בית אפרים אבן העזר חלק א רט

חי והשתא הוא דמת ואע"ג דבעל האשה היה לו חזקת חי מ"מ החי מת לפניך ואתה בא לדחות המוחש דשמא אחר הוא הרי החזקה דהשתא מת מורה לנו שהוא הוא ולא אחר ואם נפשך לומר דאיכא נגדה חזקת א"א שיש לאשה זו ע"ז י"ל דאין אנו דנין אלא על המת הזה שבו נולד הספק ואנו חפצים לדעת אם הוא ראובן או איש אחר וע"י החזקה איתחזק לנו שהמת הזה הוא ראובן וממילא אתתא שרי' ואין לנו לומר אדרבא העמד אשה על חזקתה ואימור לא מת בעלה וזה המת הוא קודם ג"י ונשתנה דכיון שהספק לא נולד באשה רק במת אית לן למיזל בתר חזקת המת וכן מוכח בריש נדה דאמרינן העמד טבל על חזקתו ואימור לא נתרם ופריך אדרבא העמד יין על חזקתו ואימור לא החמיץ ולכאורה תימא דנהי די"ל העמד יין אית לן למימר אוקי חזקה נגד חזקה וספיקא הוי וכן הקשה המהרש"א שם ולפי מ"ש א"ש דכיון דהספק נולד לנו ביין מחמת שהחמיץ אזלינן בתר חזקה שיש לנו ביין זה וממילא דאמרינן דהטבל תרום כהוגן: איברא שבקו' כללי החזקה כתבתי ליישב קושית מהרש"א משום דכל כמה שלא נמצא חומץ ל"ש לומר העמד טבל נגד העמד יין שהרי נעשה מעשה בטבל זה לסלק מעליו חזקת הטבל ובהפרשה זו ליכא ריעותא והלכך אם נשפך החביות ולא נתברר לנו אם החמיץ או לא שפיר הוה תרומה ודאית רק מחמת שנמצא חומץ לפנינו אין זה מגרע חזקת היין דאמרינן השתא הוא דהחמיץ א"כ שפיר אמרינן העמד יין על חזקתו א ספק אין כאן מחמת חזקת טבל כיון שנעשה מעשה בטבל זה לסלק חזקתו וחזקת היין לא נגרע כחו דהשתא הוא דהחמיץ וע"ז משני הרי החמיץ לפניך ור"ל דהחמיץ ואתאי כמ"ש התוס' לחלק בין נגע למקוה דבמקוה דאיכא למימר חסר ואתאי הורע כחו מחמת החסרון שלפניך וא"כ גם חזקת היין הורע כחו ואיכא תר"ל דהוה ספק אליבא דר"ש כמו במקוה והבאתי ראיה דהא כל חזקה מנגע ילפינן ותיקשי מאי חזית דאזלת בתר חזקה דנגע נימא אוקי הבית בחזקת טהרה וע"כ דז"א דכיון דכנגע נראה בבית שוב נסתלק חזקת טהרה דהבית שהרי נגע לפניך ולא נפל ריעותא בנגע זו רק היכא שלבסוף חסר הנגע שייך לאקשויי כה"ג וזה באמת קו' התוס' שם ותירצו שאין רגילות להתחסר כו' ועכ"פ בלא חסרון הנגע ל"ש לומר אוקמי להבית או לגברא בחזקתן וכן במקוה כ"ז שלא נודע מהחסרון אין מקום לספק מחמת חזקת הטמא שהרי טבל וחזקת המקוה לא אתרעאי רק היכא שנמצא חסר שייך למימר הכי וה"ה בין בס"ד דאמרינן השתא החמיץ ואין בזה ריעותא כלל להיין ועוד ביארתי שם דעת הרמב"ם ועכ"פ לפ"ז ל"ש לומר כן אלא היכא שנעשה מעשה לסלק החזקה כהוגן ושוב אתיליד ריעותא במעשה זה משא"כ בנ"ד בנמצא מת והוא ספק תוך ג' שפיר י"ל דאוקמא אחזקת א"א דהא אין לפנינו מעשה הנעשה לסלק החזקה כלל רק עתה בשעת מציאת המת א"כ הרי נולד הספק בחזקת א"א ממש: אך ראיתי בספר סדרי טהרה סימן קצ"ט ס"ק מ' הביא שם דברי הרא"מ בתשובה שבספר מים עמוקים (והוא שו"ת מהר"א מזרחי ומהראנ"ח) שכתב נ"ל הא דלא משני הגמרא מ"ט דשמאי העמד טהרות על חזקתן ואמרו העמד אשה משום דבכל מקום שאמרו העמד דבר על חזקתו לא אמרו אותו אלא באותו דבר עצמו שבו נולד הספק כגון ספק נגעו הטהרות אמרינן העמד טהרות כו' ובנ"ד אמרינן תחלה העמד אשה שבה נולד הספק אבל הטהרות שנשתמשה בהן א"ל העמד טהרות שלא נולד בהם הספק אלא מכח הספק דאשה א"ל בהם העמד אלא כדי להתעזר לחזקת אשה בלבד והא דמשני בגמרא העמד כלים כו' ואימור לא נטבלו אינו אלא לתת סיוע לריעותא דמקוה והמקשה לא הבין זה ולכך יפריך אדרבה העמד מקוה שהחזקה לא נאמר רק על המקוה שנולד הספק לא על כלים עכ"ל הרא"מ ועפ"ז כתב בס"ט שם לישב קושית מהרש"א הנ"ל כמ"ש וגם הביא שם דברי הריטב"א בעירובין דף ל"ו שכתב ודאי אלימא טובא חזקת העירוב שהיה בחזקת טהור ולית לן לאשגוחי בתר חזקת גברא דהוי קאי בחזקת ביתיה כו' והר"מ בר שניאור ז"ל נתן טעם לדבר למה אלימא חזקת עירוב שבכ"מ אין לנו לדון חזקה אלא בדבר שהספק בא ממנו וכן גבי מקוה אמרינן העמד טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות כו' עכ"ל וכ"כ עוד בסוף שמעת' דהתם ובס"ט האריך שם עוד ונהניתי שכאשר דמיתי כן הוא בדברי הראשונים ז"ל שלעולם יש לדון עיקר החזקה בספק הנולד לפנינו ועפ"י חזקה זו אנו חותכין את הדין ולא אמרינן בכה"ג אוקי חזקה נגד חזקה וע"ש בס"ט שכתב שגם מדברי התוספות בעירובין דף ל"ה מבואר כמ"ש הריטב"א אלא שאח"כ חזרו בהם כו' ובאמת שגם מתוספות ריש נדה ובחולין משמע ג"כ דאמרי' כה"ג אוקי חזקה נגד חזקה (ומאי דקשיא ליה להר"מ על ההיא דריש נדה דקאמר העמד אשה ולא קאמר העמד טהרות והוא הראיה שהביא הר"מ בר שניאור שהביא הריטב"א בעירובין סיים הריטב"א שם ואנו פירשנו בריש נדה דטעמא דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות כיון דודאי נגעה בהם פקע חזקה מינייהו כמו שלי' בבית וכ"כ הריטב"א בקידושין דף ע"ט וקשיא לן אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות כ' ואיכא למימר כיון דודאי נגע בהם שוב אין להם חזקה כו' וכן בנדה לב"ה דמטמאו למפרע דכיון דודאי נגעה נפקי טהרות מחזקתייהו כו' וכן מבואר מדברי הרמב"ן יבמות והרשב"א במ"ה ועיין מה שכתב אא"ז מהר"מ בריש נדה ואין כאן מקומו) ומ"מ נראה שסברא זו שיש לדון החזקה בדבר שנולד בה הספק יש לה עיקר בכמה מקומות ולא עת האסף פה: ובר מן דין נראה דודאי ענין חזקה אינה מבררת שכך הוא הענין ולא באופן אחר כלל שהרי עינינו הרואות שתדיר ומצוי ענינים היוצאין מחזקתם ואטו חזקת א"א או חזקת חי יתד שלא תמוט שכך הוא הא ודאי שרגיל והוה לצאת מחזקה רק מה שאנו הולכין בתר חזקה הוא שכך גזרה חכמת התורה שכל דבר שאנו מחזיקין אותו שהוא כך אע"פ שדבר האפשרי הוא שנשתנה מ"מ אין לנו להטיל ספיקות מדעתינו ואמרינן שלא נעשה בו שום שינוי והוא בחזקתו ואף אם רואין שינוי ונוכל לומר השתא הוא דנשתנה אמרינן דהשתא נשתנה ועד ההיא שעתא לא היה שינוי ואע"פ שדבר האפשר הוא שנשתנה אין חוששין לו וכ"כ הרמב"ם בפה"מ בנזיר במתני' דירד לטבול במערה כו' העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה שנניחוהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיש בו ספק ואפשרות אחר לא יסתלק החזקה כו' ע"ש ולפ"ז בנמצא מת ופרצוף פניו של ראובן שפיר אנו מסלקין בזה חזקת חי וחזקת א"א שהרי הוא דבר מבואר שמבטל החזקה מה תאמר שהרי יש בו ספק ואפשרות אחר לומר שהוא שמעון שמת קודם ג"י אין זה אפשרות כלל שהרי חזקת חי של שמעון וחזקת של זה המת שהיה חי עד עתה הוא חזקה ברורה לעצמו ואין לנו לבטל אותה באפשרות וספק אלא מניחין אותו בחזקתו ואמרי' שעכשיו מת וגם חזקת האחר שנאמר עליו שהוא המת אין לנו במה לבטלה וממילא שביטול חזקת חי וחזקת א"א של ראובן מתבטלות ע"י דבר מבואר שזה המת לפנינו נתברר לנו שהוא ראובן והוא נכון לענ"ד:. וראיתי בשב שמעתתא ז' פ"ב כתב ג"כ דחזקה אינו הוראה ודאית רק שאנו מניחין אותו בחזקתו והביא שם דברי הרמב"ם הנ"ל וכתב לפרש עפ"ז דברי התוספות ביבמות גבי האשה שהלך בעלה כו' וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ע"ש ומ"ש דמ"ש התוספות דהעמד כ"א אחזקת טהרה כמו בשני שבילין דא"כ קשה דלענין חזקה דילפינן מנגע נמי נימא דדוקא באפשר להיות אלא משום דחזקה אינו הוראה ודאית ולכ"א אין אנו יכולין להוציא ע"ש ולענ"ד דאכתי לא מתרצה בהא דמה בכך דאינו הוראה ודאית מ"מ נימא דלא גמרינן מנגע כ"א בגוונא שאם תעמוד על החזקה לא יסתור חזקת האחר משא"כ היכא שע"כ יש כאן סתירת חזקה של זה או של אחר לא גמרינן מינה ולכן צ"ל דודאי לענין טומאה שאינן ענין לסוטה כלל רק דהכי גמירי למילף מסוטה דקרי' רחמנא טומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה והכי גמירי שאין ללמוד מסוטה כ"א כשדומה לו ממש כגון ברה"י ודבר שיבד"ל ומה"ט כתבו התוספות ריש נדה דלא ילפינן מסוטה לענין