בית אפרים אבן העזר חלק א קסח

ורוחב משום דלמא מתרמי הכי וכיון שהאשה אומרת סימן של שניהם יחד האורך והרוחב מהני ומכ"ש אם לא הוגד להאשה שנמצא כיס באמתחתו רק שהאשה בעצמה הגידה שהיה לו כיס שארכו ורחבו כך וכך הוא די"ל דמהני להיות סימן מובהק וכמ"ש הב"ח סי' קל"ב לענין גט דהיכא דאיכא תרתי למעליותא שיודע שאבדה בכלי וגם יש לו סימן בכלי אע"פ שאינו מובהק חשוב כאלו היה בו סימן מובהק ועיין בב"ש שם שכתב שמדין שני סימנים אמצעים נגע בה וכבר כתבנו לעיל שי"ל כן גבי היא אומרת סימני החוט דלא הו"ל למידע אם יש שם חוט כלל וכיון שהטיבה לראות גם הסימן שבו שפיר אפשר דהוי מובהק אלא דאפשר לדחוק קצת דאפשר דבזמן הש"ס דרכם לקשור חוט בגט כדאמרינן בעלמא גט בידה ומשיחה בידו כו' ולפי שמלשון הגב"ע שהוגבה בק"ק הארין גראד משמע דהאשה לא הודיעה מעצמה שיש לו כיס באמתחתו שכתוב שם וז"ל וגם אמרה סימן על הכיס הנקרא בייטיל שנמצא בבגדיו בבוזים שלו שהיא של לאווינט כו' לשון זה מורה שאמירתה סימן על הכיס היה ע"י שאלה ששאלו אותה אם תדע סימנים בכיס ואמרה סימנים אלו א"כ אין זה ענין לנידון דהב"ח לכן קצרתי בזה: ומ"ש מהר"ח הנ"ל מדברי התוס' ביבמות שכתבו שדרך בני אדם להצניע במדה זו ל"ה סימן וה"נ דרך ב"א לעשות בייטיל של לאוינט במדה זו לא הוי סימן כלל כו' לא ידעתי דמנין לנו לבדות מלבנו חומרא לומר שדרך בני אדם לעשות כן ואם הדבר ידוע שכן אופיא של מדינה זו לעשות במדה זאת פשיטא שאין זה סימן כלל ואפי' סימן בינוני להחזיר אבידה ל"ה ודברי התוס' הם צ"ע לענ"ד דבכה"ג דרך בני אדם להצניע במדה זו ודאי דאף רב חסדא מודה ומאי קא מדמי ליה לההיא עובדא דשני ת"ח אך נראה דאע"ג דהוי סימן לענין אבידה שאין אדם מוחזק בה מ"מ לא הוי סי' להוציא ממנו על ידו ואע"ג דמיירי בהפקיד אצלו בעדים כמ"ש התוס' לעיל מ"מ סימן מובהק בעינן וכמבואר בח"מ סי' רצ"ז בש"ך שם ועיין לעיל מ"ש בשם עליית רבינו יונה לחלק בין מדת תבואה ופירות אמרינן אתרמי משא"כ בגלימא אלא דאיהו מפרש ההיא דב"מ במדות תבואה ופירות ועיין בחי' הרמב"ן בב"ב דף קצ"ח שנראה מדבריו דמדת פירות עדיף טפי ואין להאריך אך שעדיין אנחנו צריכין למודעי אם כיס זה היה עשוי להניח בו מעותיו או אם אינו עשוי רק לשאר דברים דאם הכיס הוא עשוי למעות שפי' דלא מושלי משא"כ אם אינו למעות שפיר מושלי כיון דהטעם משום דמנחשי אינשי שהוא מוסר לו מזלו וזה שייך בכיס המיוחד למעות דוקא ואע"ג דהש"ך בח"מ סי' ס"ה כתב דאפשר דגם דלוסקמי לא מושלי אינשי לא כ"כ רק בדרך אפשר אבל פשיטא שאין לסמוך ע"ז למעשה ואמנם אף בכיס המיוחד למעות עדיין צריך בשש לפמ"ש הב"ש דאי סימנים דרבנן יש לחוש אף בכלים דלא מושלי והרבה האריכו בזה בתשו' האחרונים ואני באתי אחריהם ומלאתי ידי בעזה"י בתשו' סי' ואלו היינו צריכין להעמיד יסוד מוסד על היתר זה הייתי מברר ענין זה אך כיון שיש לפנינו עוד פתחי היתר פתוח לרווחה אני מסתפק עצמי במיעוט אשר כתבתי שעכ"פ יש בזה מקום להתיר מצד הסי' ומצד חשש שאלה בכלים דלא מושלי יש לסמוך על הפוסקים שהחליטו להיתר וכן הדבר מבואר בשיטה מקובצת ב"מ בשם הרשב"א להדיא ע"ש ובפרט שדעת כמה גדולים הסוברים דל"ח לשאלה כלל: ועתה נתחיל בשריותא דהך אתתא מצד העדים שהעידו שהכירוהו כשהועלה מן המים בפרצוף פנים ובזקנו ובבגדו בט"ע שהוא עצמו אותו האיש מ"ס שהי' בעירם ביום א' ולכאורה אין מקום ספק בעדות זה כלל דאי משום שנתפשט הקול מקודם שזה המ"ס נטבע וידע הטביעה הו"ל כראה הא בשני עדים אף בראה הטביעה לא אמרי דאמרי בדדמי ואי משום שלא נודע שם אביו מועיל חיפוש וכבר האריך בזה מהר"ח אבל עדיין צריך להתיישב בדבר שנראה דהא דאנו מתירין ע"י ט"ע לא נאמרו הדברים אלא במעיד על בן עירו הרגיל עמו הרבה או אפילו על בן עיר אחרת אם הוא רגיל עמו במו"מ וכיוצא עד שנקבע בלבו צורתו של זה ועתה הוא מכירו בט"ע אבל בגוונא דנ"ד כפי הנראה מתוך הג"ע שהאיש מ"ס הנ"ל הי' שם ביום א' כאורח נטה ללון ובין לילה הי' ובין לילה אבד ואפשר שאפי' לינה אחת לא לן שם לפי לשון הג"ע המעשה שאירע פ"ק ביום א' איך שבא לכאן כו' והלך האיש מעירנו כו' ואחר שעה או שתים יצא הקול כו' וביום ב' בבוקר שלחנו לחפש כו' ולא ביחנו דבריהם אימת בא לשם ומשמעות הדברים שביאתו לשם היה אותו היום ולא שהה שם רק שהי' מועטת והלך לדרכו ומתוך דברי העדים נראה שלא היה להם עמו הכרה מקודם כלל וזה להם פעם ראשונה שראוהו ובכה"ג נראה דלא מהני הכרה בט"ע כלל דהא אפילו לענין ממון קי"ל בב"מ כרשב"א בכלים חדשים שלא שבעתן העין אפילו לצורבא מדרבנן דדייק לא מהדרינן ומכש"כ לענין איסור ערוה שאין לסמוך על ט"ע בזה וכן מבואר ברשב"א בח' חולין דף צ"ו וז"ל ומיהו נראה שהבא להתיר איסורין בט"ע צריך לדקדק אם יש לו ט"ע יפה מפני שפעמים העין משקרת וכסבור שהוא מכיר ואינו מכיר ולפיכך אם לא ראוהו תחלה היטב ודקדק בראייתו שמא סבור שזהו ואינו אלא אחר וכדתנן בב"מ רשב"א אומר כל כלי אנפוריא כו' אלמא אפי' צורבא מדרבנן דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולא משום דמשקר אלא משום דסבור מכיר כו' בשאר בני אדם שאין מדקדקין כ"כ כו' עכ"ל וכ"כ הר"ן שם בשמו וא"כ בנ"ד נראה דכה"ג דלא שבעתן העין ל"מ ט"ע דידהו דהא פשיטא מה שראו אותו מידי עברו בראיה בעלמא לא תשבע עינם דלא רמיא עלייהו להשגיח ולדקדק בצורתו שיהיה נקבע בלבם וכה"ג אמרינן בברכות בירושלמי אחרים אמרו וראיתם אותו כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' רחוק כמה חכים ליה ואם בשאינו רגיל אפילו קרוב לי לא חכים ליה אלא כי אנן קיימין ברגיל ושאינו רגיל כההיא דאזיל לאכסניא ואתא לקוצין עכ"ל והביאו הפוסקים שם ובש"ע סי' ל' ואם בחייו כך במיתתו על אחת כמה וכמה שאינו מכירו אם לא היה רגיל עמו ועכ"פ רגיל קצת בעינן דאזיל ואתי לקיצין ואפשר דגם זה כאן בעגונה וכן נראה מדברי הפוסקים שהביאו מתשו' הרא"ש שכתב בשם ר"ת אם היה אדם ידוע וניכר למעידו מעידין אפילו כמה ימים כו': ועיין בתשו' מיימוני סי' נ' ולקמן אבאר בזה ומשמע דוקא בידוע וניכר למעידו דהיינו שרגיל עמו מהני ואמנם לכאורה היה אפשר לומר לפמ"ש התוס' בחולין דף צ"ו אהא דקאמר התם אמר רבא מריש הוה אמינא סימנא עדיף מט"ע כו' דמיירי בט"ע כל דהוא כו' ע"ש א"כ משמע דלא בעינן ט"ע גמור אבל נראה דגם התוס' מודים להרשב"א בהא דבעינן שעכ"פ מתחלה היה לו הכרה טובה בדבר ההוא ושבעתו העין אלא שעתה כשבא להכירו א"צ רק ט"ע כל דהו אבל כל שמעולם לא היה לו הכרה גמורה בדבר לא מהני ביה ט"ע וכ"מ ביש"ש חולין שהביא דברי הרשב"א וכתב אבל התוס' כתבו כו' וצריך לחלק בין ט"ע שאינו גמור לט"ע שלא שבעתן העין דלא הו"ל היכר גמור מעולם באותו ענין מש"ה ל"מ ט"ע אבל היכא שהיה לו מתחלה ט"ע אפילו אח"כ נשתנה הענין שאינו מכירו בט"ע גמור גבי ת"ח מהימן ואפילו לגבי אבידה מהימן כו' ע"ש ונראה כוונתו כמ"ש וכ"כ הגאון בשו"ת נ"ב סימן ל"ט ע"ש שביאר כן להדיא. וראיתי בכו"פ סימן ס"ג שכתב על דברי הפוסקים דדוק' חתיכות שראה מתחלה היטב דלא משמע כן בתוס' כו' וכ"כ הפוסקים והיש"ש דזהו קרוי ט"ע כל דהו דלא דקדק תחלה כו' ונפלאתי דאדרבה היש"ש כתב להיפך אך אף לדברי הפליתי שם מ"מ בגוונא דנ"ד שהוא חשש דאורייתא וגם החשש הוא דהאי גברא אזיל לעלמא והאי אחרינא הוא שקרוב לצורתו של זה ולאבידה דמי דלא מהדרינן אף לצורבא מדרבנן בט"ע היכא דלא שבעתן העין: אך נלענ"ד לצדד להיתר בגוונא דנ"ד ששני עדים העידו שהכירוהו בט"ע ובתר סהדותא דבי תרי לא דייקינן ואמרינן דמסתמא דקדקו היטב בעדותן ול"ח דלמא באומדן דעתן קא מסהדי אלא אמרינן דמסתמא היה להם בו הכרה טובה ודעתייהו אצורת' דידיה והיינו האי דעל והיינו האי דנפיק ונטבע ואין לומר דכיון דלא שבעתן העין א"א כלל שיהא בו ט"ע גמור דז"א דאנו לא קאמרינן אלא דמסתמא דמלתא הכי הוא דכל שלא שבעתן העין מסתמא