בית אפרים אבן העזר חלק א רי

טומאה למפרע דדוקא בסוטה שגם עכשיו בספיקא גמרינן מינה לטהר ברה"ר היכא דהשתא ודאי טמא וגם כתבו די"ל דלא גמרינן כ"א טומאת מגע ולא טומאת ראיה וכולהו טעמא משום דכיון דגמירי לענין ר"ה ולענין דבר שאין בד"ל דל"ד לסוטה מטהרינן ודאי א"כ ה"ה לכל הני כיון דל"ד לסוטה ועיין בסוטה דף כ"ח ד"ה בר"ה ספיקו טהור משא"כ לענין חזקה דילפינן מנגע סברא בעלמא הוא דילפינן מהתם דאין אנו לבדות נולד והשתנות בדבר שהוא בחזקתו ולכן מצד הסברא אמרי' דעיקר חזקה הוא על אותו אדם או על אותו דבר שאנו דנין עליו ולא איכפת לן אם אנו צריכין לומר שעי"ז יהא מוכרח לומר שאחר יצא מחזקתו כיון שאין אנו דנין עליה כ"א ע"ז ומ"מ אם נשאל בב"א מטמאין שניהם מדרבנן כיון שא"א להורות בדבור אחד שניהם טהורים אבל מדאורייתא כ"א דן יחידי לאוקמי נפשיה אחזקתיה ולכן לא מדמינן לנגע לומר דוקא דבר שאין בד"ל מעמידין על חזקה דומיא דנגע ועיין בתוס' דחולין דף יו"ד שכתבו אין להקשות דמנ"ל חזקה דלמא בנגע טמא משום ס"ט ברה"י דבכל ענין טימא הכתוב אפילו הוי ס"ה ואפילו אין בד"ל ולא הקשו בפשיטות דמנ"ל חזקה בר"ה דלמא דומיא דנגע ואין חזקה אלא ברה"י וגם לתירוצם נימא דל"ה חזקה אלא באין בד"ל אלא ודאי דז"א דכיון דסברא הוא דילפינן מהתם פשיטא דלא בעינן דומיא ממש דהיינו ברה"י כו' ולכן לא הקשו רק דמנ"ל סברת חזקה כלל דלמא משום ספק ברה"י: ואמנם העיקר מה שהביאו לכך בשב שמעת' שם הוא דברי התוס' דיבמות שכתבו שם דקי"ח אהא דאשה שאמרה מת בעלי צרתה אוכלת בתרומ' מספק' לר"י כו' מידי דהוי אב' שבילין מיהו איכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה ואהא קשיא ליה דגבי ב' שבילין נמי חדא עבידי איסורא וגם דמה ענין לסוטה ולכן כתב דכוונת התוס' בנדה לחלק בין דבר שא"י להיות דלא ילפינן מסוטה דהוי הוראה ודאית ובין חזקת טהרה דשבילין שאינו הוראה ודאית ובהך דצרתה תאכל בתרומה נמי הוראה ודאית הוא ע"ש ולענ"ד ליתא דהא מה שאוכלת בתרומה נמי מטעם חזקה הוא ואין זה הוראה ודאית ואף דמה שנשאת הוראה ודאית היא לדידיה מ"מ אין בזה לגרע חזקת חבורתה להוציא מחזקתו דמי נמי לב' שבילין אע"ג דבשבילין בתרווייהו מטעם חזקה מטהרינן להו מ"מ אין הפרש בין אם שניהם משום חזקה או האחד משום חזקה כמבואר למעיין וגם אכתי אין פירוש למ"ש התוספות ובכה"ג לא ילפינן מסוטה ומ"ש לפרש שר"ל דבכה"ג לענין לטמא ודאי ברה"י כשהוא הוראה ודאית וא"א למילף מסוטה שהוא דבר שא"י להיות ע"ש והמעיין יראה שאין מקום לפירושו ובמחילת מכ"ת נטה מדרך הפשוט בכוונת התוס' ויש כאן חסרון תיבה או ט"ס וצ"ל מידי דהוי אב' שבילין דהא מיהו חדא איכא כו' או שתיבת מיהו הוא ט"ס וצ"ל דהא ור"ל שבאו להביא ראיה משבילין דאוקי כל חד אחזקת טהרה ולכאורה יש לדחות דהתם מטעם ס"ט ברה"ר טהור כמ"ש רש"י בכתובות דף כ"ז ולכן כתבו בשני שבילין דאיכא חד דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה ואם כן אף ברה"ר ספיקא הוי וע"כ דמטעם חזקת טהרה אתינן עלה דלענין חזקה שפיר אמרינן דכל אחד עומד בחזקתו ולא איכפת לן בחבירו וה"ה לענין האשה וצרתה דאף דהאשה מותרת משום חזקת דייקא שלה צרתה מותרת בתרומה מחמת חזקה שלה ומ"ש התוספות דעביד איסורא לאו דוקא נקטי איסורא ור"ל טומאה שמביא לידי איסורא שיאכל טהרות בטומאה וכן מבואר מלשון דעביד איסורא אלמא דאגברא קאי והיינו לענין שבילין דאי אמתני' דאשה וצרתה קאי הו"ל למימר דעבדא איסורא וגם מ"ש חדא הוא ט"ס וצ"ל דהא חד איכא הכא כו' והוא ברור ועי' בכתבי מהרא"י סי' רכ"א ובנ"ב מהדורא תנינא סי': והנה הגאון המציא סבר' אחת לענין ספק תוך ג' דאף מ"ש הט"ז כיון שהוא מת לפנינו אזלי' בתר שעת מציאתו ואיתרע חזקת חיים איכא למימר אדרבא נלך בתר שעת מציאתו לומר כשם שנמצא עתה לפנינו בתמונה ובמראה א' שהוא ראובן כך היה פרצופו מקודם ולא נשתנה ובצורה זו מת ולכן דל שעת מציאה מהכא ולא מצטרף לא להקל ולא להחמיר ונשאר חזקת חיים בתוקף ואמרי' שמקרוב מת והוא תוך ג"י ודומה למחט שהעלתה חלודה כו' ע"ש בסי' ל"א ובסי' מ"ט ודבר גדול דבר הגאון ז"ל ומתאמרה ג"כ משמיה דגברא רבא כוותיה ה"ה הגאון המפואר בעהמ"ח מג"ש ופ"י בשו"ת כת"י שת"י ובדברי קדשו כתוב לאמר וז"ל דלמה לא נאמר העמד הצורה על חזקתה ולא נשתנה וכיון דלא מוכח שהוא אחר ג' וגם אחר ג' אפשר שלא נשתנה למה לא הוי חזקה שזה האיש הנמצא אוקי אחזקת צורתו הראשונה ובזה ליכא ריעותא וא"כ אפילו אי הוה חזקה נגד חזקה כו' ואומר אני לחזק עוד מוסדות חזקה זו שיש מקום לומר דאפילו תימא דלא אזלינן בתר חזקה דשעת מציאה כלל אף במקום שאינה מתנגדת לחזקה דמעיקרא וכמ"ש בש"ש שמעתא ג' פרק ט"ו שכן נראה מדברי תוס' גבי הא דהרי בוגרת לפנינו שכתבו הטעם משום דרגילות לבא מצפרא (ולפי מ"ש בתשובה אחרת בכוונת התוס' לא מוכח מידי) מ"מ נראה דחזקה זו דהעמד פרצוף זה בחזקתו שפיר הוי חזקה מעלי' ומתחלה אבאר גריעותא דחזקת שעת מציאה בדוכתא דליכא חזקה דמעיקרא נלענ"ד שזה דומה לחזקה שלא נתבררה בשעתא שכתבו התוס' דלא הוי חזקה כגון בפרה אדומה שאע"ג דהשתא נתברר לנו שבאותה שעה קודם יב"ח כשרה היתה כיון דבאותה שעה לא נתבררה אין לך לדון להעמיד על חזקה זו משם ואילך לומר דגם בתוך יב"ח לא נטרפה ולכאורה טעמא בעי לפום מאי דכתיבנא לעיל דהא דילפי' חזקה מנגע סברא בעלמא הוא דילפינן מיניה ולא בעי' שיהיה דומיא דנגע ממש כמו ס"ט דבעינן דומיא דסוטה ממש א"כ מה בכך שלא נתבררה בשעתה כיון שעכ"פ עכשיו חזקה זו ברורה וגלויה לנו שהיה אז כן ויש לנו להחזיק כן להבא וע"כ לומר דהכי מסתבר להו לחז"ל שבענין חזקה אין לדון למפרע כ"א באשר הוא שם דכיון דאותה השעה שאנו דנין עליה מסופקת היתה בשעתה ולא היה לנו חזקה אף שאחר כך נתגלה לנו שהיה אז חזקה אין ידיעה זו מועלת להוציאה מן הספק שהיתה בה בשעה זו וא"כ ק"ו הדברים שאין לנו לעשות חזקה למפרע משום שעת מציאה דהא התם האי שעתא דקודם יב"ח א"צ לדון עליה דודאי כשרה היתה רק שמחמת שלא נתבררה אז רק למפרע אין דנין עליה ומכ"ש אם עיקר הספק שאנו דנין עליו צריכין אנו לברר אותו מחמת חזקה דהשתא על למפרע וזה לא אמרי' ולפ"ז נראה דדוקא בחזקת מציאתן דנגע באחד כו' שנאמר כיון דעכשיו מת בשעת נגיעה כבר מת או בהך דהרי בוגרות וכל כיוצא בו שעכ"פ הדין שאנו באין לדון מחמת החזקה הוא על למפרע ולא מחזקינן למפרע וכיוצא בזה כתבו התוס' ריש נדה דלא ילפינן מסוטה לענין טומאה דלמפרע (ואף שכתבתי דחזקה לא בעי דומיא דנגע כמו ס"ט דומיא דסוטה מ"מ לענין למפרע אף בחזקה אין למדין מנגע ואפשר דגם בנגע אם לא דקדק הכהן בשעת הסגר לראות שהוא כגריס ואמר טמא ואח"כ נמצא שהוא כגריס לא מחזקינן למפרע לומר שגם בשעת הסגר היה כן וצ"ע כעת) משא"כ בנ"ד שאנו דנין על פרצוף זה שרואין עכשיו אם היה קודם לזה בצורה זו או בצורה אחרת אין דינינו על למפרע רק על של עתה באנו ואמרי' דצורה זו כמות שהיא עכשיו כך אנו דנין להיתר או לאיסור ובזה שפיר מוקמינן הדבר כמות שהוא עכשיו לפנינו ואין לנו לבדות הנולד והשתנות על למפרע כמו שאין מטילין ספק לבדות נולד והשתנות להבא משום דחזקה שנתבררה בשעתה דהיינו שאנו רואין הדבר שאנו, דנין עליו שכן הוא אין מבדי' בו נולד והשתנות ומה לי לפניו או לאחריו אבל אם עיקר דינינו לידע מה היה לו בזמן העבר ואנו צריכין לבא עליו מטעם חזקה לזה לא מהני חזקה דהשתא לדון על העבר שכמוהו היה לפניו ושפיר אנו מטילין בו אפשריות וספק שמא לא היה אז כן ולזה לא מהני ענין חזקה משא"כ כשאנו דנין עיקר הדין על הענין של עכשיו שפיר שייך ענין חזקה אף בכה"ג: ואמנם יש מקום לדון בזה לפום הך סברא דמוקמינן הפרצוף פנים בחזקתו שלא נשתנה צ"ע הא אמרי' ביבמות גבי אין מעידין על השומא דפליגי אי שומא עשויה להשתנות לאחר מיתה ופירש"י במראה וכן בב"מ פירש"י שאם בחייו היתה שחורה במותו נעשית לבנה או איפכא וקשה דלמה לא נימא דניזל בתר שעת