בית אפרים אבן העזר חלק א רכ

שאלה מ ע"ד העגונה מק"ק בענדער וכפי הגב"ע שהוגבה בב"ד הצדק ברוב ענין והרב המופלג החרי"ף מוה"ר יצחק נ"י האב"ד דק"ק באלטי כתב לצדד בכחא דהיתרא וביקש ממני לחוות דעי בזה. תשובה מתחלה נדון בדבר הכתונת שנמצא בצד ההרוג ובארבעל אחת של הכתונת היה בו קצת עצם מן היד והכתונת היה בו סימן בעשייתו ותפירתו כמבואר בשאלה והנה אף אם נתפוס זה לסימן מובהק בכתונת מ"מ כיון שלא נמצא הכתונת עליו ממש רק שהיה בתוכו קצת עצם מן היד אף שנראין הדברים שכתונת זה הופשט מן ההרוג שבצידו וע"כ נשאר בתוכו קצת עצם מן היד מ"מ צ"ע להקל משום זה בתחלת עדות ולכאורה יש להביא ראיה מהא דאמרי' ביבמות דף קט"ו ההוא גברא דבטלה הלולא כו' ע"ש. והנה הב"י כתב שמהרי"ף והרא"ש נראה דהלכתא כרחב"א והנ"י כתב שכן פסקו רוב הראשונים וז"ל הרי"ף והרא"ש ורחבא אומר האי גברא חרוכא דילמא אינש מעלמא אתי לאצוליה ואכלונה נורא והאי פיסת' דחתנא הוא ומחמת כסופה ערק לעלמא וכו' הא קמן דמחמת פיסת' דידיה אין תולין לומר שנשרף כולו אלא נורא אתליא ביה כו' וה"נ ניחוש לכה"ג דאיש ההרוג אחרינא הוא והכתונת עם עצם היד שנראה שהוא מן הנאבד ג"כ רצו להורגו ושברו את ידו והפשיטו את כתנתו ואיהו מחמת כסופה ערק לעלמא. ואמנם רש"י שם כתב פסת' דידא מאיש אחר ורש"ל הוסיף בדברי רש"י הבא להצילו: ולענ"ד אין הג"ה זו מדוייקת חדא דא"כ צ"ל דרש"י פליגי בהא עם הרי"ף, והרא"ש דמפורשים להדיא דתלינן דפסתא דידא דקתנא הוא ועוד דא"א לפרש כן בדברי רחב"א דהאי פיסתא מאחרינא אם לא שנאמר דרש"י מציין בזה על דברי רבא דאמר ועוד גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדיא ולכאורה מאי האי דסיים רבא ופסתא דידא דשדיא כי מה יתן ומה יוסיף תת בכחא דהיתרא אדרבא טעם כזה של היתר מצטרף לאיסור דהא עכ"פ אין היתר מצד האי פיסתא שאף אם היה ניכר שהוא פס ידא דחתנא אין היתר כיון שיכול לחיות בלעדו ואדרבא הא קמן עכ"פ אחריני הוה הכא ומאי חזית למתלי דהך גברא חרוכא שהוא חתנא דילמא אחרינא הוא ולכן מפרש רש"י דרבא סובר דודאי אית לן למיתלא דהך גברא חרוכא הוא חתנא שכאן נמצא בשעת הסכנה כאן הי' ונשרף ואף שיש לפנינו הך פסתא דע"כ אחרינא היה התם וכמ"ש הב"י בשם הרמ"ה מ"מ אמרי' דהחרוכא הוא חתנא ופסתא דידא היא מחתנא וזהו שכתב רש"י בדברי רבא פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו ועדיין צ"ע דמשמע דרבא בא ליתן בזה טעם להיתר במה שאמר ופסתא דידא דשדיא ולא מסתבר לומר דהוי ס"ס שמא החרוך הוא בעלה ואת"ל אחרינא הוא שמא זה שנמצא פסת ידו הוא בעלה שנשרף דעכ"פ מידי ספיקא לא יצא שמא נשרף לגמרי רק מחמת שנשתקע האש נשאר ממנו פסת יד ואפשר דרבא ס"ל דודאי הכי הוא דלא מסתברא דנורא אתליא לשרוף הפסת יד ואיהו ערק וע"כ שגם זה נשרף וא"כ יש כאן ס"ס: אך באמת ז"א דלא שייך ס"ס בכה"ג דאטו בשביל שנמצא כאן הרוגים נעשה ס"ס שמא זה בעלה או שמא זה בעלה הא ודאי ליתא וספק אחד על כ"א אם הוא בעלה או לא ואפשר דרבא מייתי הך דפיסת' דידא להראות כי כח האש היה חזק מאד עד שגם הבא להציל לא היה יכול למלט על נפשו ולכן אין לתלות בזה דאמרה בדדמי ואיתרחיש נמי ניסא בדידיה וגם זה דחוק ויותר נראה דרבא לא מייתי הך דפסתא דידא לסיוע להיתרא אלא שהוצרך לתפוס בדבריו הענין כמות שהוא וס"ל דאין לסייע מזה לאיסור מצד דאחרינא הוה התם משום דע"כ תלינן טפי בחתנא שנשרף לגמרי אף שגם אחר נשרף מלומר ששנים אחרים באו לשם ונשרפו והוא נמלט כן י"ל לכאורה: אך הנלע"ד בדברי רש"י שאין להוסיף על דבריו רק הנוסחא הישינה נכונה וקאי אדרחב"א דקאמר שפסתא דידא דשדיא נורא אתלי כו' ולכאורה מי הכריחו לזה דהא שפיר מצינן למימר דגם הפס יד הוא מגופא דאחריכא ונהי דמודה בהא לסברת רבא שאין לנו לומר ששנים אחרים באו לכאן ונשרפו והוא נמלט מ"מ עכ"פ נימא דחד אחרינא בא לכאן ופסתא דידא ג"כ מגוף החרוכא שראי בעת שהיה בוער באש: אך באמת ז"א דאם מיירי בגווני דאיכא למימר שהפסתא הוא מן החרוכא שעתה ששקעה האש נשרף החרוכא לגמרי ובשעה שהציצו ראו הגבר חרוכא חסר פסת יד (וקצת משמע כן מלשון הגמרא דקאמר אתו חזו משמע שזה היה בעת שהיה האש הולך ולוהט ובדברי הרא"ש איתא אמרה להו דביתהו חזו גברא חרוכא) ומכ"ש אם גם עתה יש לפנינו החרוכא וחסר פסת יד דפשיטא דאמרי' דחד גופא הוא ובכה"ג אין לנו לתלות באחרינא כלל אלא אמרי' דלא אתי אחרינא למקום זה של סכנה אלא הוא חתנא שכאן נמצא כאן היה וכמ"ש הרמ"ה ומכ"ש דאיכא למימר הכי כיון דאמרה נמי חזו גברא וכמ"ש הב"ש ס"ק ק"ס ובז' אף רחב"א מודה אלא מיירי שהחרוכא היה שלם ומפסתא דידא מוכח דאחרינא הוה הכי ובכה"ג פליג רחב"א וי"ל דנהי דליכא למיתלא בתרי אחרינא מ"מ י"ל דפסתא דידא דחתנא וכוונת רש"י מ"ש פסתא דידא מאיש אחר י"ל שאין הפסיד מאיש זה הנמצא חרוך שזה שלם בגופו רק מאיש אחר הוא וא"כ לכשתמצא לומר שגם זה בא באש ונשרף היה לנו לומר שהאחד מהם הוא בעלה מלתלות בשנים אחרים לזה אמר נורא אתליא כו' ואתיליד מומא בבעלה ומחמת כסופא ערק כו' כנלפענ"ד בביאור דברי רש"י ז"ל: וראיתי שהגהות מהרש"ל לקוחה מדברי המפרש הקצר על הרי"ף המכונה בשם רש"י דשם איתא ופסתא דידא מאותו איש אחר שבא להצילו מחמת כסופא דאיתיליד ביה מומא ערק ואזיל לעלמא עכ"ל והמובן מלשון זה הוא דקאי על מילתא דרחב"א וחולק על מ"ש בפני' בהרי"ף דפס ידא דתתנא הוא והדבר תמוה לפרש כן בדרחב"א וקצרתי. ולולי דמסתפינא הוא אמינא שצריך לציין זה על מה שאמר רבא נאמנת ע"ז כתב ופסתא דיד הוא מאיש אחר הבא להצילו וכמש"ל במילתא דרבא ושוב מתחיל לציין על מ"ש הרי"ף במילתא דרחב"א ומחמת כסופא וכו' ע"ש ואיך שיהיה עכ"פ נמצינו למדין שאין לנו ללמוד מעובדא זו שאין תולין פיסת היד בגברא חרוכא דשאני התם שהיה הגברא חרוכא שלם אבל אם היה נחסר מחתנו פס יד ונמצא סמוך לו פס יד פשיטא שתולין שממנו הוא ששם היתה האש מלהטת סביבותיה עד שנשרף בסוף הזרוע והפס יד איננו אוכל וא"כ ה"ה כאן פשיטא שתולין שהכתונת שאצל ההרוג עם העצם מפס יד הוא מן הרוג זה ולא חיישינן חששא רחוקה ששני אנשים היו כאן הא' נהרג והשני שברו ידו והפשיטו כתנתו עם שבר יד ואיהו ערק ואזל לעלמא דודאי חשש רחוק כזה לא חיישינן ומ"מ אין להביא ראיה משיטת הרמ"ה די"ל דאי ליכא הוכחה דאחריני הוה הכא לא תלינן באחרינא דשאני התם כי האיש הזה שם ביתו בית גננא ומה"ת לומר שאחר בא לשם והוא הלך משם משא"כ כאן כיון שע"כ ממקום אחר בא לכאן זה והכתונת על יד' הרוצחים א"כ י"ל שגם אחר הובא לכאן ע"י הרוצחים ובתשובה כתבתי בזה בענין רוב וקרוב בסוגיא דב"ב שם בהא דאמרי' ענבו מצנעו וקצרתי: וראיתי להרשב"א בחידושיו ליבמות דף קכ"א בהא דמעשה בעסיא כתב שאם השליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא א' מאבריו אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר היה והראיה ההוא דאתלי נורא בגננא ואשתכח גברא חרוכא ופסתא דידא דשדיא ואפ"ה חיישינן דילמא אינש אחרינא היא דאתא לאצולי' ההוא פסתא מיניה הוות ומשום כסופא ערק וע"כ לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה איתתיה חזו גבראי עכ"ל ונ"ל שיש כאן חסרון וא"ו וצ"ל וההוא פסתא מיניה הוה ר"ל מבעלה של אשה זו דהא במקומו בסוגיא דריש האשה שלום לא חזינין דפליג אפירוש הרי"ף ורש"י ז"ל ולמד משם דכמו דהתם אע"ג דבעלה של זו היתה בודאי במקום זה וחיישינן דאזל לעלמא וזהו שנמצא אחר כמו