בית אפרים אבן העזר חלק א רא

ומבואר למעיין שדבריו לקוחים מהרשב"א אך אף אם נרצה לפרש דהך שינוי פנים מחמת נפיחה קאמר בע"כ לפרש דהיינו שאין נראה כאן שינוי שמורה לנו ודאי שנתפח ואף שמידי ספק לא יצאנו וי"ל דשמא נתפח ס"ל דשפיר דמי ובזה יש חולק ומחמיר אבל היכא שאין כאן ספק כלל וניכר הוא לו שאינו רק כמת שעבר עליו יום או יומים ידיעה זו מספקת לדונו שהוא תוך שלשה ודברי מהרי"ט מסתברים דבאמת אף לאחר ג' אין החשש רק משום שרגילות הוא שיתפח ומה"ט פליג ריב"ב ואמר לא כל זמן כו' וגם באשתהי במים משמע דעת הרמב"ם דדוקא אם ידוע שתפח ואף שחלקו עליו היינו דס"ל דאף באין ידוע חוששין שמא נתפח וכ"ז בידוע לאחר ג' דכיון דרגילות שיתפח קרוב לומר דאין סומכין בזה על העד שאומר שברור לו שלא נתפח דרובא דמתים נתפחים לאחר ג' משא"כ בספק ג' מה"ת לא נאמין להעד שאומר שברי לו שלא נתפח ולא נשתנה וזה האות שהוא באמת תוך ג' ולכן גם באומר סתם מת פלוני ואין מברר דבריו תלינן שאולי ידע שהוא תוך ג' או שראוהו בבירור בלא נפוח ולכן אמר בסתם ודוקא היכא שהעד בפנינו ומסופק אם הוא תוך ג' וגם א"י בודאי שלא נתפח שפיר יש מקום לספק שמא הוא אחר ג' ובאמת היה נתפח כיון שהעד לא סר לראות אחר זה ובכה"ג דעת קצת פוסקים להחמיר ובתשוב' סי' עשיתי סמוכות לדברי מהרי"ט מדברי הרי"ף בתשובה ושם כתבתי שבזה מיושב לשון המשנה שבירושלמי ומהרי"ט הביא לשון המר"ד אין מעידין אחר ג' ימים משמע דוקא ברי לאחר ג' ולפי מ"ש י"ל דמתניתין רוצה להשמיענו דאחר ג' בכל גווני אין מעידין אף אם העד אומר שלא נתפח דלא סמכינן עליה נגד רובא שנתפחים אחר ג' ועיין בס' ערך לחם למהריק"ש כתב הכירו העד ולא נתפח בידוע שלא שהה אחר שהושלך רדב"ז סי' תתקצ"ט וצ"ע עכ"ל ועיין בשו"ת רדב"ז השניות סימן רצ"ד. והנה שם בתשובה כתבתי עוד בדברי הגאון בנ"ב שכתב אפילו להמקילין בתוך ג' י"ל משום חזקת חי וזה ל"ש בספק אימת ראה וכתבתי די"ל איפכא דדוקא ספק תוך ג' מחמירין דחזקת חי עשוי להשתנות ואזלינן בתר שעת מציאה כמ"ש הט"ז אבל בספק אימת ראה ל"ש שעת מציאה דהא עכ"פ היה פ"א תוך ג' להריגתו ונוכל לתלות שאז ראוהו ובארתי על נכון גם מ"ש בנ"ב דמהר"ם מיירי בידוע יום ההריגה כתבתי דאין מוכרח רק דמיירי שהיה יותר מג"י שנאבד וגם אפשר דמתוך דבריו של עכו"ם היה נראה כן אבל מ"מ יום ההריגה לא היה ידוע והארכתי וכעת נתיישבתי קצת בדבר ואמינא לחדש דבר מעתה דנלענ"ד דבנדון זה דספק ג"י בלא"ה ל"ש חזקת חי כלל שאפשר לומר דע"כ לא אזלינן בתר חזקה אלא לענין שתועיל על הדבר שאנו דנין באותה שעה וכגון חזקת הנגע אע"ג דהשתא חסר לפניך אמרינן השתא חסר וקודם זה היה בחזקתו כיון שאנו דנין על שעת ההסגר ואמרינן דאז היה בחזקתו וכן בחזקה דגופא דאמרינן השתא נבעלה וההיא שעתא שאנו דנין עליה ומספקינן בה היתה בחזקת בתולה וכן כל כיוצא בזה אבל בגוונא דנידון שלנו שאין אנו דנין על השעה שאנו אומרין עליו החזקה רק אנו דנין על השעה שכבר יצא מחזקה אלא דחזקה שהיה כבר מהני בה לדון ע"פ זה להתיר או לאיסור לא אזלינן בתרה וכעין שכתבו התוס' דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא אזלינן בתרה ואע"ג דהשתא איגלאי מלתא למפרע דאותה שעה כשרה היתה ואיכא חזקה מ"מ על ההיא שעתה דדיינין עלה דהיינו העת שנעשו הגבינות לא היה החזקה מבוררת ולא אזלינן בתרה וה"ה איפכא אף דהחזקה בשעתה חזקה מעליה הוה מ"מ כיון שאין אנו דנין על אותה שעה רק על זמן שאחר יציאת החזקה אין החזקה הקודמת מועלת לברר הזמן של עכשיו והך נראה דגריעה מחזקה שאינה מבוררת כיון שזמן שאנו דנין עליו כבר יצאה מחזקתה ודוגמא לדבר מצאנו ג"כ בכתו' בסוגיא דהיה בה מומין דקאמר ר"א רישא מנה לאבא בידך כו' ולפירש"י חזקה דהבת ל"מ לאב וכן מצינו בכמה דוכתי כמ"ש בס"א וה"נ הזמן הקדום אין חזקתו מועלת אל הזמן שאחריו: ולפ"ז נראה בהך דינא דמהר"ם מינץ שהביא הט"ז סי' שצ"ז דפסק בספק שמועה קרובה חייב להתאבל משום חזקת חי והשתא הוא דמת והט"ז השיג עליו ועיין בשו"ת ח"צ ואא"ז בבכ"ש במ"ק ודשו בה כל האחרונים ולפי מ"ש ל"ש לאוקמי אחזקת חי בהא מלתא כיון דהספק שאנו דנין עליו אינו על אותו זמן שהיה חי כ"א על הזמן שאחר מיתה אם הוא קודם או אח"כ בכה"ג לא מהני לן החזקה דמחיים להוכיח מזה לענין אחר מיתה אך הוא דבר מחודש אצלי ועדיין לא הבאתיו בכור המבחן וצ"ע עוד ותבנא לדיננא באומר סתם מת פלוני או נהרג פלוני אמרינן שהיה שם בשעת מעשה או שראה מרחוק בהריגת איש ואחר הליכת הרוצחים הלך לשם וראה אותו מת או שראה אותו אתמול חי ולמחרתו מצאו מת והכירו בסימנים שזהו שראה אתמול חי והוא פלוני או י"ל שאתמול היה במקום הזה ביער ולא היה שם כלום ולמחרתו מצא שם הרוג דודאי מסתבר שאתמול אחר הליכתו או היום נהרג משנאמר שהיה מוטל במקום אחר ג"י ואח"כ גררו אדם למקום הזה מכמה טעמים א"צ להאריך בהם וגם י"ל שמצא שעדיין בשרו חם או לפי מ"ש בשם מהרי"ט ז"ל שראה שלא היה נפוח כלל וכתבתי כל הני גווני לאפוקי ממ"ש כ"ת בשם שו"ת מהר"י הלוי דלא משכחת לה כ"א כשעמדו עליו משעת הריגה עד שעת מציאה וז"א ובענין ההיא דטבע בדגלת שהקשו מנין אתה יודע מספר ימיו של זה הארכתי בתשובה וא"כ אפילו תימא עד מפ"ע כשאמר מצאתי הרוג והכרתי שהוא פלוני יש לחוש לספק ג"י שאין כח בלשון עדותו יותר מלגבי העד הראשון מ"מ בגוונא דמהר"מ או בגוונא דנ"ד שלא הזכירו מציאה בלשונם רק שאמרו בא ואראך אך פה מושכב איכא למתלי בכל הני גווני אך לענ"ד אפילו באומר עד מפ"ע מצאתי הרוג ולא ביחן דבריו שהוא מסופק קצת מחמת שינוי הצורה תלינן ג"כ בקצת מהני גווני דאם איתא לא הול"ל הכי בפשיטות אלא הול"ל וכמדומה לי שהוא פלוני או הול"ל בלשון רבותא אף שנשתנה קצת אעפ"כ הכרתיו אלא ודאי שהיה ברור לו שלא נשתנה כלל או שהיה תוך ג' וכבר כתבתי שזה מוכרח דגם במת או נהרג פלוני יש במשמעות לשון זה שמצאו מת או הרוג ול"ח דלמא כך כוונתו וא"כ הרי לא פירש שהיה תוך ג' א"ו דל"ח אף בכה"ג: וראיתי בספר עזרת נשים למהר"מ בן חביב שבא מקרוב לידי שכתב על מ"ש בש"ע סעיף ה' אבל אמר העד מת פלוני ואני ראיתיו שמת אותו כו' דמשמע דאם לא אמר אני ראיתיו שמת תלינן לומר דמה שאמר מת פלוני הוא דשמע מפי אחר דמת פלוני והו"ל כאומר שמעתי שמת פלוני דאין שואלין אותו ולפיכך לא הוזקק לשאלה רק כשאמר אני ראיתיו שמת ע"ש שכ"כ להלכה ולא למעשה ועכ"פ הדבר פשוט שיש בכלל לשון פלוני מת שמצאו מוטל מת אף שהוא לא היה בשעת מיתה ומוכח כמ"ש והטעם דלעולם תלינן שאין להזכיר על חבירו שם מיתה או הריגה אם לא שהדבר ברור לו וזה ג"כ בכלל קולת עגונה שהקיל עד מפ"ע מפי עבד כו' מתוך חומר כו' וכמ"ש התוס' גבי ע"א במלחמה דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה כו' ואף מאן דס"ל דגם ע"א אומר בדדמי מ"מ בזה שאם תאמר אחר הוא ע"כ היה שום שינוי צורה קצת ולא היה אומר כן בפשיטות ולכן תלינן שידע בבירור ולכך עדיף טפי מאם הראשון לפנינו ומסופק ודוגמא לדבר שטוענין ליורש דלמא אי הוה אבוהון קיים היה טוען פרעתי אע"ג דאיהו גופיה א"י אם פרע חייב ואף שבבעה"ת סי' ל"ח והביאו הטור סי' ע"ה נראה דטעמא משום שהיורש לא הו"ל למידע מ"מ מבואר בסוף דברי בעה"ת שם שבא להמתיק טעם הדבר משום דלפרעון קאי ועביד אינש לפרע לאחר זמנו וכודאי דמי דפריעא הוא ע"ש והיינו משום דלטעמא דא"י אם פרעתיך חייב משום שהחוב ודאי והפרעון ספק א"כ לא מסתבר לחלק בינו ליורש (ומ"ש בש"ך סי' ע"ב דהיורשין לאו בע"ד דידהו אלא דאבוהון כו' צ"ע כמ"ש במ"א) ולכך הסביר הענין דמה שיכולין לומר שאביהם פרע חשיב כטענת ודאי שקצת רגלים לדבר שפרע כיון שלפרעון עומד ואף שאינו ענין לזה מ"מ למדנו משם דזימנין הטענה שטוענין עבורו אע"פ שהוא שמא אמרינן דלמא כך הענין בברי ועדיף משמא של טענת עצמו