בית אפרים אבן העזר חלק א כא

הנ"ל כיון דסתמא קתני מיירי גם בידי אדם אינו מוכרח לפי מה דאמרינן ביבמות שם הסריס לא חולץ כו' קתני סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בידי שמים אף סריס נמי בי"ש: ולפי"ז כיון דהכא קתני ואין איילונית נידונית בנערה המאורסה כו' י"ל ג"כ סריס דומיא דאיילונית ואין להאריך: ואשימה פני לבוא בדרך קצרה על קונטרס החכם המשיב ה"ה כבוד ידידי החכם השלם החריף ובקי בחדרי תורה מהו' מרדכי נ"י. והנה ראשית דבריו האריך בדברי הרמב"ם דפ"ד ודאי לא גזרו על הספקות שלא עשו מעלה בפסול הגוף וכמ"ש ג"כ בשער המלך. והיינו משום דספק ממזר קיל משאר ספיקות ואין אסור אלא משום מעלה ובפסול הגוף לא עשו מעל'. אבל פ"ד ספק בישראלית ודאית הדרינן לכללי דספיקא דאורייתא דהא לאו משום מעלה הוא אלא משום ספיקא דאורייתא ועכ"פ מדרבנן אסור וממזר לא גמרינן כו' והאריך בזה. ונפלאתי מאוד שנראה מדבריו שהבין עיקר קושיות הב"ש דלמה יהי' מותר בספיקות הלא יש לחוש שהוא ממזרת. ולכן מחלק דספק ממזר קיל דאינו אסור אלא משום מעלה ואם כך הוא כוונת הקושיא אין תירוץ זה שתירץ בשער המלך דבפסול הגוף א עשו מעלה מספיק כלל וכמ"ש החכם המשיב דאדרבה פסול הגוף יש לו להיות מעלה בקודש טפי מפסול יחוס אך באמת הא לא קשיא ליה להב"ש כלל דכיון שהרמב"ם סובר דלאו בקדושתיה קאי לענין נתינה ממילא אין לנו לעשות מעלה ביחוס שהרי אינו בקדושתו ולכן גם ספק ממזרת כיון דשרי' ספק ממזרת לישראל כשר מן התורה רק דחכמים גזרו ובזה לא גזרו רק דהב"ש קשי' ליה להיפך דהאיך מותר הפ"ד בספיקות שהרי יש לחוש שמא ישראלית היא ופ"ד אסור בישראלית והיא אסורה בו כמו ממזר וודאי שאסור בספק ממזרת דחיישינן שמא ישראלית הוא וע"ז שפיר תירץ בשער המלך דמדאורייתא שרי פ"ד בספק ישראלית דדרשינן לא יבוא פ"ד בקהל ה' הא בקהל ספק יבא וא"ל שיש לעשות מעלה באשה זו דשמא ישראלית היא ויתערב בה אחד מהפסולין לזה אמר דדוקא בפסול יוחסין עשו מעלה ר"ל שחששו שלא יטמעו בישראל שהוא פסול ליוחסין כגון ממזר ואינך פסולין משא"כ פ"ד דאינו רק פסול הגוף לא חששו לעשות בה מעלה שלא יבא עליה א' מפסול הגוף ולא איכפת לן בהכי וכבר כתבתי מזה בקצרה לעיל ועכ"פ אין דרך לנטות ימין ושמאל בדברי הרמב"ם דפ"ד וודאי מותר בספק ישראלית דרשינן גם גבי פ"ד דבקהל ספק יבא דאל"כ איך התיר לו לקחת ספק ישראלית אלא וודאי דמדאוריית' שרי וגם מעל' לא עבוד בפסול הגוף ושרי נמי מדרבנן וא"כ פשיטא דדרשינן נמי פ"ד וודאי לא יבוא הא ספק יבוא כמו בממזר דמחמת יתורא דקהלי דרשינן בקהל וודאי כו' דרשינן נמי ממזר וודאי כו' כמ"ש התוס' ישינים בקידושין וא"כ ה"ה לענין פ"ד דדרשינן בקהל ספק יבוא יש לדרוש ג"כ פ"ד ספק יבוא. ולשיטת הפוסקים נמי יש לומר דדרשינן בקהל ספק יבוא גם גבי פ"ד כמש"ל מדברי הריטב"א והירושלמי בזה: ומ"ש מדברי התוס' דקטן לר"מ ספק סריס ממעי אמו אינו מייבם א"כ ה"נ ספק סריס אדם אסור בישראל ז"א ענין זה לזה דההוא דתוספות ודאי שהדין כשאר כל הספיקות שהם לחומרא לכל מר כדאית ליה למר מדאורייתא ולמר מדרבנן רק כל עיקר מה שאנו רוצים להתיר בזה בפ"ד היינו משום דרשות דקראי כמש"ל או דקהלי ילפי אהדדי ולכך לא אסרינן ליה כשאר ספק דאורייתא וא"כ מה מקום לדמות זה לספק סריס לייבם אלא דינו כממזר דספיקו מותר והיה מותר אפילו מדרבנן רק משום מעלה אסרוהו וכיון שבפ"ד לא שייך מעלה אין כאן איסור כלל: והך דר"מ דחייש למיעוטא דמוכח מינה דכ"ש דאיכא למיחש לספיקא בלא"ה צריך ליישב לשיטת הרמב"ם וכבר כתב הפליתי ליישב זה משום דר"מ סובר דלא בעינן חתיכה משני חתיכות וכ"כ החכם המשיב בסוף דבריו אולם דבר זה צריך יישוב בכמה מקומות דאשכחן בש"ס תנאי דחיישו למיעוטא וס"ל דבעינן שני חתיכות ולדידי חזי שיש ליישב בכמה אנפי ולפי שא"צ לענינינו קצרתי. וכבר כתבתי שהריטב"א בשם הראב"ד כתב דקהל דגבי פ"ד הוא בכלל ה' קהלי וגם לשאר פוסקים אין לחלק בין הנך קהלי דבכולהו דרשינן ספק יבוא. וכן מבואר בפני יהושע ומ"ש בשער המלך בשם האלי' רבה מהא דיהודה גר עמוני כבר דחה בשער המלך שם והעיקר כדבריו וגם ראייתו מהתוס' הוא נכונה מאוד. ומ"ש החכם המשיב דק"ו התוס' אליבא דר' יהודה דס"ל ג' כתובים הבאים כאחד מלמדין: ולענ"ד י"ל לפי מ"ש מהרי"ט להרמב"ם דהא דשרינן בממזר הני דהנך ריבוי מרבי אפילו הוי סתרי אהדדי ולהפוסקים החולקים עליו אפשר דהוי שני כתובים. משא"כ למ"ד מלמדין טעמא דמלת' דס"ל דבשני כתובים דרשינן בהו איזה דרשה כמבואר במפורשים. ולפי"ז מסתבר דאליבא דר"י דרשינן דשרי בסתרי אהדדי. וא"כ א"א לומר דטהרת מצרי שני ע"י שנושא שתוקות והוולד שלישי דז"א דכה"ג אפילו מצרי שני נמי טהור אם המצרי ראשון נושא שתיקות ואז הוולד ספק מצרי שני ספק ממזר ודרך אגב ראיתי שם בשער המלך דבר תמוה מ"ש לתמוה על התוס' שכתבו שישא שתוקות משום דבקהל ספק יבוא דלמה לי הא דהא אפילו בממזר' וודאי מותר גר מצרי דלא חזי לבוא בקהל וכ"ש שתוקות כו' ונדחק בזה. ואני תמה דאדרבה בשתוקות הוה ס"ד דאסור דשמא ישראלית היא ומצרי ראשון ושני אסור בה לזה כתבו דבקהל ספק יבוא רק שלענ"ד צ"ע על התוס' דקשיא להו שישא שתוקות שהבן מותר משום דממזר ספק יבא. ולכאורה דהא לר"י קיימינן ור"י ס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין כמ"ש התוס' ביבמות ד' נו"ן וא"כ אין כאן ספק ממזר אלא וודאי ממזר דממ"נ אם ממזרת היא הרי הוולד ממזר ואי ישראלית היא א"כ היא חייבי לאווין שהרי הוא מצרי שני ואסור בישראלי' וג"כ הוולד ממזר וכיון דבין הכי ובין הכי הוולד ממזר א"כ אין כאן ספק אלא ודאי ועיין בתוס' דקידושין ד' ע"ד ובדף ס"ז בפי' שכתב דבפ"ד מיתות לחד לישנא אין הכרח דיסבור ר"י דאין קידושין תופסין בח"ל ומ"מ קשה על התו' שהקשו על ר' יוחנן דדלמא ר"י ס"ל כהך לישנא דלר"י אין קידושין תופסין בח"ל. ודוחק לומר דקושיות התו' אליבא דיש מגיהין שהגיהו לר' יהודה במקום ר' יהושע במתני' דיבמות ד' נ'. ונראה דהתו' סוברים דאע"ג דמחייבי לאווין הוי ממזר היינו דווקא היכא דעבר אמימרא דרחמנא משא"כ כאן אע"ג דאם היא ישראלית הוה ח"ל לגבי דידי' מ"מ כיון דהשתא מיהא ספיקא הוה דשמא ממזרת היא ושריא לי' והתורה התירה ספק זה ממילא אף אם לפי האמת ישראלית היא לא עבר אמימרא דרחמנא ולא חשבינן לולד זה הנולד מביאה זו לנולד מביאה אסורה ואינו ממזר כלל וא"כ אין כאן רק ספק ממזר ומ"מ אין מזה ראי' לסברת מהרי"ט ואין להאריך: ומ"ש בענין אם יש חילוק בין לאו לכרת כבר הארכתי בענין זה בחיבורי והבאתי דברי מהרי"ק ותה"ד ועיין בנ"ב חלק א"ח סימן ך"א אך בנ"ד א"צ לזה וכדכתיבנא דוודאי אם אנו רוצים להתיר ספק פ"ד ע"כ מריבויי דקהלי אתינן עלה ואין זה דומה לשאר ספק דעלמא: ומ"ש לענין שתיית כוס עיקרין הדבר פשוט דאסור מדאורייתא וכמ"ש הרמב"ם וסמ"ג וש"ע דאסור אלא שאין לוקין עליו מבואר דאיכא איסורא דאורייתא. וצ"ע על ה"ה פרק ט"ז מה"ל א"ב שכתב דבסוגיא דשבת מבואר דכל היכא דלא נגע באיברים לא מחייב. ולפענ"ד צ"ע דבס"ד הי' סובר כן דנטילת כרביל הוא סירוס גמור אלא לפי דהוה סירוס ממילא שרי אבל לפי מאי דפריך התם מדרב אשי דאמר רמות רוחא הוא דנקט ליה ומחמת זה הוצרך לאוקמי באשה מבואר דאפילו סירוס דממילא בזכר מיקרי סירוס וכמ"ש רש"י שם ואע"פ שי"ל דאסור אין לוקין מ"מ מדברי הש"ס אין הכרח כלל ובחידושי הרשב"א הקשה דמאי מייתי מדר' יוחנן התם קא מכוון וי"ל דלרבותא נקטי' דאיהו ס"ל דלא אסרה תורה אלא בנוגע ממש במקום סירו' אבל כשאינו נוגע באבר עצמו לא וכדר' יוחנן ואע"ג דמתכוון לסרוסי וכ"ש בדלא מכוון עכ"ל ואפשר שמזה הוציא ה"ה דבריו אבל באמת ז"א דהרשב"א כ"כ לפי דעת תרצן זה שהי' סובר דטעמא דר"י משום הכי הוא אבל לא קיימא הכי במסקנא ואפילו באינו מתכוין אסור ומכ"ש במתכוין וכיון דהרמב"ם כתב דינו במתכוין לסרס א"כ אפשר דאפילו חיובא נמי איכא וגם מה דנקט הרמב"ם במשקה כדי לסרס צ"ע דהא בש"ס משמע דאפילו בשותה לרפואה