"ס לענין סימנים דמדמי עדות אשה למציאה וכיון דבמציאה משום אומד הדעת נותנים לבעל הכלי ואע"ג דאיכא למימר שהכלי היה מונח מכבר והפירות מרובא דעלמא מכ"ש בזה אם נמצא הרוג וארנקי סמוך לו דתלינן ביה ומכ"ש אם הוא במקום שאין שיירות מצויות כיון דבעל הארנקי ודאי היה שם ואחר דלא ידעינן ליה נאמר שם בא לשם ואף לפי מ"ש לדברי הרשב"א דמיירי באפשר שפסת יד הוא מן החרוך ואפ"ה לא אמרי' כיון שאם באת להחמיר אתה אומר דהך פסת ידא דחתנא הוא וא"כ ניתלו ביה גם הגברא חרוכא ומה"ת לתלות דאינש אחרינא אתי להכא ז"א דהתם דרך הוא שיבואו אנשים להציל מפני הדליקה ולפעמים מכניסין עצמם במקום סכנה בעוד שלא גברה התבערה כסבורים להציל וניצודים פתאום משא"כ כאן: ובתשובה אחת כתבתי טעמא דלא אזלינן בתר קורבא משום דאיכא חזקת אשת איש כנגדה. אך במיתה אמרי' חזקה אשה דייקא מרע לחזקת אשת איש ובעובדא דרחבא כיון דס"ל לדמות לעישנו עלינו הבית וחיישינן דאמרה בדדמי אזדא ליה חזקה שאשה דייקא וממילא לא אזלינן בתר קורבא משום חזקת אשת איש וחיישינן דאחרינא אתי להתם והיינו טעמא דקי"ל כרחבא וקצרתי כאן. ובנ"ד דליכא בדדמי שוב שפיר אית לן למיזל בתר קורבא: ומצאתי בספר קצות החושן סימן רכ"ב כתב גם כן על הב"ש ולא ידענא מאי פשיטותא דנראה שהוא דומה להך דהכא וע"ש דמייתי מהא דאמרינן בע"ז גבי מרקולוס במקורבות כולי עלמא לא פליגי דאסור. ונראה דהב"ש ס"ל לחלק בין מידי דנייד ומידי דלא נייד דמן הכלי שפיר אנו לומדים לפירות ותלילן דמיניה נינהו כיון דלא ניידי וחד מעשה הוא שעל ידי נפילת הכלי נפלו הפירות ממנו משנתלה שהכלי בא לכאן בפני עצמו ונפל והפירות באו לכאן בפני עצמו ונפלו משא"כ בארנקי שנתלה בו שזה המונח בצידו הביאו לכאן ונהרג דשני מעשים הם ההבאה לכאן וההריגה ועל ידי פשיטת הבגדים נפל הארנקי אף אני אומר שמא אדם אחר עשה ההבאה של הארנקי ונפל ממנו כאן ממילא והמביא חלף הלך לו וההריגה שהוא מעשה אחר נעשה באחר ולא בבעל הארנקי: ולפ"ז נראה דבנ"ד גם הב"ש מודה דדוקא אם נמצא הכתונת לבד בסימן מובהק סמוך לההריגה איכא למימר הכי משא"כ כאן שנמצא בתוך הבית יד עצם מעצמיו וע"כ שנעשה בו מעשה במי שהיה לבוש בכתונת זה ג"כ מה"ת לומר ששני מעשים היו ותלינן שהכתונת עם העצם הוא מן ההרוג שבצידו דקורבא דמוכח כי האי ודאי דאורייתא ואף על גב דקורבא ורובא רובא עדיף ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא בא"א לענין משאל"ס להנשא לכתחלה שאני משאל"ס דהוא מיעוט המצוי כמ"ש התוס'. ועוד כמ"ש בתשובות אחרות וקצרתי כאן שלענ"ד בלא"ה י"ל דהב"ש מודה כאן דדוקא בארנקי לחוד דמדמינן לפירות סמוך לכלי דאיתא בח"מ סימן רס"ב ואם מראים הדברים של אדם אחד חייב להכריז כו' בזה ס"ל להב"ש לחלק משא"כ כאן דדמי להא דאמרינן התם בנמצא מקצת פירות בכלי ומקצת בארץ דאמרינן התם בפשיטות דחייב להכריז והיינו דדיינינן להו בודאי נפלו מן הכלי ונותנים אותם לנותן סימן בכל' אין לחלק ביניהם כלל ולכן נלענ"ד דאם הכתונת