בית אפרים אבן העזר חלק א קסט

לית ליה בגווי' ט"ע אך שני עדים שנאמנים בכל מקום ודאי שעינם דומה להם יפה ואין חוששין להם כלל וכן מבואר לענ"ד ממ"ש הרמב"ם פרק ך"א מהא"ב ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבודקה כו' כדי שיראה אם הוא נאה בעיניו ישאנה כו' וכתב הראב"ד ע"ז חכמים אומרים האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לידבר ע"ה בהדי דלמא מחלפי לי' מיני' אלמא אין דרך ת"ח בכך עכ"ל. וכתב ה"ה ע"ז שאין זו השגה שצורבא מרבנן אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם א' לא יכירה אם יחלפיהו לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת נשים אבל ע"ה יכירה בפ"א עכ"ל מבואר דשפיר מהני ט"ע אפילו על ידי ראי' פעם אחת ואף על פי שיש לחלק ולומר דהתם שאני שהע"ה הולך עמו להסתכל בה על כוונה זו דלא ליחלפו אותה ודאי שפיר יכול להכיר אפילו על ידי הסתכלות פ"א משא"כ כאן דמלתא דלא רמי' עלייהו הוה לידע ולדקדק בצלמו ותבניתו ומה שראו אותו דרך העברה בעלמא אין זה דומה לההיא דהתם שנותן עינו בה למען שיתו אותות אלה בקרבו כי היכי דלא ליתי לאחלופי אך נראה כיון דעכ"פ מוכח מהתם דאפשר להיות ט"ע ע"י ראיה של פעם א' ממילא דבשני עדים אמרינן דאי לאו שדקדקו היטב לא הוי מסהדי וכן מוכרח לענ"ד ממ"ש התוס' בב"מ דף כ"ד דמדקאמר לר"ש מכלל דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בב"ח דאמר אי ט"ע אית ליה בגווי' וגט לא שבעתו העין דלא משהה אינש גיטא בידי' עכ"ל והנה לכאורה נראה מפשיטות דברי התוס' שר"ל דהלכה כרבנן כדמצינו גבי רבה בב"ח וכן נראה מדברי מהר"ם מטיקטין שכתב על הנ"י שכתב דהלכה כרשב"א דק"ק שהתוס' דימו הא דרבה בב"ח כו' והיינו כרבנן עכ"ל וגם הלח"מ פי"ד מהל' אבידה הקשה על הרמב"ם שפסק כרשב"א וכתב וי"ל כיון דמפרשי אמוראי כו' וצ"ע שלא הזכיר מדברי הרא"ש שכתב מסתברא דהלכתא כרשב"א דמסתבר טעמי' ועוד דשקלו וטרו אליבי' וההיא דגט אפשר שהיה לו ט"ע גדול כו' ולפ"ז בלא"ה הוי א"ש מ"ש התוס' בחולין דמיירי בט"ע כ"ד אפילו אם נאמר דלא שבעתן היינו ט"ע כ"ד מ"מ הא להלכתא קי"ל כרבנן דמהני ט"ע אף בלא שבעתן: אך באמת ז"א דא"כ איך קאמר רבא מריש ה"א סימנא עדיף מט"ע דהא מהדרינן בסי' ולא בט"ע וע"ז כתבו התוס' דמיירי בט"ע כ"ד והיינו כרשב"א וא"כ הא שכתבו התוס' בב"מ דהלכה כרבנן היינו למסקנת רבא בחולין דט"ע עדיף ז"א דאטו לא ידע רבא דאיכא פלוגתא בהא מלתא בין רשב"א לרבנן והול"ל מריש ה"א דהלכתא כרשב"א כו' וגם דהא רבא קאמר תדע שהרי סומא מותר כו' וא"כ הך תדע תיקשי לרשב"א דס"ל ט"ע כה"ג לא מהני אלא ע"כ דגם למסקנא דרבא היינו דוקא לענין איסורין אבל לענין אבידה לא הדר ביה רבא וס"ל דלא מהדרינן בט"ע כ"ד וא"כ אם נימא דהלכתא כרבנן צ"ל דט"ע כ"ד גרע מט"ע בכלים שלא שבעתן העין ולהיפך מסברת יש"ש דלעיל דט"ע כ"ד עדיף מלא שבעתן אך באמת לענ"ד אין דעת התוס' לחלוק על הפוסקים דהלכה כרשב"א שהתוס' לא באו רק להביא ראי' על מה דמשמע דרבנן ס"ל דאף בלא שבעתן חייב להכריז והא מלתא טעמא בעי דהא מצד הסברא כל שלא שבעתן רחוק הוא שיהיה להאובד ט"ע ולזה הביאו ראיה מרבה בב"ח שאמר לגבי גט אי ט"ע אית ליה בגוי' אלמא דלפעמים יש לו ט"ע אף שלא שבעתן העין ומ"מ אין ראיה מרבב"ח שיהיה הלכה כרבנן שיהיה חייב להכריז די"ל דגם רשב"א מודה בהא דאף דלפעמים משכחת לה שהוא מכיר בט"ע אף שלא שהה כדי שביעה וכעובדא דרבב"ח מ"מ אינו חייב להכריז בשביל זה כיון שרוב פעמים כל שלא שבעתן העין אין לו בו ט"ע אבל אי אתרמי מלתא שבא ת"ח והכיר בט"ע שפיר מהני אף בלא שבעתן והיינו עובדא דרבה בב"ח וכיוצא בזה כתב הב"י סי' רס"ב דאף הפוסקים דס"ל במקום שאין ת"ח מצוים אינו חייב להכריז מ"מ י"ל דמודו שאם בא חכם ואמר שיש לו ט"ע חייב להחזיר ע"ש ואפי' תימא דאף בכה"ג אין חייב להחזיר משום דאף חכם מייאש כיון שיודע שאבד במקום שאין חכמים מצוים וא"צ להכריז יאושי מייאש מ"מ גבי גט ל"ש זה וכל שיש לו בו ט"ע שפיר מחזירין לו אף בלא שבעתן העין: ואמנם מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דלמה לא פסק כרבנן וכן הקשה בהגמיי' שם וכתב דמסתברא דהלכה כרבנן אני תמה שהרי לפי מ"ש הרמב"ם המוציא כלי חדש וכיוצא בהם שצורת כולם שוה כו' שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זה שלו ואם היה כלים שטבעתן העין חייב להכריז כו' מבואר דהרמב"ם גרס שטבעתן העין וא"כ משמע דברישא מיירי בגוונא דל"ש ט"ע כלל כיון שצורת כולם שוה וגם הם חדשים וכמבואר מדבריו ולפ"ז פשיטא דשפיר פסק דאין חייב להכריז ול"ד כלל לההיא דגט והא דקאמר ומודה רשב"א דמשמע דרבנן פליגי צ"ל דרבנן ס"ל דבכל גוונא חייב להכריז אע"ג דלא שייך ביה ט"ע מ"מ י"ל דהאובד לא מייאש נפשיה לפי שיש ליה איזה סימנים מוצנע בכלי זה שאין המוציא מכיר בו ובהא פסק הרמב"ם כרשב"א כדמשמע בכמה דוכתי בפרק זה דכל שאין המוציא רואה איזה סימן באבידה א"צ לחוש ולהכריז ומכ"ש דא"ש לפמ"ש בשיטה מקובצת בשם הריטב"א דהא דתניא ומודה ר"ש מודה לגרמיה הוא כמו בריש המגרש וכ"כ שם בשם הרשב"א שי"ל כן א"כ א"ש בפשיטות אך מדברי הרמב"ם בפה"מ שכתב הלכה כרשב"א משמע מכלל דפליגי ומצאתי שד"ז הגאון בספר תורת חיים הקשה על הרמב"ם שגורס טבעתן א"כ אמאי פליגי רבנן על רשב"א ולענ"ד י"ל כמ"ש. ועכ"פ מבואר ממ"ש דהתוס' לא נחתו למפסק הלכה כרבנן ושפיר כתב מהרש"ל דצריך לחלק בין ט"ע כ"ד לט"ע שלא שבעתן. אך מ"ש מהרש"ל שם דלמסקנא אפילו גבי אבידה נאמן אפילו בט"ע כ"ד כיון דצורבא מרבנן לא משקר זה צ"ע דסוגי' לא משמע הכי דקאמר מעיקרא בפשיטות דהא מהדרינן אבידתא כו' ומשמע דמלתא דפשיטות הוא לדידיה דאל"כ איך מייתי ראיה דהא ערבך ערבא צריך אלא ודאי דגם למסקנא הדין כן ואע"ג דבאיסורין מהני באבידה לא מהני דמשום חימוד ממון חיישינן דלמא טועה והדמיון כוזב לו שיצרו משיאו לומר שהוא שלו כיון שאין לו בו רק ט"ע כ"ד וכ"כ אא"ז בבכ"ש בחולין שם ולפי"ז צ"ל בהא דרבה בב"ח דקאמר אי בט"ע כו' אע"ג דלא שבעתן והתם איכא נמי חשדא שלא יפסיד שכירתו דמה"ט מחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא צ"ל דלא שבעתן העין עדיף טפי כיון דמ"מ אומר שמכיר הטיב בט"ע גמור מהימנינן ליה משא"כ בט"ע כ"ד דחיישינן דלמא מטעי קא טעי ולהיפוך מסברת רש"ל ולפי"ז כיון דמוכח מדברי התוס' דמהני באבידה ט"ע דת"ח אף בלא שבעתן כדמוכח מההיא דרבה בב"ח א"כ פשיטא דמהני ט"ע דשני עדים אף בלא שבעתן אך צ"ע ממ"ש הרא"ש שם מדקאמר ומודה כו' דסברי רבנן אפשר שיכירוהו אף אם לא שבעתן העין ולא חשדינן ליה במשקר עכ"ל משמע מדבריו דלרבנן דוקא אמרינן הכי משא"כ לרשב"א לא אפשר שיכירוהו בט"ע ואם הוא אומר שמכירו באמת הוא משקר וכן משמע ממ"ש הרא"ש שם ואי לא שבעתן העין הרי אלו שלו דהא לא קים ליה לצורבא מרבנן בגויה וכן הוא לשון הרי"ף ג"כ ולשון זה משמע דאף אם אומר שמכיר בט"ע לא מהימנינן ליה ודוחק לומר דהתם משום יאוש נגעו בה מה שא"כ לענין גט דז"א כמבואר למעיין אלא משמע דס"ל שזה רחוק שיהיה מכיר בט"ע דבר שלא שבעתו העין וכבר כתבתי דאף באיסורין שכתבו התוס' דט"ע כ"ד מהני עכ"פ בתחלת הכרתו צריך שיתחזק הכרתו בו היטב ומכ"ש בעידי מיתה שצריך ט"ע גמור בעין יפה כמ"ש בתה"ד לענין דמסל"ת העכו"ם לא מהני ט"ע וגם נראה דמ"ש התוס' דמהני ט"ע כ"ד היינו דוקא בדבר שהוא משלו כגון באבידה דבדבר שהוא שלו בודאי נתן לב לדעת ועינים לראות ולכן גם עתה שמכיר בט"ע כ"ד סגי ליה משא"כ במי שבא להכיר מה שאינו שלו ע"י שראה הדבר פ"א או שתים פשיט שנוכל לומר כיון שלא ראה רק באקראי בעלמא ולאו מלתא דרמיא עלי מה"ת נאמר שהתבונן בו עד שהגיע לגדר ט"ע וענין ט"ע כשמו כן הוא שההרגל בו נעשה טבע ונצטייר בלבו צורת הדבר ההוא: ובזה היה נלענ"ד לפרש מה דנקיט רמ"א סי' י"ז סעיף ל"ב