בית אפרים אבן העזר חלק א קעב

והשתא אתי שפיר הא דמייתי רבא בב"ב ממתני' דשני יב"ש דס"ל דההיא חשיב כנפילה דרבים כיון דסתמא קתני משמע דאף ע"פ שהשיירות מצויות והרי שם הוחזקו שני יב"ש ואיכא למיחש להרבה יב"ש דעלמא וע"כ מוכח דאף לנפילה דרבים ל"ח ואביי ס"ל דההיא הוי נפילה דיחיד כיון שלא נתברר דנפל אמרינן דזהיר שלא יפול ואם נפל לא שכיח שיבא לידי מי ששמו יב"ש משא"כ בההיא דסמוך שפיר חיישינן לנפילה דרבים ולפ"ז נראה דבנ"ד כיון שנצטרך לומר שביום הליכתו מעיר פגע באדם אחד שהיה דמות דיוקנו דומה לו עד שטעו העדים לומר שזהו הוא שהיה בעיר והשאיל בגדיו לזה והיינו ההוא שנטבע דפשיטא דכולי האי ל"ח דאפילו תימא דאיכא אינשי שקרובים בדמות פניהם לההוא גברא מ"מ הרי אין שיירות מצויות שם שנחשוב זה לשאלה דרבים ופשיטא שאין לך שאלה דיחיד גדולה מזו והלכך אם העדים היה להם הכרה טובה במלבושיו שלו אין לחוש לשאלה בכה"ג ועיין בפוסקים ובתשובה לענין סי' אמצעים בגופו וסימנים מובהקים בכליו ובמ"א הארכתי: והנה לפי מ"ש החכם מהר"ח שהאשה אמרה לפניו שהכירתו היטב בט"ע שהוא בעלה אלא דלא חזיתיה לאלתר רק בתר דאשתהי פשיטא שיש לצרף דעת ר"ת דאם ידוע וניכר בחייו למכיריו מעידין עליו אפי' אחר ק' ימים והרא"מ בתשובה נסתייע מזה להתיר מדברי הא"ז שהביא תשובה ר"ת ואע"פ שמהרי"ט תמה עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקים עליו: נלענ"ד שהרא"מ הביא זה כיון שנסתייע מבה"ג שדבריו דברי קבלה ומהרי"ק כתב דגם הרב ר' עזריאל דהוא בתראה פסק כוותיה וגם מהר"מ בתשובת מיימוני הביא דבריו להתיר וכתב שכדאי הם לסמוך עליהם והארכתי בזה בתשובה סי' ב' והבאתי שם שגם ראש משפחתינו רבינו יוסף בכור שור בעל התוס' והוא היה תלמידי ר"ת כמבואר בשו"ת רש"ל סובר ג"כ כרבו ר"ת בזה כמבואר בספר דעת זקנים חיבור בעלי התוספות על רש"י על התורה ובספר פענח רז"א פרשת כי תצא בענין עגלה ערופה וכיון דבה"ג ור"ת והר"ר עזריאל ומהר"מ ור"י בכור שור קיימו בחד שיטת אע"פ שאין לסמוך על היתר זה לבד כמ"ש בח"מ מ"מ חזי לאיצטרופי להנך היתרים וגם להסוברים דראה ממש בעינן להרז"ה ודעימיה יש לצרף בזה דעת הטור ודעת הרא"ש לפי פירש הגאון מהר"ב אשכנזי וגם אני חזון הרביתי בתשובה סי' הנ"ל והעליתי בדעת הרא"ש להתיר בלא ראה הטביעה אף בלא לאלתר ולא רציתי להאריך בזה כיון שא"א להעמיד יסוד על היתר זה רק יש בו כדי לצרף לשאר היתרים זולת כמה אומדנות והוכחות שיש בנדון זה ולכן נלענ"ד לעשות חיפוש להכריז בבהכ"נ ובכל בתי מדרשות שבעיר וליתר שאת ילך שליח ב"ד מבית לבית לשאול אם יש מי שיודע ועולה על זכרונו שהלך משם איש אחד ששמו איצק או יצחק והניח אשה ובית קטן ושוב לא חזר לביתו ואם לא נמצא כזה איש רק בעל האשה הזאת לבד אז יש להושיב ב"ד ולהתירה לעלמא: אמנם דברי אלה להלכה ולא למעשה משום חומר א"א עד כי יסכימו בהיתר זה עוד שני חכמים מפורסמים בהוראה מלבד כבוד הרב הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל שאשה סרה למשמעתו יביע אומר ויחוה דעתו ובהדי דדרו דורא דלינא ואמינא מה דקאמינ' דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד כח שאלה איש אחד שמו מוהר"ר אייזיק מבארלאד היה נוסע מק"ק טיקאטש לק"ק בארלאד עם איש' אחר שהיה שותפו והיו נוסעים שניהם יחד על העגלה אחת א' היה אומן ממלאכתו טובאק והשני אומן במלאכת הקעם ושוב נאבדו שניהם ונתעלמו מן העין ואחר זמן נמצאו שני הרוגים על אותו הדרך עם העגלה והסחורה וכלי אומנות מעשיית הטובאק ומעשיית הקעמין והר"ר אייזיק ניכר להם במלבושיו וגם היה לו סימן בגופו רושם אחד הנקרא האניק פלעק וגם מצאו שם כר אחד שנשלח ע"י הר"ר אייזק ושותפו הנ"ל מק"ק טיקאטש לק"ק בארלאד וניכר הכר לעיני האנשים עכ"ל השאלה וכבוד ב"ד הרב הגדול החריף מוהר"ר משה נ"י פתח פתחה להיתרא וחלה פני לחוות דעי בזה: תשובה מתחלה אען ואומר שבנ"ד אין לבנות יסוד על היתר דמנין הוי סי' שדבר ברור הוא דמנין לחוד ל"ה סי' מובהק כמבואר ביבמות דף קט"ו האי גברא דאפקיד שומשמי כו' אימר חושבנא בעלמא אתרמי אלמא דמנין ל"ה סי' אמנם התוס' שם כתבו דהא דקאמר בב"מ מנין הוי סי' התם מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע כו' ובאמת דברי התוספות תמוהים דהתם לענין אבידה סגי בסי' אמצעי אבל מ"מ אינו נחשב סי' מובהק להתיר אשה או להוציא ממון על ידו כיון דאפשר דחושבנא איתרמי וגבי עובדא דשושמי סי' מובהק בעינן כמבואר בתוספות ובח"מ סי' רנ"ז והלכך לא חשיב מנין סי' וגם בלא"ה לכאורה יש לחלק בפשיטות דהתם בב"מ זה שאבד אומר שהוא שלו אלא דחיישינן לרמאי ומשקר וכיון שאומר המנין אמרינן דמסתמא כיון שמכוון המנין ודאי שלו הוא וקושטא קאמר משא"כ שזה תובע את שלו שהפקיד תחת ידו כשיעור הזה שפיר קאמר שומשמי מאי סימנא אית בהו דדלמא אתרמויי אתרמי שגם הוא הצניע לעצמו כשיעור הזה וצ' דקושיות התוספות דמ"מ ה"נ נימא גבי אבידה נהי דאין זה רמאי דמנין ידע המנין כמה אבד זה מ"מ דלמא אתרמויי אתרמי שגם אחר מרוב דעלמא אבד מנין כזה ועיין בב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה אי דליכא שכתבו וי"ל דהתם נמי לאו משום דחשוד לשקר אלא משום דאמרינן ליה כי היכי דאת אבדת חפץ זה ה"נ אימור אדם אחר אבד חפץ כזה ע"ש שר"ל דהתם כיון שמכוון החפץ מועיל שאינו רמאי ומ"מ חוששין שמא אחר אבד ג"כ חפץ כזה וה"נ דכוותיה וע"ז תירצו דהתם מיירי בענין שאין דרך לעשות במנין זה לכך ל"ח לרובא דעלמא שאין דרכם לצרף מנין כזה אך שעדיין צ"ע מה שהקשיתי דדלמא שאני הך דב"מ דלא בעינן סי' מובהק גמור ולכן נלענ"ד דהתוספות משמע להו דלפום הך טעמא דקאמר דאתרמויי אתרמי אפילו סי' להחזיר אבידה על ידו לא הוי דכהאי לישנא אמרינן בב"מ שם מ"ט אמור רבנן רקתא דנהרא ל"ה סי' כי היכא דלדידך אתרמי כו' א"ד מ"ט אמור רבנן מקום ל"ה סי' דאמרינן כי היכא דלדידך אתרמי כו' אלמא דבכה"ג ל"ה סי' אף לענין מציאה ואף דאנן קי"ל מקום הוי סימן היינו משום דהתם אין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ כזה ובמקום אחד ע"ש בתוספות אבל גבי מנין כיון דחזינן דאמרינן אתרמויי אתרמי אף דאיתמר לגבי הוצאות ממון מכל מקום מה"ט גופא אפילו לגבי מציאה לא מיקרי סי' (ועיין בתוס' ביבמות שם ד"ה ומי חיישינן שמא פינן שכתבו לפרש דברי הש"ס כיוצא בזה ע"ש) ולהכי שפיר קא קשיא להו מהך דב"מ ואהא תירצו דהתם אין דרך להצניע כו' אבל מ"מ אף בכה"ג נמי לאו סי' מובהק הוא אלא דלפ"ז קשיא למה הוצרך הש"ס ביבמות למימר טעמא דאתרמויי אתרמי דמשמע דוקא בכה"ג שדרך להצניע במדה זו תיפוק ליה דבלא"ה נמי מנין ל"ה סי' מובהק ואין מוציאין ממון על ידו ונראה דשפיר הוצרך לומר דהך מנין לאו ס' הוא כלל דאל"כ אע"ג דל"ה סי' מ"מ כיון דקאמר נמי סימנא דבחביתא רמיין אע"ג דקי"ל חיישינן שמא פינן מ"מ הוי סי' אמצעי ושני סימנים אמצעים כסי' מובהק חשבינן ליה כמ"ש הפוסקים ולכן הוצרכו התוספות לומר דסי' מנין דהכא אפילו ס' אמצעי ל"ה לפי שדרך להצניע במדה זו אבל באמת אפילו במקום דהוי מנין סי' מ"מ ל"ה סי"מ דאורייתא כלל רק לענין מציאה דסגי בס' אמצעי וכן מבואר בנ"י ביבמות שם שכתב דהא דאמרינן בב"מ דמנין הוי סי' היינו דוקא מציאה כו' וכ"נ מדברי הרא"ש ב"מ דף ע' שכתב וא"ת דהבא פריכא נמי דלמא יהיב סימנא במשקל דקי"ל בא"מ דמשקל הוי סי' וי"ל דוקא מציאה הקילו להחזיר בסי' כל דהו אבל הכא בעינן סי' מובהק עכ"ל וא"כ כ"ש מדה ומנין שהרי מדה ומנין ממשקל אנו למדים אותם כדאמרינן מדמשקל הוי סי' כו' וא"ל דה"ק מדמשקל הוי סי' מדה ומנין פשיטא דהוי סי' דעדיפי טפי ואפילו סי' מובהק נמי הוי ז"א דפשיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ול"ה רק סי' כל דהו ומועיל לענין מציאה לבד איברא שלכאורה יש להביא ראיה דסי' מדה עדיף מסי' משקל