בית אפרים אבן העזר חלק א יח

דאוריית' דמדאוריית' ודאי לאו בקדושתיה קאי רק בממזרת בודאי החמירו לומר דבקדושתי' קאי כי היכ' דלא אתא לאחלופי בישראל שלא נעשה פ"ד כיון דאיסור השוה בכל הוא. הילכך כיון דבכל איסור בפ"ע לא גזרו רבנן אין מטילין עליו חומר שניהם יחד לגזור עליו בתורת ממ"נ ושרי' ליה. וזה מבואר לענ"ד מלשון הרמב"ם הואיל ופ"ד אסור לבוא בקהל לא גזרו בו על הנתינה ועל הספיקות. אבל אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מן התורה עכ"ל: ורצה לומר דווק' בנתינה וספיקות שאין איסור שלהם רק מדרבנן לא גזרו בהם וכדאמרינן בש"ס בנתינה כיון דמדאוריית' שרי ליה כו'. אבל בממזרת ודאית שאסורה לישראל כשר מה"ת גזרו בו גם על הממזרת שאין זו דומה לגיורת לפסול לכהונה. שג"כ האיסור מה"ת ואפ"ה לא גזרו בו משום שאין האיסור שוה בכל כנלענ"ד לשיטת הרמב"ם. וגם ה"ה שכתב החילוק בין איסור כהונה שאין שוה בכל אפשר דמדרבנן קאמר וכמ"ש. אך במ"ש ופסק רבינו להחמיר בשל תורה לא נראה כן וצ"ע ע"כ כתבתי בתשובה הנ"ל. ועתה בא לידי ספר שער המלך וראיתי שכתב ג"כ בשיטת הרמב"ם דאוסר בממזרת לפי דאזיל בשיטת המורה שהביא רש"י והכריח זה ממה שפסק הרמב"ם דגר שאמו מישראל אסור בממזרת ע"ש. וכ"כ מחותני הגאון החסיד האב"ד דק' פפד"מ בחידושיו לקידושין שנדפסו מקרוב. אך מ"ש בשער המלך בדעת הרמב"ם שמתיר הספיקות לפ"ד שהוא בשיטת מהרי"ט ז"א לענ"ד וכמש"ל וא"צ לזה אלא הטעם לפי שאין כאן איסור דאוריית' לא שייך ממ"נ וכדכתיבנא: והנה מ"ש בשער המלך שם דפ"ד כיון שאינו פסול יוחסין אלא פסול גוף לא עשו בו מעלה ביוחסין לגזור על הספיקות וכ"כ החכם המשיב נ"י הוא נכון. ומ"ש החכם המשיב שלא נתקררה דעתו בזה דבירושלמי משמע איפכא דמאן דאסור פ"ד בממזרת הוא סובר דוקא פסול יחוס מותר בממזרת אבל פסול גוף לא. (ומה שהעתיק מהירושלמי דר' יוסי מתיר וחילי' מהדא דכהן מותר לישא גיורת כו' לא העתיק יפה ונהפוך הוא שם וכמו שהעתקתי לעיל) לק"מ דהיא הנותנת דלפי שאינו פסול יחוס בקדושתיה קאי ואסור לו לישא ממזרת ומהאי טעמא גופה לא שייך לעשות בו מעלה לאוסרו בספק ישראלית דלא הקפידו חז"ל אלא שלא יטמעו פסולי ישראל במשפחה וכיון שזו ספק ישראלית עשו מעלה שאסורה ליקח מפסול משפחה משא"כ ספק ישראלית לפ"ד כיון שהפ"ד אינו פסול יחוס רק פסול הגוף אבל מ"מ בקדושתי' ויחוסו קאי לא שייך מעלת היוחסין לאסרו בספק ישראלית שהרי גם הוא לא נפקע מיחוס בשביל שהוא פ"ד ואין בו רק פסול הגוף וכיון שהתורה התירה ספיקו לא גזרינן בי' כלל וזה ברור. אך מה שכתבתי שאין לעשות מעלה בפ"ד כיון דלאו בר אולודי הוא הוא נכון בסברא. ושוב ראיתי בתשובת נ"ב שהבי' בשם הרב מראדוויל לתרץ קושיות הב"ש מחמת הך סברא דלאו בר אולדי והוא ז"ל האריך להשיג עליו ע"ש. אך כ"ז לפי מ"ש שם לדמות זה למ"ש בס"ד דשם הטעם דמותר בנתינה משום דלאו בר אולודי וע"ז שפיר השיג אך לפי מ"ש הסבר' דבלאו בר אולדי לא שייך מעלת יוחסין יש ליישב כל השגתו שם. ומ"ש שהרמב"ם כתב הטעם לפי שפ"ד פסול לבוא בקהל ולא הזכיר מבר אולודי כו' ע"ש: גם זה לפי מ"ש הרב מראדוויל דגם בנתינה היה טעם זה אף למסקנ' אך לפי מ"ש ז"א ובנתינה א"צ טעם זה כלל וגם ספיקות נמי דבר פשוט הוא להרמב"ם דכה"ג ליכא מעלת יוחסין ולא איכפת לן מה שהוא ספק ישראלית ונבעלת לפ"ד רק דאיפכ' צריך ליתן טעם דלמה יהיה הוא מותר בנתינה ובספק ממזרת שהרי ישראל ברור הוא ולכן קאמר הרמב"ם טעמא דמילתא דבפסולין לא גזרו חז"ל וכדאמרינן בש"ס גבי נתינה דכי גזור בכשרים בפסולין לא גזור ומזה למד הרמב"ם גם לענין הספיקו' כיון דמדאורייתא שרי ופ"ד פסול לבוא בקהל לא גזרו לאסור עליו ספק ממזרת כמו שלא גזרו לאסור עליו הנתינה. וגם אין לאסור עליו ממ"נ כיון דאין כאן חשש דאורייתא דהא מדאורייתא לאו בקדושתיה קאי ומותר אפילו בודאי ממזרת וכמש"ל. ואע"ג דגם בדרבנן לית לן למיעבד תרי קולי דסתרן אהדדי ועיין בשער המלך הל' מקוואות מ"מ הכא שאני דמעיקרא לא גזרו רבנן על ספק איסור דממזרת כלל ואין כאן חשש איסור רק מספק שמא ישראלי' הוא ואסורה לפ"ד ומן התורה מותר דבספק קהל יבוא וכאן דלאו בר אולודי לא שייך מעלת יוחסין ושרי' ליה וגם אשכחן בדרבנן להקל אף בקולי דסתרן אהדדי כמ"ש הרא"ש בריש ברכות לענין תפלת מנחה וערבית אחר פלג המנחה דבתפלה הקילו ועיין בב"י א"ח סימן רל"ד ואין להאריך: ובמה דכתיבנא א"ש נמי מה שהוקשה בנ"ב על הרמב"ם מן הירושלמי כיון דר' ירמיה אמר כללא דפ"ד מותר בממזר'. וכוונתו דמתני' דקתני כל האסורין כו' נכלל גם פ"ד ממילא גם ר"א דאמר ספיקן בוודאי אסור עלה קאי ואף ר' יוסי לא פליג אלא להחמיר דאסור בממזרת ע"ש ודוחק לומר דלר' יוסי כיון דאסור בממזרת א"כ בקדושתיה קאי וממילא דאין שייך מעלה ביוחסין וכמש"ל דז"א דהא לא אשכחן דפליגי כ"א בוודאי אבל בספק לא אשכחן דפליגי. אך לענ"ד לפי מה דמשמע בירושלמי הא דר"א אוסר ספיקן בודאן כו' הוא מדאורייתא דלא ס"ל הא בקהל ספק יבא כו' ע"ש בפירוש קרבן העדה ולדידיה פשיטא דאין לחלק בין שאר ספיקות. משא"כ לדידן דקיי"ל כש"ס דידן דטעם דאסרינן ספיקות משום מעלה וכיון דבפ"ד לא שייך מעלה אין מקום לאסור עליו הספיקות כלל: ועכ"פ היוצא לנו מזה דהיינו מדברי הרמב"ם לנ"ד דס"ל דגם גבי פ"ד דרשינן הך דרשא דבקהל ספק יבוא וממילא דרשינן נמי דפ"ד ספק יבא וכיון דמילתא דרבנן הוא מצרפינן הפוסקים להקל. אף מתרי טעמי אף לשיטת הש"ס ז"ל וכדכתיבנ' אולם מתוך הדברים נזכרתי מה ששמעתי מאלוף נעורי חד"ז הגאון המפורסם חסיד שבכהונה מהר"י אייזק הכהן ז"ל האב"ד דק"ק קארעץ במה שהקשו הראשונים על הרמב"ם שפסק ספיקא דאוריית' מדאורייתא לקולא דא"כ היכא אמרינן בחולין מנ"ל דאזלינן בתר רובא אתיא מרישא של עולה כו'. ותירץ הוא ז"ל דבאמת צריך להבין במ"ש בשם הרמב"ם דיליף לה מדאמרינן ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ספק יבוא דהא מצינן כמה אסורין שא"א ללמוד אותם בבנין אב ממזר דאיכא למיפרך ומכ"ש לדעת הסוברים דאף בספק כרת סובר הרמב"ם כן ואשם תלוי טעמא משום איתחזק איסורא או איקבע איסורא וא"כ איך נילף זה ממזר דאיסור לאו. וע"כ לומר בכוונת הרמב"ם שראייתו ממה דחזינן דחז"ל אשר היה מסור בידם פירוש דברי התורה וחזינן דפירשו מה שכתבה התורה לא יבא ממזר הכוונה על ממזר ודאי מזה נדע לבאר את דברי התורה בכל מקום כגון חלב או נבילה ושאר אזהרות שבתורה לא נאמרו רק על הודאי ולא על הספק ונ"מ היכא שהאיסור הוא לאו הבא מכלל עשה כגון בתולה מעמיו יקח דדרשינן ולא בעולה נמי מפרשינן בתולה וודאית ואפילו ספק בעולה אסור. ולפ"ז א"ש הך דחולין דהא דטרפה פסול לקרבן הוא דדרשינן מן הבקר להוציא את הטריפה וא"כ צריך שתהא כשירה בוודאי ושפיר מוכח דאזלינן בתר רובא ע"כ עולה על זכרוני מדבריו ז"ל ודפח"ח ועפ"ז יש לפלפל בסוגיא דמנחות שם דמעיקרא בעי לאתויי מק"ו מבעל מום כו' וגם יש ליישב כמה קושיות שהקשו האחרונים עיין בכו"פ סימן ק"י ואין כאן מקומו ומצאתי סיוע לדבריו שהרי הרב אומר כן גדול הראשונים הרשב"א ז"ל ביבמות ד' מ"ם אי לא מצה ה"א מצות אמר רחמנא. תמיה לי אמאי שבקינן ללא תאפה חמץ דנקט בריש' וה"ל למימר אי לאו מצה ה"א לא תאפה חמץ אמר רחמנ' וניח' לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו את"ל שאינו מצה חמץ ברור אינו להכי נקט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל ולפ"ז נכון שיטת הרמב"ם דכל מילת' דאמר רחמנא לא תעביד על הודאי נאמר ולא על הספק (ובספר דברי אמת הבי' ראיה להרמב"ם מדאמרינן בסוטה והבשר אשר יגע כו' הא ספק טמא כו' ע"ש. וא"ש ג"כ על דרך הנ"ל עדכ"כ הא דאמרינן עשירי וודאי אמר רחמנ' כו') ולכן מפרשינן כאן ממזר ודאי לא יבא וה"ה בפ"ד וכיוצא. אך דמ"מ נ"מ היכ' דאין כאן ספק בגוף הנידון רק דאיכ' פלוגת' דרבוותא בהא מלתא כגוונ'