בית אפרים אבן העזר חלק א יז

ב מצטרפין לרוב אף מתרי טעמי אליבא דכ"ע ודאתאן עלה אם ספק פ"ד מדאורייתא משרא שרי. כבר עמדו בזה גדולים חקרי לב בשו"ת נ"ב חלק אה"ע והחכם המשיב נ"י נשא ונתן בדבריהם. ולפי קוצר הזמן לא יכולתי להרחיב ולעמוד על כל פרט מדבריהם ובקצרה אען ואומר. כי מה שהקשו על הרמב"ם דמתיר אף מן הספיקות לפ"ד הוא קשה כברזל. וישובו של הגאון נ"ב הוא דחוק מאוד ומ"ש החכם המשיב דהרמב"ם סובר להתיר בזה אע"ג דיש לאסור ממ"נ וכמ"ש מהרי"ט לשיטת הרמב"ם להתיר ספק ממזר בישראלית ובממזרת אע"ג דממ"נ איסורא קעביד. ואני אומר שאין הנידון דומה לראיה אף לפי שיטתו של מהרי"ט דהתם כל ביאה בפ"ע י"ל הך ביאה דהיתרא הוא. משא"כ בדין דהרמב"ם שאותה ביאה עצמה אסורה הוא ממ"נ וזה דומה ליבש ביבש שנתבטל ברוב שכתב הרשב"א שמותר לאדם א' לאכול כל חתיכה בפ"ע שאני אומר זו מותרת היא. אבל מ"מ אסור לאכול כולן כאחת. ואף הרא"ש דסובר שם שמותר לאכול הכל ביחד היינו משום דס"ל שהאיסור נהפך להיתר לגמרי מגזירת הכתוב דאחרי רבים להטות אבל כאן אע"פ שהתירה התורה מ"מ י"ל שלא התירה אלא מטעם ספק וכל חד לחודי' שם ספק איסור עליו משא"כ תרווייהו בהדדי יצא מגדר ספק ונכנס לגדר וודאי איסור. וכן משמע מדברי הרא"ש שם בחולין שכתב דלא משום ספיקא שרינן ליה דאפילו אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חד ספיקא וספיקא דאורייתא לחומרא אלא משום דגזירת הכתוב הוא כו'. עכ"ל. ומשמע דאי הוה אמרינין ספיקא לקולא הוה מצינן למימר דתורת ספק הוא דספיקא לקולא ולכך שפיר אכיל ליה חדא חדא ובבת אחת אסור. ומ"ש הפר"ח מדברי התוס' דפסחים גבי שבילין דאפילו בב"א טהורין מדאורייתא כבר דחה הוא עצמו. משום דבתרי גברי מיירי. ובאמת יש לפקפק גם על מ"ש בסוף דבריו ראיה מפ"ב דשבועות גבי שני שבילין שאם הלך בשניהם ונכנס למקדש חייב דמוכח דבתרתי דסתרן לא שרא רחמנא בעלמא: ולענ"ד אין זה דומה למהרי"ט דהתם הביאה למקדש הוא בטומאה ודאית. וכן ההיא דהתוס' כתובות שהביא שם משא"כ בההוא דמהרי"ט אפילו אם אחד נושא שני נשים ומקיים שניהם יחד מ"מ כיון דהביאה הוא בזאח"ז י"ל דכל ביאה לעצמה איכא למיתלי דהיתרא הוא. ואע"ג דעי"ז נצטרך לומר שביאה שבעל קודם להשנית היה באיסור לית לן בה וכההוא דהרשב"א דכשאוכל השניה אמרינן הראשונה הוה דאיסורא. והנה עיינתי בנ"ב וראיתו שנתעורר בזה שגם לדברי מהרי"ט יש מקום לומר דנידון דהרמב"ם בא' מן הספיקות לפ"ד דחדא ביאה יש לאסור דלא מיקרי ספיקא: אמנם בישוב דברי הרמב"ם בזה זה איזה שנים שכתבתי בתשובה מה שנלענ"ד בישובו. דלכאורה בלא"ה תמוה מה שפסק דכהן מותר בגיורת דהא לפי שיטתו דס"ל דבגירותן לית להו חתנות ומדאורייתא שרי א"כ אין לו ראיה לדין זה דהא בש"ס דחו הפשיטות מהא דפ"ד מותר בנתינה משום דמדאורייתא כו' ועיין בדברי הרשב"א וה"ה והיש"ש שהאריכו בזה. ולענ"ד דהרמב"ם סמך לו על סוגיא דיבמות דף נ"ז דבעי מני' ר"י מר' אושעיא פ"ד כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנ' בתרומה ומסיק שם דאליבא דראב"י קמיבעי' ליה כו' כשירות מתוספה בה ואכלה או דלמא קדושה מתוספא בה ולא אכלה. ופרש"י שם בשם המורה דהאיבעיא הוא כשרות מתוספא בה בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפ"ד והאי לאו בקידוש' קאי דתתיר עליה משום כהונה או דלמא כו' כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפ"ד ולא אכלה ע"ש וזה נראה שהוא שיטת הרמב"ם ומבואר מזה דמילתא דמיבעי ליה לרב ששת פשיטא ליה לר"י ור"א דפ"ד לאו בקדושתי' קאי ומותר בגיורת וזה מבואר ממ"ש הרמב"ם פ"ז מהל' תרומות ואם נשא בת גרים ה"ז אוכלת. ולכאורה קשה שסתם הדברים והו"ל לפרש דאפילו אמה מישראל הדין כן דהא זה עיקר האיבעי' אליב' דראב"י אי בהך דאמה מישראל קדושה מתוספ' בה ולא אכלה ופשיט ליה דכשרות מתוספ' בה ואכלה ומזה נראה כמ"ש דהרמב"ם מפרש האיבעי'. כמ"ש רש"י בשם המורה דקאי לענין בת גר וגיורת ואכלה משום דכשרות מתוספא בה ולאו קהל מיקרי ושריא לפ"ד ומשום כהונה לא מתסרא עליו אע"ג דהבא לימלך מורין לו כראב"י מ"מ שרי דאפילו גיורת ממש מותר לישא דקיי"לן פ"ד לאו בקדושתיה קאי. ואין להקשות שלמה לא ביאר הרמב"ם הדין באמה מישראל אם אוכלת ז"א כיון דבש"ס לא מיירי מינה אין דרכו לכתוב מה שלא נזכר בש"ס. ועוד י"ל כיון דקי"ל אם כנס אין מוציאין ממנו כר' יוסי ממילא דאין חילוק בין אמה מישראל או לא דבכל גווני לא מיקרי קהל ושפיר אכלה כיון דכשרה לכהונה: ולפי"ז צ"ע לכאורה דלמה לא פשטו בש"ס האיבעי' דרב ששת מהא דר' ור' אושעי' ודוחק לומר דניחא ליה למינקט פשיטות מברייתא. ולכן נלענ"ד דוודאי גם בעל האיבעי' דר"ש מודה דמדאורייתא לאו בקדושתיה קאי רק מדרבנן מיבעי' ליה דלמא מדרבנן עכ"פ בקדושתי' קאי ובעי למיפשט מדמותר בנתינה אלמא דאפילו מדרבנן לאו בקדושתיה קאי דאל"כ יש כאן איסור חתנות מדרבנן. והשתא א"ש דלא מצי למיפשט מדר"י ור"א דהתם לענין אכילת תרומה שפיר אכלה אם נימא דכשרות מתוספא בה בהך דאמה מישראל ובת גרים ממש לא מיקרי קהל דמשום פ"ד לא מתסרה. ומשום כהונה נמי אינה אסורה דמיירי בלא ידעה רק שנשא אותה לבד דבכה"ג בבת ישראל איסור משום דמשתמרת לביאה פסולה מדאורייתא כמ"ש בש"ס. ועיין בכ"מ פרק הנ"ל משא"כ בבת גרים כיון דעכ"פ מדאורייתא שרי' א"כ נהי די"ל דמדרבנן בקדושתיה קאי ואסורה ליה מ"מ אין כאן רק משתמרת לביאה פסולה דרבנן וא"כ שפיר אכלה וכיון דספיק דרבנן הוא לענין גיורת אי בקדושתיה קאי אי לא שפיר פסק הרמב"ם דגיורת מותר' דספיקא דרבנן לקולא משא"כ לענין ממזרת ונתינה שפיר יש לומר דלענין זה בקדושתיה קאי כיון שהוא לאו השוה בכל ואין ללמוד אותו מגיורת לכהן דס"ל לר"י ור' אושעיא דלאו בקדושתיה קאי משום שאינו רק לאו דכה"ג ורב ששת בעי למיפשט מהא דמותר בנתינה מכח ק"ו כיון דאפילו לענין נתינה לאו בקדושתיה כ"ש לענין גיורת ודחי ליה דמדאורייתא שריא ובפסולין לא גזרו רבנן. אבל לענין ממזרת שפיר יש לומר דבאמת אסור אע"ג דמותר בגיורת דלענין ממזרת שפיר בקדושתיה קאי. וזה פירוש דברי הירושלמי דר' יוסי אמר הא דכל הפסולין מותרין זה בזה היינו פסול משפחה אבל בפסול הגוף לא ור"ל דפסול משפחה לאו בקדושה הוא כלל משא"כ פסול הגוף כיון שנולד בקדושה בקדושתיה קאי. ואע"ג דאמר התם חילי דר"י מהא כשם שכהן ברור אסור לישא גיורת כך ישראל ברור אסור לישא ממזרת ור"ל שכהן ברור דהיינו שעומד בקדושתיה ואסור לישא גיורת כו'. י"ל דג"כ מייתי מכח כ"ש, אבל מ"מ אף לפי מה דקיי"לן להתיר בגיורת דמספיקא אמרינן דלאו בקדושתיה קאי. מ"מ לענין פסולי קהל החמירו לומר דבקדושתיה קאי רק בנתינה דמדאורייתא שריא לא גזרו רבנן בזה שהוא פסול לומר דבקדושתיה קאי. וזה כוונת הרמב"ם שכתב הואיל ופ"ד פסול דקהל לא גזרו על הנתינה ועל הספקות. ור"ל כיון דספיקא נמי מדאורייתא משרי שרי ורבנן גזור עלייהו ובפסולין לא גזרו ואע"ג דקיי"ל דכל הפסולין ספיקן בודאן אסור מדרבנן כמ"ש הב"ש. י"ל דהתם הטעם משום דמעלה עשו ביוחסין וזה דווקא היכא שהוא בר אולודי משא"כ פ"ד דלאו בר אולודי לא שייך מעלה ביוחסין ואפי' מדרבנן שרי. וא"כ גם לענין איסור פ"ד שיש ספק שמא ישראלית היא לא גזרו עליו מדרבנן כיון דמדאורייתא שרי דספק יבא בפ"ד לא גזרו בו וכיון שנסתלק ממנו גזירה דרבנן ממילא דמדאורייתא שרי דשני צדדי איסור יש כאן. אחד מצד איסור ממזרת. ואחד מצד איסור פ"ד. וא"כ מצד איסור ממזרת לא גזרו לומר בקדושתיה קאי דהא אין כאן וודאי איסור ממזרת. וכל שאין שם וודאי איסור זה לא גזרו בשום מקום וממילא דגם כאן אין איסור דמעיקר' הכי איתקן דווקא במקום ודאי איסור ומצד איסור פ"ד בישראלית נמי לא גזרו אלא היכא שיש איסור פ"ד בוודאי מדאוריית'. משא"כ היכא שאין איסור וודאי מדאוריית' דיש כאן ספק שמא ממזרת הוא ושרי' ליה מדאוריית' לא גזרו בפ"ד דלא שייך בו מעלה ביוחסין וע"כ לא שייך לומר ממ"נ אלא אם היה אסור מדאוריית' משא"כ לפי מה שכתבתי שאין כאן איסור