בית אפרים אבן העזר חלק א קעג

מהא דאמרינן בב"ב דף קכ"ח היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא כו' ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ור"פ אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותו הרי מבואר דסי' מדה עדיף לר"ש מסי' משקל וא"כ הא דקאמר בב"מ אליבא דר"ש מדמשקל הוי סי' כו' ע"כ דבדרך כ"ש קא מייתי לה וא"כ י"ל דסי' מנין נמי עדיף מסי' משקל אלא דלפ"ז קשה דהא מהתם מוכח דמוציאין ממון ע"י סי' מדה לר"ש או משקל לר"פ והרי הרא"ש כתב בפשיטות דסי' משקל ל"ה רק סי' כל דהו וגם סי' מדת ארכו ורחבו נראה דל"ה סי' מובהק כמ"ש התוספות ב"מ דף כ"ז לא מובהק ממש קאמר אלא מובהקין מסימני חבירו כמו זה אומר מדת ארכו כו' וכן מבואר בשיטה מקובצת ב"מ שם בשם הרשב"א והריטב"א: ולפ"ז קשה דבההיא דב"ב מבואר שמוציאין ממון על יד' סימנים אילו ואף על גב דאתותבו כולהו מברייתא ה"ד בסומא דהברייתא ס"ל סומא פסול לעדות דכתיב והוא עד או ראה כמבואר ברמב"ם הל"ע וברא"ש שם ובעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל בפקח כה"ג שפיר מעיד על ידי סימני אורך ורוחב ומשקל ואפשר לומר דהך דב"מ דיליף מדה ממשקל היינו מדת ארכו ורחבו דגלימא דההיא ל"ה סי' מובהק אליבא דשמואל בב"ב דס"ל גלימא לא משום שהרבה טליתות מדותן שוות והיינו דיליף לה ממשקל דהוי סימן בכלי כסף כו' דמהני כשמכוון מדת משקלותיו אף על פי שגם הם על הרוב הם במשקל אחד וכדמשמע גם כן בב"ב דעדיף טפי סימן אורך ורוחב דגבי גלימא מסימן משקל דגבי נסכא דהא ר"ש סבר נסכא לא רק דר"פ פליג עליה וקאמר דאפילו נסכא ולכך בב"מ דאליבא דר"ש מיירי התם ולדידיה גבי נסכא אין מוציאין ממון בעדות סומא אף דמצי מכווין מדת משקלותיו ומ"מ לענין אבידה תניא דהוי סימן כדתניא כלי כסף וגיסטרן דהיינו שברי חתיכות א"כ מכ"ש דמהני סימן מדה באבידה דמהני לר"ש בב"ב אף להוציא ממון וא"כ מאי דקאמר מדמשקל הוי סימן כו' בתורת קל וחומר אתי עלה והך דב"מ דמוכח מינה דמשקל ל"ה סימן להוציא ממון על ידו אתי כשמואל ור"ש בב"ב דאמרי נסכא לא והתוס' והפוסקים שכתבו דאורך ורוחב לא הוי סי' מובהק פוסקים כשמואל בב"ב דגלימא לא ואע"ג דר"ש ור"פ ס"ל דאפילו גלימא ונסכא ס"ל להתוס' כיון דבנסכא לא קי"ל כר"פ כדמוכח מהא דב"מ דף ע' שאין מוציאין ממון בסי' משקל ה"ה במדה בגלימא לא קי"ל כר"ש כיון דמשמע בש"ס דלענין אבידה מדמינן מדה למשקל ולכך לענין אפוקי ממונא נמי אף שי"ל דלענין סי' באבידה אתינן עלה בתורת ק"ו אבל מ"מ לענין אפוקי ממונא עדיין י"ל דאף דל"מ משקל מ"מ מהני מדה ס"ל להתוספת שאין לחלק ביניהם אלא כדשמואל קי"ל דגלימא לא והוי סי' רק להחזיר אבידה אבל לא להוציא ממון. שוב ראיתי בנ"י פ"ב דב"מ שכתב וז"ל והרא"ה כתב כו' והכא הכי פשטינן מדמשקל הוי סי' בכלי כסף מודה בגלימא כ"ש דהוי סי' דטפי הוי סי' מובהק מדה בגלימא ממשקל בנסכא וראיה לדבר מדאמרינן בי"נ גבי היה יודע בעדות כו' מ"ש דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיב כמדת ארכו ורחבו בגלימא עכ"ל הרי מבואר כדברי ת"ל דבתורת ק"ו אתי עלה ועי' בנ"י פרק איזהו נשך שכתב דמשקל ל"ה סי' כ"א לגבי מציאה דלאו אפוקי ממונא הוא אבל היכא דהוה אפוקי ממונא כו' לא יהבינן אלא בסימן מובהק אבל משקל שהוא סי' כל דהו לא עכ"ל צ"ע שסותר דברי עצמו בב"ב פרק י"נ שכתב וז"ל ולכאורה מהכא נפקא לן מהא דפסלינן משום תחלתו וסופו בכשרות משמע דבהכ"ג שהוא כשר נאמן ומפקינן מיניה הגלימא או החתיכ' של כסף וה"נ מסקי' בא"מ ומתמהי רבוותא דהרי יש לחוש לרמאות לכן נראה דאיירי כגון שהנתבע טוען החזרתי לו אותו כלי שהעדים מעידין עליה הסימנים כו' ע"ש מבואר מדבריו דהכי קי"ל לדינא וא"כ מבואר דסי' מובהק גמור הוי היכא דליכא למיחש מפני הרמאות ואפילו בסימן משקל כדר"פ וא"ל דהתם דמיירי בנפקד שטוען החזיר לא הוי אפוקי ממונא כולי האי ושפיר מפקינן בעדים שמעידים שיש כלי זה ת"י אף בסי' כל דהוא שא"כ בהך דב"מ דז"א דלשון הנ"י משמע דדוקא משום חשש רמאות צ"ל דמיירי בכה"ג ועוד דגם הך דב"מ בעדי פקדון מיירי דאל"כ הוי טענינן לקוח ע"ש ולכן צריך לדחוק ולומר דהנ"י לא קאמר אלא דבכה"ג מועיל העדות על ידי סימן ומ"מ לענין סי' משקל בנסכא לא קי"ל כר"פ אלא כשמואל ור"ש דקאמרי נסכא לא וכדמוכח מההוא דא"נ וצ"ע:. והנה מ"ש לעיל דמדה ומשקל מיירי בגוונא שעל הרוב הם שוות ואפ"ה הוי סימן לגבי אבידה ז"א לפמ"ש התוספות דיבמות שהבאתי לעיל שכתבו דהך דב"מ מיירי שאין דרך בני אדם להצניע במדה זו לכך הוי סי' ועי' בחידושי הרמב"ן בבא בתרא דף קכ"ח מ"ש לחלק בין ההיא דהתם להך דב"מ ומוקי לה במדת פירות ולקצר אני צריך ועל כל פנים לדינא דברי התוספות צ"ע וגם כי מ"ש דבב"מ מיירי שאין דרך כו' והיינו שאין דרך לעשות הכל במדה א' דאל"כ ל"ה סי' אף לענין מציאה כדאמרינן התם לענין מחרוזות של דגים דבמנינא דשוים שנהגו הציידים לחרוז כמנין הזה בחרוז א' לא הוי סי' וא"כ כי מוקי ההיא דיבמות שדרך בני אדם להצניע במדה זו היינו שעל הרוב מכוונין מדה זו א"כ פשיטא דכה"ג לא הוי סי' כלל ומאי ס"ד דר"ח למימר דהיינו עובדא דשני ת"ח ורבא נמי ל"ל למימר אימר אתרמי דהך לישנא משמע שאין הרגילות כן אלא דאפשר דאתרמי הכי דבפשיטות הול"ל דלאו סימנא הוא דאורחייהו בהכי וכההיא דמחרוזות במנינא דשוים וכ"כ התוספות בדלוסקמא לא הוי סי' כיון שדרך להניח שטרות בדלוסקמא אלא ודאי דגם הך דיבמות מיירי בענין שדרך בני אדם לעשות זה בכה וזה בכה ואפ"ה קאמר דלאו סימנא הוא כיון דאפשר דמתרמי הכי ועי' בדברי הג"א בב"מ פרק א"נ שכתב וז"ל מיהו בסימן שאינו מובהק כגון שהפקיד ביד חבירו חביות מליאה פירות בפני עדים כו' אימור אתרמויי אתרמי כההיא דהאשה שלום וסיים בה פר"י מהרי"ח הרי שהר"י בעל התוספות כתב דמנין ל"ה סי' מובהק דאתרמויי אתרמי ולא מחלק בין אם דרך להצניע במדה זו או לא ובכתובות דף פ"ה ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירין בסדינא בי' רב מיאשא כו' ועוד הא קיהיב סימנא כתבו התוספות פי' בקו' דציירין בסדינא ושבע הוי ובהאשה שהלכה לא הוי סי' כה"ג עכ"ל ולא ביארו טעם הדבר ונראה שר"ל כמ"ש ביבמות ואפשר לומר דהתם הא דקאמר דציירי בסדינא נמי עכ"פ הוי סי' אמצעי ובצירוף הסי' דהוו שבע מחשבי תרוויהו סימ' מובהק משא"כ ביבמות הא דקאמר בחביתא רמיין אינו סימ' כלל דהא הדרך להניח בחביות ועוד דאמרינן שפינן כמבואר בש"ש והיינו דודאי בשעת פקדון נתן לתוך חביות ואחר כך פינה בעל הפקדון משם ועירה שלו לתוכה וכיון שאין כאן רק סימ' מנין לחוד לא הוי סימ' לאפוקי ממונא: שוב ראיתי ביש"ש דמייתי דברי התוספות ומפרש בענין שדרך בני אדם להצניע היינו ד"מ עשר וט"ו וך' וך"ה והוא אומר אחד מהם אמרינן הכי אתרמי ליה והתם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע היינו שאין דרך להיות שוין במספר לא אמרינן אתרמי וכתב ע"ז דהר"ן (ר"ל הנ"י) חילק דדוקא גבי מציאה הוא דהוי מנין סי' וכו' וכן לענין התרת אשה בעינן סי' מובהק דל"ש לומר ביה אתרמי אף דליכא מאן דמכחיש לי' משום חומר דעריות דהא תלמודא משוי להו להדדי והר"ן לשיטתי' כמו שחילק בב"מ לענין משקל אבל התוספות לא ס"ל הך סברא ודבריהם עיקר עכ"ל וכבר כתבתי דגם הרא"ש בב"מ כתב כדברי הנ"י בזה וכן נראה מדברי שאר מפורשים וכן מבואר מדברי ה"ה והכ"מ פרק י"ג מהלכות גזילה ואבידה דמדה ומשקל ומנין לא הוי סימנים מובהקים ממש רק סימנים חשובים קצת ואין להתיר על ידם אשה אלא שה"ה רוצה לומר דהרמב"ם ס"ל סימנים דאורייתא והכ"מ תמה עליו בזה ע"ש וכן מבואר מדעת האחרונים בח"מ סי' רצ"ז וכ"כ בסמ"ג עשין נון שכתב וז"ל ויראה לי דהלכה כרב אשי דמספקא ליה מה שמחזירים אבידה בסימנים שאינם מובהקים אם הוא מן התורה או מדרבנן הלכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירוהו כ"א בסימנים מובהקים כגון נקב בצד אות פ' ומשמע שם שמדה ומשקל וכיוצא בהם שמחזירים אבידה על ידיהם הם סימנים שאינם מובהקים