בית אפרים אבן העזר חלק א קסד

כז שאלה איש אחד מק"ק אוסטרהא מוכר ספרים פנה לסובב עם ספריו ומטלטליו כדרכם לחזור בעיירות הסמוכים ונתעלם מן העין והועד עליו בק"ק הארין גראד העיר הקרובה לק"ק הנ"ל בערך פרסאות. שנטבע סמוך לשם בנהר הארין כאשר באו הדברים ברוב ענין בג"ע שהוגבה בב"ד דק"ק הנ"ל. וה"ה כבוד מחותני החכם המופלג החריף ובקי מוהר"ר חיים כ"ץ נ"י מק"ק אוסטרהא פתח בהצלה תחלה וקא מהפך בהיתרא דהך אתתא והדר שדרה לקמאי וביקש ממני לחוות דעתי בזה. תשובה ראיתי דברי מחותני החכם הנ"ל והם טובים ונכוחים שיש כמה צדדים להתיר אשר הם כדאי לסמוך עליהם בפרט במקום עיגון ושעת הדחק והנה לפי מעט הפנאי לא נפניתי להאריך לעמוד על כל שיטה ושיטה רק אבאר בקצרה דבר הצריך לענינינו ומתחלה נדון בדבר סי' אורך ורוחב של הכיס של פשתן שאמרה האשה לכאורה יפה דן החכם הנ"ל דמדברי התוס' ב"מ והרא"ש שם מבואר דאינו סימן מובהק וכ"מ בש"ע אה"ע סי' קצ"ג והשיג על המ"ב סי' ס"ג שכתב דסימן אורך ורוחב הוי סימן מובהק והביא ראיה מהש"ס דב"מ ובאמת ז"א לפי מ"ש ברא"ש שם והאריך בזה: והנה מדברי הרי"ף והרמב"ם נראה דהוי סימן מובהק וכמ"ש גם כן החכם הנ"ל ולענ"ד הוא מבואר בתלמוד ערוך בב"מ דף קכ"ח היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא כו' אבל גלימ' לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוון מדת ארכו ורחבו הרי מבואר דסומא יכול להעיד ע"י שאומר סימן מדת ארכו ורחבו ומוציאין הטלית ע"י עדות זה מיד מי שהוא מוחזק בה ואפי' שמואל דאמר התם אבל גלימא לא פירש הרשב"ם שם דאמידה לא סמכינן דהרבה טליתות מדותן שוות א"כ בגט שאינה בא במדה להיות מדה אחת לכל היריעות שפיר הוי סימן מובהק כיון דאי לאו שדרכם לבא במדה הוי סמכינן עליה להוציא ממון וזה דוקא בסימן מובהק כמ"ש האשר"י בב"מ דף ע' לענין סימן משקל דדוקא במציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו אבל להוציא ממון בעינן סימן מובהק ועי' בש"ך סי' רצ"ז והלכך שפיר ס"ל להרי"ף והרמב"ם דמהני סי' מדת אורך הגט אי לאו מטעם המבואר שם ובארכו שלחוט מהני דהוי סימן מובהק: וא"ל דהא להנך אמוראי התם בב"ב איתותבו מברייתא דבר פשוט הוא דדוקא לענין הא דמכשרי עדות הסומ' איתותבו מברייתא דהברייתא ס"ל דסומ' פסול לעדות מקר' דוהוא עד או ראה כמבואר ברמב"ם ה"ל עדות ובהרא"ש ב"ב שם אבל בפקח כה"ג שפיר יכול להעיד על ידי סימני אורך ורוחב: ומצאתי בנ"י ב"ב שם שכתב וז"ל ומיהו נפקא לן מהא דפסלינן משום תחלתו וסופו בכשרות משמע דבכה"ג שהוא כשר נאמן ומפקינן מיניה הגלימ' או החתיכ' של כסף וה"נ מסקינן באלו מציאות ומתמהו רבוותא דהרי יש לחוש לרמאות וכו' לכך נראה דמיירי כגון שהנתבע טוען החזרתי לו אותו כלי שהעדים מעידים אלו הסימנים כו' ע"ש ונראה מבואר דהכי קי"ל לדינא וא"כ מבואר דס"מ גמור הוי היכי דל"ש לחוש מפני הרמאות ואפילו בסימן משקל כדר"פ ומכ"ש בסימן מדה דגבי גלימ' ומכ"ש הסימן מדה בדבר שאין הדרך לעשות במדה אחת אך מ"מ מה דמשמע דגם משקל בנסכ' הוי סימן גמור להוציא על ידו לכאורה סותר דברי עצמו בב"מ פרק א"נ גבי הא דבדקינן גברא דאית לי' דהבא פריכ' כו' וז"ל וא"ת כיון דמשקל הוי סימן אמאי לא מפקדי י"ל דלא אמרי' הכי אלא גבי מציאה דלאו אפוקי ממונא הוא אבל היכא דהוי אפוקי ממונא כו' לא יהבינן אלא בסימן מובהק אבל משקל שהוא סימן כל דהו לא עכ"ל וכ"כ לעיל בשם הרא"ש ואף שכתב הנ"י דבב"ב מיירי לענין טענת החזרתי בפקדון מ"מ נראה מדבריו דאי לאו משום חשש רמאות הי' מועיל סימן משקל להוציא על ידו ועוד דגם ההיא דא"נ מיירי ע"י עדי פקדון דאל"כ אף בסימן מובהק אין מוציאין דאכתי הוי טענינן לקוח כמבואר שם ואפ"ה סימן משקל בנסכא לא מהני ונ"ל דהנ"י לא קאמר אלא דבכה"ג מועיל העדות על ידי הסימנים אבל מ"מ לענין סימן משקל בנסכא לא קי"ל כר"פ אלא כשמואל ור"ש דאמרי נסכא לא וכדמוכח מההיא דא"נ: ועכ"פ לענין סימן מדת אורך ורוחב מבואר מהך דב"ב דהוי סימן מובהק אלא שיש לדקדק לפי זה מהא דאמרינן בב"מ דף ך"ג מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן משמע לכאורה דלא פשיט ליה כולי האי שיועיל סימן מדה אלא דילפינן לה ממשקל וכיון דמשקל גופה לא הוי סימן מובהק להוציא ממון כמש"ל מדברי הנ"י והרא"ש מדה נמי לא הוי סימן להוציא על ידו ולפי"ז צריך ישוב הא דב"ב דמשמע שמוציאין ע"י סימן מדה או משקל גם צריך ליישב דבב"מ משמע דסימן משקל פשיטא ליה טפי ממדה ובב"ב משמע להיפך דהא מ"ד אפילו גלימא ס"ל דנסכא לא ואפשר לומר דהך דב"מ דיליף מדה ממשקל היינו מדת ארכו ורחבו דגלימא דההיא לא הוי סימן מובהק אליבא דשמואל בב"ב דס"ל גלימא לא משום שהרבה טליתות מדתן שוה והיינו דיליף לה ממשקל דהוי סימן בכלי כסף כו' דמהני כשמכוון משקלותיו אע"פ שביקש יותר לכוון המשקל ואפשר שעל הרוב גם כן עושין חתיכות נמצא במשקל אחד ובב"מ איירי התם אליבא דר"ש כדקאמר התם בעו מיני' מרב ששת כו' ואיהו ס"ל בב"ב דגבי נסכא אין מוציאין בעדות הסומא וכיון דגבי אבידה תניא דהוי סימן כדאיתא התם כלי כסף וגסטרין דהיינו שברי חתיכות א"כ כ"ש דמהני סימן מדה באבידה דמהני לדידי' אפילו להוציא כדקאמר בב"ב אפילו גלימא ולפ"ז מתפרש מאי דקאמר ומדמשקל הוי סימן מדה נמי הוי סימן בתורת קו"ח אתי עלה והך דב"מ דמוכח מיניה דמשקל ל"ה סי' להוציא ע"י אתיא כשמואל ור"ש דס"ל בב"ב בנסכא לא: שוב מצאתי בנ"י פרק אלו מציאות שכתב וז"ל והרא"ה כתב וכו' והכא הכי פשטינן מדמשקל בכלי כסף הוי סימן מדה בגלימא כ"ש דהוי סימן דטפי הוי סי' מובהק מדה בגלימא ממשקל בנסכא וראיה לדבר מדאמרינן בי"נ גבי היה יודע בעדות כו' משמע דמ"ד נסכא לא סבר דמדת משקלותיו בנסכא לא חשיב כמדת ארכו ורחבו בגלימא עכ"ל הרי מבואר כדברי דבתורת ק"ו אתי עלה ומ"מ דוקא גלימא איצטריכא ליה משום דבכה"ג י"ל שאינו ס"מ כ"כ וכדשמואל דסבר גלימא לא משום דס"ל שהרבה טליתות מדותן שוה ולמאי דס"ל לר"ש אפילו בגלימא הוי ס"מ גמור כיון שהוא מועיל להוציא על ידו בעדות הסומא וא"כ מכ"ש בגט שאין המדה שוה גם שמואל מודה דמהני ולפ"ז אזדא ליה ראיית החכם הנ"ל שהשיג על המ"ב מדברי התוס' בב"מ דף ך"ז שכתבו דסי' אורך ורוחב לאו סי' מובהק הוי משום דקיימו אהא דזה אומר מדת ארכו כו' דמיירי בגלימא וכמו שהוכיחו התוס' מדאמרינן ינתן למדת משקלותיו והיינו משום שאין דרך לשקול טלית והלכך שפיר ס"ל בהא דלא מיקרי סימ' מובהקים גמורים וכדשמואל דאמר גלימא לא וס"ל להתוס' כיון דלא קי"ל כר"ע לענין סי' משקל להחזיקו בסי"מ כדמוכח מההיא דאם כן ה"נ לא קי"ל כר"ש לענין מדה בגלימא כיון דמשמע בש"ס לענין אבידה מדמי להו להדדי ואף שי"ל כדכתיבנא דהתם בתורת ק"ו אתי עלה ולענין להוציא ממון עדיף מדה ממשקל ס"ל להתוס' דאין לחלק ביניהם אלא כדשמואל קי"ל דגלימא לא והלכך לא הוי סי' אורך ורוחב סי' מובהק גמור רק להחזיר אבידה ולא להוציא ממון: ולפ"ז גם התוס' אזלי ומודו היכא דלא שייך הך סברא דהרבה עושין מדות שוות שפיר הוי אורך ורוחב סימן מובהק ושפיר כתב הרב מ"ב בנידון דידי' באורך הצלקת דהוי סי"מ וממנו נקח לנ"ד שאין קצה לאורך הכיס ורחבו וכל שהוא מכוון הוי סימן מובהק גמור: שוב בא לידי ספר שיטה מקובצת על ב"ב וראיתי שם בדף קכ"ח כתב בשם עליות רבינו יונה ז"ל וז"ל שלח לי' ר' אבא כו' מ"מ שמעינן מדרב ששת ור"פ לענין עדים כשרים שאם תבע לחבירו כו' מוציאין אותו מהתובע בעדות סימנים ואע"פ שאין מכירין בט"ע ולא אמרינן דלמא אחרני כו' כיון דסימן מובהק דאורייתא אין הנתבע נאמן בכך אע"ג דאיכא מיגו כו' ובפרק א"מ נמי מוכח דאי סימנים דאורייתא מעידין על סימנים שבגוף אדם להתיר את אשתו ולא אמרינן דאתרמויי אתרמי ומדמי לה התם בגמר'