בית אפרים אבן העזר חלק א קפא

לתרוצי סוגיא דפסחים אליבא דאביי ואע"ג דהתם בב"ב בעי לאוקמי כתנאי מ"מ לא משמע לאוקמי הך דפסחים אליבא דחד תנא אמנם לענ"ד צריך להבין בלא"ה למה יהא מפקח את הגל חייב בפסח שני דמה בכך דהאהיל על הטומאה מ"מ כיון דבשעתא דהאהיל אכתי לא הוי ידעינן אם הוא חי או מת והו"ל טומאת התהום דקי"ל לעיל דף פ' דהלכתא גמיר לה דא"צ לעשות פסח שני וא"ל דדוקא טומאת התהום כי התם שלא הכיר בה שום אדם אף להיות מסתפק בה ולא נפל לב אדם עליה משא"כ כאן כיון דעכ"פ בשעת שחיטה כבר היה ספק בדבר אם ימצא חי או מת ויהיה כאן טומאה וכיון שנתברר שהיה טומאה אין זה דומה לטומאת התהום וכטומאה ידוע דמיא דז"א שהרי התוספות הקשו דנימא חי היה בשעה שהתחיל לפקח ותירצו דכיון דמצאו מת אמרינן דמעיקרא מת היה אבל כל כמה שלא מצאו מת הוה מוקמינן ליה בחזקת חי וא"ל דכיון דחזקת חי איתרע לה בנפילת הגל דנותנין עליו חומרי חיים כו' וגם חזקת טהרה אין כאן כמש"ל דבודאי האהיל לא אזלינן בתר חזקת טהרה וא"כ היה ספק בשעת שחיטה וכהכיר בה דמי אך באמת ז"א דהא ע"כ מיירי הכא בר"ה דאי ברה"י הא קי"ל ספק טומאה ברה"י טמא בודאי וא"כ איך קאמר דבגל ארוך פטור מלעשות פסח שני וע"כ דבר"ה קמיירי וקי"ל דספקו טהור וכל כמה דלא מצאו מת ואיסתפקא לן מלתא בודאי טהור הוי משוינן ליה וא"כ מה בכך דהשתא מצאו מת ואיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא נמי מת הוי כטומאת התהום דמיא דאפילו נתברר ליה שנטמא בשעת עשיית פסחו פטור מלעשות פסח שני לכך נלענ"ד דגם רש"י שכתב המפקח הגל מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת לא מיירי שנפל על אדם לפניו והוא מפקחו ממנו דבכה"ג כטומאת התהום דמי רק דרש"י מיירי שראו דרך איזה נקיקים דמות אדם מונח שם ולא ידעו בו אם הוא חי או מת והוא מפקח הגל מעליו וא"כ אין כאן טומאת התהום דאפשר שכבר מונח שם מימים רבים ויש מכירין ויודעין כשנפל הגל על המת הזה ולכך שפיר כ' התוס' דאזלינן בתר שעת מציאתן כיון שאין ידוע לנו אם היה מונח כאן מימים רבים ולא ראוהו חי מבערב אזלינן בתר שעת מציאתן וא"צ למ"ש אא"ז בבכ"ש דבמת קטן מיירי יע"ש אלא התוספות פי' בלא ראוהו חי מבערב וכמ"ש וא"ש הכל: איברא שעדיין קשה לפי מה דאיתא לעיל דף פ' מצאו טמון בתבן בעפר ובצרורות הרי זה טומאת התהום ופירש"י טומאה מכוסה מכל אדם היא זו שמא גל אבנים או עפר או צרורות נפל עליו כו' וכן משמע בירושלמי פ"ח דנזיר דאפילו מספק לא אמרינן שמא ידע בה אדם דאיתא התם איזה קבר התהום כל שאין אדם זוכרו וחש לומר שמא אחד בסוף העולם בחזקת החי בחיי הוא תפתר כשמצאו קמצוץ עכ"ל ומשמע ליה דהירושלמי קשיא ליה קושיית התוס' דאיך שייך בקבר טומאת התהום ועלה משני שנמצא קמצוץ והיינו משום דאמר התם במשנה ד' המוצא כו' אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו ע"ש ולכך שפיר משכחת לה אף בקבר שיהיה קבר התהום בכה"ג ועכ"פ נראה מזה דבנמצא תחת הגל לא מחזקינן טומאה לומר שמא הכיר בה אדם אלא אזלי' לקולא ואמרינן שמא לא ידע אדם ממנו וא"כ גם בהא דמפקח את הגל מה"ת ניחוש שמא איכא דידעי ביה וצ"ל דכיון דאיכא לברורי ע"י שיפקח הגל אע"ג דהשתא הוי ספיקא וטהור מ"מ אין זה טומאת התהום ועוד י"ל דמיירי שאחד אמר לו שיש כאן אדם תחת הגל וע"י זה בא לפקחו מעליו ולכך חוששין שמא זה האומר היה יודע שמת הוא וגם י"ל דכיון שיכולין להציץ בנקוקי הסלעים לראות ל"ה טומאת התהום כמ"ש רש"י שם ואע"פ שזה לא הכיר דרך הנקוקים אם חי או מת י"ל דאחר שפיר יהיה מכיר ועוד יש ליישב בכמה גווני ואין להאריך: והנה במ"ש דהא דמפקח הגל בר"ה מיירי וספיקו טהור ולכאורה י"ל דהתם משום חזקת טהרה מטהרינן ספק טומאה בר"ה והכא ליכא חזקה זו כיון דודאי נגע כמש"ל וחזקת חי איתרע בנפילת הגל אמנם באמת ז"א דס"ט בר"ה דמטהרינן אפי' בודאי נגע הוא כמבואר בנגע בח' בלילה ובד"ט ועיין בתוס' ריש נדה ובהכי א"ש מה שמקשין לפי תי' התוס' דף פ"ט דמוטב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה משיעשו רובם שלא כהוגן דאכתי במפקח את הגל מא"ל וכן הקשה בלח"מ ולפמ"ש א"ש דהכא לאו מה"ט אתינן עלה משום דלא אפשר אלא הטעם משום דס"ט בר"ה ספיקו טהור ושפיר יוצא בפסח זה לגמרי אלא דלפ"ז צ"ע על רש"י שכתב הטעם בגל ארוך משום דלא אפשר. ואפשר לומר לפי מה דאמרינן בע"ז דף ל"ז דאמר ר"י ס"ט בר"ה הלכה ואין מורין כן וכי אתו לקמיה דר' ינאי אמר ליה הא מיא בשקעתא דנהרא זילו טבילו וכ"כ הרמב"ם פט"ו מהלכות אה"ט וא"כ אם היה אפשר להקריב פסח שני ע"ת שפיר היה לו להקריב דהא לכתחלה אין מטהרין בשביל ס"ט בר"ה אלא אפשר מחמת סמיכה ושאר דברים וס' כרת אין כאן כיון דהלכתא גמירי לה דס"ט בר"ה טהור לכך פטור מפסח שני והוא נכון לענ"ד: אמנם לענ"ד י"ל דשפיר מיירי בגל שהיא ברה"י ואפ"ה קאמר ר"י בגל ארוך דפטור מלעשות פ"ש אע"ג דתיכף שעמד על הגל נטמא משום ס"ט ברה"י מ"מ י"ל דר"י לטעמיה אזיל בירושלמי דס"ל בספק טומאה ברה"י אין מדחין אותו לפסח שני (ומה שנדחק בקרבן העדה לחלק בין ס"ט ברה"י ובין ספק רה"י אין נלענ"ד ועיין בריש נדה ושניהם לא למדוה כו') ואע"ג דהרמב"ם פסק בפ"ז מהלכות ק"פ דספק רה"י ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת נלענ"ד דהרמב"ם סובר דרבנן החמירו לעשות ספק רה"י כודאי כמבואר בדבריו בהלכות ט"מ ובאה"ט ועכ"פ מודה הוא דלענין טומאה ספק רה"י לחומרא מדאורייתא והלכך אם נטמא בס"ט ברה"י ובא לישאל אם יעשה פסח הרי מדאורייתא אין לו לעשות ונדחה לפסח שני משא"כ בהך דמפקח הגל דמיירי שכבר עשו עליו פסח אלא שאנו מסופקים אם יצא י"ח או צריך לעשות פסח שני בזה מורים לו שאין לו לעשות פ"ש כיון דספק דאורייתא הוא אלא דלפ"ז הדרא קו' הלח"מ לדוכתיה דהו"ל לאתויי על מותר הפסח וכמבואר שם ולפמ"ש דבר"ה מיירי א"ש הכל ובמ"א כתבתי על קו' הלח"מ באופן אחר בארוכה ואין כאן מקומו: דברי זעירא הק' אפרים לא תשובה נאזר בגבורה. במלחמתה של תורה. משיב מלחמה שערה. ה"ה כבוד אהו' שארי ידידי נד"ז הרב הגדול החריף ובקי המפואר כש"ת מוהר"ר יצחק פרענקיל נ"י לנצח אחד"ש זאת אומרת כי גיכ"ק קבלתי על הבי דואר והנה מכ"ת מתרעם עלי שאני מתון בדין זה ולדעתו הרמה זיל קרי בי' רב הוא אהו' ידידי האמת אגיד כי כמעט שעברתי על ענין השאלה חזינא תיוהא דבעי למסתר ולמבני ולא הייתי מופנה מכל צד ואשתמוטי קא משתמיטנא עד דלהוי לי עידן עדנין למיהב דעתי למגרסה וביני ביני לא רציתי להטיל קוצים בדבר ולספוק עלימו את הענין אחרי רואי דפשיטא להו טובא להיתרה: אולם עתה שמכ"ת דוחקני לחוות דעי אמינא לאו אורח ארעא למעבד הכי ואע"ג דטרידנא טובי במילי דפסח' אנקוט בידאי כל דהוי דמספקא לי טובא אי שייך במלתא כדנא הך חזקה דלא מרעי נפשייהו דשמא דוקא לענין דבר שבממון אמרינן הכי או לענין גיטין שהוא דבר שבין אדם לחבירו אמרינן דמרתתי לארועי נפשייהו דילמא יפוק עלייהו קלא דמסהדי שיקרא וממנעי אינשי ולא אתי קמייהו למגמר ענינא ולמכתב להו שטרי ראיה וכיוצא בהם והיינו נמי טעמא דהרא"ש דס"ל דאע"ג דנפיק עליה קלא דמקבלי שוחדא לאצלוי דינא לעדות שקר, לא מרעי נפשייהו משום שהן מכריחין על הדינים ודנין בהורמנא דמלכא ואין חוששין שריב לא יבא אליהם שהרי כל איש מר ומצוק נפש מוכרח הוא לבא לפנינו לכוף את חבירו ולאו ברצון תליא מלתא משא"כ בעניני מקח וגיטין וכיוצא בהם הנעשה ברצון בע"ד ואינם רק מעידין על אמתת הענין בזה לא מרעי נפשייהו ואפ"ה בגיטין פסול מטעמא אחרינא משא"כ בשאר שטרות דבאמתת הענין תליא מלתא וכיון דבזה לא מרעי נפשייהו ממילא דמהני סהדותייהו משא"כ בענין כגוונא דנ"ד שאינו ענין הנעשה בין אדם לחבירו ואינו דבר התלוי ברצון מאן לימא