בית אפרים אבן העזר חלק א טז

חולי אך לפענ"ד בכלל בי"ש הוי ג"כ מחמת חולי וראי' מדאמרינן בסנהדרין ד' ע"ח הכל מודים בגוסס בידי שמים שחייב לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם כו' גוסס בי"ש לא איתעביד בי' מעשה כו' ע"ש הרי מבואר דמחמת חולי קרי לי' בי"ש. ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ובביאורי מהרא"ש לסמ"ג ד'. וגם מבואר דמחמת חולי היינו לא אתעביד בי' מעשה. ואע"ג דביבמות ד' פ' אמרינן סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בי"ש וכו'. והתם פירושו שנולד כך דהא בעינן שלא היתה לו שעת הכושר התם לאו דווקא נקט אלא ר"ל לאפוקי סריס אדם שהי' לו שעת הכושר והך בי"ש ר"ל סריס חמה. משא"כ היכא שאין קפידא בשעת הכושר ואף ע"י רעמים וכה"ג כשר גם ע"י חולי כשר דהא לא אתעביד מעשה בידי אדם: ולפ"ז מה שמבואר בדברי החכם המשיב נ"י שיש ספק אם בשעה שהוצרך רופא לכרות הביצה כבר הגיע לגדר נתמסמס והוא בשר שהרופא גוררו ורואין אותו כאילו אינו והוה כניטל מחמת חולי א"כ יש מקום להתיר משום ס"ס חדא שמא כבר נתמסמס מחמת חולי ומחמ' חולי קייל"ן כבי"ש דמי ואת"ל שעדיין לא הגיע לגדר נתמסמס שמא הלכה כר"ת וסייעתו דניטל ביצה השמאלית כשר אף אם ניטל בידי אדם ואע"ג דמהריב"ל ח"ג סי' צ"א כתב דאע"ג דהוה כעין ס"ס ספק ניטלה ביצה השמאלית כשר ואת"ל פסול דלמא ע"י חולי כבי"ש. מ"מ כיון דכתב המרדכי דבכמה מקומות אזלינן אפי' בס"ס לחומרא יש מקום לומר דאפי' נשאת תצא אלא דלאו מילתא הוא דהאיך נכוף להוציא דהוי גט מעושה אליבא דכמה רבוות' כו' ע"ש הרי דאפי' וודאי ע"י חולי אין דעתו להקל בס"ס. ומהריב"ל אזיל לשיטתו שכתב שרבו החולקים על סברת ר"ת ומחמת האי פלוגת' לחוד היה מקום לומר דאפילו ניסת תצא כו'. ובכה"ג שרבו האוסרים על המתירים לא מצרפינן לס"ס כלל כמבואר בש"ך סי' פ"ד. ועיין בספר מנחת יעקב בכללי ס"ס. ולכך כתב מהריב"ל דהוי כעין ס"ס ומהאי טעמא נמי חש לסברת המרדכי דאיכא דוכת' דמחמירין בס"ס אע"ג דבכמה דוכתי איהו גופי' מיקל בס"ס אפילו באיסור א"א וכיוצא ולא חש לסברא זו וכמ"ש מהרי"ט בחלק י"ד סימן א' שהרב הגדול מהריב"ל הביא דברי המרדכי בתשובותיו ופעם מניח ופעם חושש להם אין ולאו ורפי' בידיה כו'. והיינו משום דבמקום דלא מחשב ליה ס"ס גמור חש לסברת המרדכי בזה. וכן סיים מהרי"ט שם שאותן המקומות שהזכיר רבינו ברוך להעיר שלא כל הדברים שווים כו' ע"ש. וגם כי ס"ס דהמהריב"ל שני הספיקות מחמת פלוגת' דרבוותא דכה"ג איכא דיעות דלא מחשב ס"ס כמ"ש בכללי מ"י ע"ש: אבל לפי מ"ש דוודאי פלוגתא דר"ת ודעימי' עכ"פ לספק גמור משווינן ליה וע"י חולי אפילו ספיקא לא הוי ויש לתפוס להתיר רק מחמת שיש ספק אם ניטל ע"י חולי א"כ הוי חד ספק בגוף המעשה וחד ספק בפלוגת' ובכה"ג אין פוצה פה לומר דלא הוי ס"ס ושפיר יש להתיר בזה משום ס"ס אלא שהדבר קשה הוא בעיני לעשות ספק זה מעצמו שמא נתמסמס דאטו בשביל שידעינן שהיו שם איזה חולי ומכה נתפוס לספק דלמ' הוה שדי תיכל' בכולה אמנם נלענ"ד אם ידוע שהיה המראה בשר רע סביב שפיר י"ל שמא הגיע לגדר נתמסמס וכמ"ש אא"ז בת"ש סימן מ"ג דבשינוי מראה יש לחוש שמא הוי לקותא והרופ' גררו ע"ש שהאריך ואע"פ שהגאון בעל נ"ב בחלק י"ד סימן פקפק בזה אולם בחיבורי הבאתי דברי הגאון ז"ל שראיתי כתיבת ידו בגליון הי"ד שלו דתבריה לגזיזי' וחזר והודה לדברי אא"ז הגאון ז"ל מחמת דברי הרמב"ם פ"ד מהל' שחיטה שכתב יש מראות שאם נשתנה מראה האבר לאותו מראה הרע הרי הוא כנקוב שאותו המראה הרע כמת הוא חשובה וכאילו הבשר שנהפך עינו אינו מצוי וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי מכלל ששאר הבשר שנשתנה אינו חי עכ"ל: וגם אנכי בחיבורי העירותי בצדק דברי א"א זקיני ז"ל שדבריו כנים ואמיתים וא"כ בנ"ד כיון שנשתנה מראיתו אפשר דכל כה"ג הרופא גוררו ותו לא איכפת לן במה שניטל אח"כ בידי אדם ועוד יש לומר דאפילו מיסמוס ורקבון במקצתו יש להתיר כיון דבאמת קיי"ל דאפילו נקבו או חסרו כל שהוא אם הוא בידי אדם פסול ואם הוא בידי שמים כשר מגזירת הכתוב. אבל מ"מ אינו מוליד כדאית' בירושלמי ואין חילוק בין אם ניטלה כל הביצה או מקצתה. וא"כ אף אם אח"כ שלטה באותה ביצה ידי אדם וחתך אותה לגמרי לא נפסל בכך שהרי בלא"ה בטל מלאכתה ע"י המקצת שנשחת ונתקלקל בידי אדם וא"כ כל שיש בו רקבון והמסמסה ועיניו רואות ששני קצותיו אכלה אש היצלח עוד להיות נושא משך הזרע. ואע"ג דאמרינן בשבת דף קי"א הכל מודים במסרס אחר מסרס שהוא חייב דכתיב ומעוך כו' להביא נותק אחר כורת שהוא חייב לא נאמרו דברים לענין חיוב: וגם ע"ז אי לאו ריבויא דקרא לא הוה מחייבינן ליה כלל. אבל לענין פסול לבוא בקהל אין לפסלו בכה"ג כיון שכבר נולד קלקול שוב המעשה אשר נעשה בו אח"כ בידי אדם לא מיחשב מעשה כלל לפוסלו. ואין זה דומה לממזר דעיקר יצירתו בעבירה מעשה ידי אדם ואנן דומיא דממזר בעינן. וגם מקרא דלא יבוא פ"ד דמפרשינן ליה בידי אדם הכי מתפרש דוקא אנפצע עתה בידי אדם אבל זה פצוע ועומד הוא וראיתי ביש"ש שכתוב ג"כ לשיטת הרמב"ם אם הוכרח לכרות הבצים מחמת הקילקול שנפל בבצים עצמם מ"מ הוא כשר וגזירת הכתוב הוא כאילו נולד ממעי אמו ע"ש אך מה שנראה מדבריו שמפרש הירושלמי מי שעלתה חטטים כו' הרי הוא בידי אדם כבידי שמים היינו דכה"ג כבי"ש הוי וכשר צ"ע דהמעיין בפירוש דברי הירושלמי דקאמר כולה רבנן כו' משמע להיפוך דבידי אדם מיקרי אלא דהרמב"ם סובר דר"י פליג בזה והלכה כמותו דמתני' דכרמא הוא: והנה לפי הסברא שכתבנו דהוי כבי"ש אע"פ שהי' גמרו בידי אדם אין זה קרוי בידי אדם כלל נלפענ"ד דאף לפי מ"ש מהריב"ל דבעלמא זימנין דמחמרינן בס"ס הכא שרי כיון דלכ"ע איש זה מותר לבוא בקהל דלדעת ר"ת הוא מותר בפשיטות והרמב"ם והרמב"ן וה"ה והנ"י וכן נראה דעת הרשב"א והריטב"א דע"י חולי כבי"ש דמי וכשר וכן משמע לענ"ד בספר החינוך מצוה תקנ"ט שכתב וז"ל שנמנע מי שנפסדו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד ע"י מכת אדם או בהמה או עץ כלומר שלא הי' בי"ש מלישא בת ישראל משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסד כלי הזרע בשום צד כידוע במלכים שמסרסים הזכרים כו'. ויש מן הזכרים הפחותי' רוצים דבר זה כו' ועם טענה זו נמצא טעם בחילוק האיסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים עכ"ל. מבואר מזה דע"י חולי כבידי שמים דמי. וא"כ אף הרא"ה שכתב הנ"י בשמו לאסור בעל ביצה אחת הרי סובר דע"י חולי כשר. כתבו הפוסקים דספר החינוך חברו הרא"ה ז"ל (אך לענ"ד אין הדבר כן כאשר הוכחתי במקום אחר) ובה"ג והרי"ף לא הכריעו בדבר כלל. וא"כ האיש הזה מותר לבוא בקהל לדעת הפוסקים האלו דבין למר ובין למר שרי. וארא"ש בפסקיו דמשמע מיניה להחמיר בשניהם יחידאה הוא נגד כל הפוסקים הללו. וגם הוא גופיה משמע בתשובותיו דמתיר כאשר כתבתי לעיל. ואע"ג דהפוסקים הללו אינם מתירין מטעם אחד כבר כתב אא"ז רמ"א בח"מ סי' ך"ה דאפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו הואיל והם מסכימים לענין הדין מיקרו רבים ואזלינן בתרייהו. ואע"ג דאא"ז הש"ך שם ובי"ד סימן רמ"ב גמגם בדבר וכתב שאין לפסוק כן רק במילתא דרבנן כאן נמי אין כאן רק איסור דרבנן דמדאוריית' פ"ד וודאי הוא דלא יבוא הא ספק יבא ואף שיש לחלק בין הך דהכא לההוא דהאגור דמייתי הש"ך שם דהתם בין למר ובין למר עכ"פ חנ"נ מדרבנן משא"כ למ"ד ניטלה ביצה א' אסור ס"ל דאסור מדאורייתא. וכן מאן דסבר חולי כבידי אדם דמי ס"ל לפסול מדאורייתא אלא דאנן הוא דמשוינן ליה ספק פלוגתא דרבוות' מ"מ לפענ"ד אין לחלק בכך ועיין בספרי בית אפרים בקונטרס הראיות סימן ל"ט ראיה י"ג שהארכתי שם בדברי הש"ך וכתבתי לתמוה על מה שכתב הש"ך שדברי הרמ"א הוא ממהרי"ק שורש מ"א וליתא אלא דבריו לקוחים ממהרי"ק שורש נ"ב וצ"ד וק"ב ומבואר שם שקיבל מרבותיו דבכה"ג מצטרפין ואף בדאורייתא ולזה הסכים מהרי"ט ועיין בכנה"ג ועכ"פ בדרבנן כ"ע מודו דמצטרפין לרובא אף מתרי טעמי וא"כ כאן מדאורייתא ספק פ"ד שרי ובדרבנן שפיר