בית אפרים אבן העזר חלק א טו

הרמב"ם מ"מ כיון שהגדולים הרא"ש ונ"י והבאים אחריהם חלקו עליהם מי ירום ראש לעשות מעשה בזה בתחלה. אך נקוט מיהא דספיקא הוי ומוטה כלפי היתר. שוב ראיתי בספר קרבן העדה הביא דברי התוספתא נכתב קצת ממ"ש. ויש לעיין בדבריו ולקצר אני צריך. ובסוף דבריו כתב וז"ל ובתשובת שאלה הארכתי להכשיר בעל ביצה א' ע"ש. ושמעתי מהרבה בני אדם שהם ניטולי ביצה ע"י הרופאים והולידו בנים הרבה עכ"ל: ועתה אבוא לבאר בענין פ"ד מחמת חולי אי דמי לבי"ש או לא והנה הרמב"ם והרמב"ן וכן דעת הסמ"ג ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה וכן נראה מדברי הרשב"א ומדברי הנ"י דע"י חולי כבי"ש דמי. וכ"כ הר"ע ברטנורה בפירוש המשנה אך הרא"ש כתב דע"י חולי כבידי אדם הוא ולמד כן מלשון רש"י דמפרש בי"ש היינו ע"י רעמים וברק או במעי אמו דמשמע שע"י חולי פסול וכתב שכן משמע מהירושלמי. והנה מ"ש רש"י בד"ה סריס חמה ס"ד דסריס בי"ש ע"י חולי היא כבר כתב אא"ז מהרש"א ז"ל דהיינו שהוא ע"י חולי ממעי אמו והביא דבריו החכם המשיב נ"י וכתב שגם דברי רש"י בדף ך' יש לפרש כן. ובאמת שכ"כ הב"ח שיש לפרש דברי רש"י כן. ואמנם מלשון רש"י דף ך' שכתב ולא מחמת חולי נסתרס מאליו ולא נקט ולא ממעי אמו נסתרס מאליו שזהו עיקר החילוק שסריס אדם חולץ לפי שהי' לו שעת הכושר ולאפוקי סריס חמה שלא ראה שעה בכשרות וכ"כ התוספות שם מזה. נראה דרש"י בא לתרץ דקדוק לשון הבריית' דנקט סריס אדם ובאמת אף בסריס בי"ש כגון ע"י חולה או רעמים וכיוצא הדין כן כיון שהחולי בא אח"כ והי' לו שעת הכושר לזה בא רש"י לומר דלהכי נקט סריס אדם משום סיפא דאסור לקיימן משום לא יבוא כו'. ואילו בי"ש נהי דבא אח"כ שפיר חולץ וחולצין מ"מ אין כאן לאו וזהו שכתב רש"י שנסתרס ע"י אדם ולא מחמת חולי כו' הוה בלאו ואע"ג דבדף ע"ט בדברי ר"נ צ"ל דסריס אדם לאו דווקא דהא התם לא מיירי מענין לאו. מ"מ למסקנא שם י"ל דאשמעינן דמחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר לר"ע. וכיון דברייתא זו יש ליישב בפשיטות דבדווק' נקט סריס אדם לכך כתב רש"י כן. ואפשר דגם הב"ח שכתב ומיהו יש לדחות דלאו מחמת חולי שאירע קאמר אלא ר"ל מחמת חולי כל הגוף ממעי אמו כו' לא קאי רק על דברי רש"י בד"ה סריס חמה ס"ד ולא על דברי רש"י שבדף ך' שהבי' שם. וכן משמע מהב"ש שמפרש כן דברי הב"ח.. ומ"ש התוס' ביבמות ד' ך' פירוש סריס אדם לאפוקי בי"ש שלא הי' לו שעת הכושר לא באו לחלוק על רש"י בענין מחמת חולי אלא שבאו לומר דפירוש סריס אדם מתפרש כפשטי' דבזה חולץ וחולצין. משא"כ בי"ש דלפעמים יש לו שה"כ. והכי אמרינן בדף פ' ע"ב קתני סריס דומי' דאיילונית מה איילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים כו'. והתם פירושו ממעי אמו ולכך ניחא ליה לתנא למינקט לישנ' דסריס אדם וכמו דנקט ר"ע ולא בשביל סיפ' נקטינין. ומ"ש הרא"ש דכן משמע מהירושלמי הנה הרמב"ן אחר שהבי' דברי הירושלמי דהרי שעלתה חטטין כו' הבי' דברי הרמב"ם שמכשיר בחולי וחטטין וכתב שכן הדברים מטין והיינו משום דמהירושלמי לא משמע מידי אדרב' משמע להיפך שהרי כתב מי מחכך או מסיית בה ור"ל משהו' מחכך או מסיית ג"כ מלשון חיכוך וסיתות ועי"ז נעשה הפצוע בידי שמים כה"ג הו"ל כמו בידי אדם אבל הי' בי"ש גמור ולא חלו בו ידים כלל לא גרע חולי ששלט בו משמים מן רעמים וברד. ולענ"ד ע"כ לומר כן דאל"כ אין טעם לדבר כלל להתיר אם ממרום שלח אש ותאכל בקצה אשכיו ובין אם האחז האור במדורת בית המוקד והחזיקה במבושיו ותלהט סביב. ובשלמא לפי דברי הש"ג והוא בשם הראי"ז דמפרש בידי שמים היינו ממעי אמו שפיר י"ל דכל שנולד כך שאני משא"כ לפי מ"ש רש"י דגם ע"י רעמים וברד הוי בי"ש הדבר מחוסר הבנה וע"כ דס"ל דמדכתיב פצוע או ממזר ילפינן דווק' דאיתעביד מעשה בידי אדם ואף אם נפל סכין או אש ועשה רושם פצוע וחבורה מ"מ נפילה זו גרם לה מעשה ידי אדם משא"כ רעם וברד שירדו על גבי איש שאין סיבה זו רק מן השמים לבד. וא"כ למה יגרע מחמת חולי שלא נעשה בזה מעשה ידי אדם כלל. ולפי דברי הרא"ש צ"ל מחמת חולי כיון דסיבת החולי על הרוב ע"י אדם ואפילו אם שלט שם חולי מחמת חולי הגוף מ"מ חולי הגוף נמי תולין במאכל ובמשתה וכבידי אדם דמי אבל לפענ"ד הוא דוחק לומר דמחמת זה מיקרי בידי אדם וגם דהא הרבה חולאים בא מפאת שינוי האוירים המתהווים לפרקים ויארע ג"כ שיהא סיבת החולי מקול נתנו רעמים ונבעת מהם וכן הרבה סיבות כיוצ' בזה שלא ע"י אדם כלל. ולפענ"ד נראה בשיטת רש"י דס"ל דוודאי אם נולד שם פצוע ומכה טרי' שניתן לרופא לרפאו ולמרח לה רטיה ומרוח זה פוט' אות' לגמרי עד כי ישוב הבשר החי לקדמותו ולא נשאר רושם כלל פשיטא דאין ע"ז דין פ"ד כלל. ומעשים בכל יום בנערים קטנים המנוגעים ומדוכאים בשחין פורח אבעבועות ובהגיע תור הרפואה לא ישאר רושם והצרוע אשר בו הנגע לא יכירנו עוד מקומו ואין קפידא אם הוא בגיד ובבצים כלל. והא דאמרינן בספרי פצוע דכה חוזר והוא מהל' רופאים משמע דאע"ג דחוזר מ"מ פסול משום פ"ד נראה דלא מיירי בפצוע כה"ג שהפצע חוזר לאיתנו ושבה כבשרו דבכה"ג אין בכלל פ"ד כלל רק מיירי וודאי באופן שהפצוע הוא מום קבוע ולא יעבור לעד לעולם שכבר קרם העור מלמעלה ובמקום הזה נשאר פצוע וצלקת רק שמהל' רופאים הוא שהפצוע חוזר להכשר דהיינו להיות מוליד ואפשר לרופאים לתקנו שלא יושחת זרעו אבל וודאי אי אפשר להם להעלות ארוכה לחסרון הבשר כל שהפצוע נקבע בו ע"י אדם וזהו הנקרא פ"ד. ולכן בפ"ד בידי שמים דכשר פירש"י דהיינו מחמת רעמים וברד או ממעי אמו דבכה"ג שפיר הפצוע הוא קיים לעד לעולם והוא חבורה שאינה חוזרת. אבל אם נעשה פצוע בגיד או בבצים ע"י חולי פשיטא דלא שכיח כלל שמעצמו חולי יהיו מכה בלתי סרה ע"י תחבושת ורטי' ולפעמים מתרפ' מעצמו ומעשים בכל יום שעולים חטטים בגיד ומתרפאים ע"י רטי' או רחיצה וכיוצא ולית דחש לה להפרישו מאשתו אפילו בעוד נגעו בו ואי אית' נימא דכל שעלו חטטין הרי נעשה פ"ד ואע"פ שחזר לקדמותו הכי גמירי דפ"ד חוזר כמ"ש בספרי שהביאו הפוסקים אלא ע"כ דז"א דכה"ג שיוכל הבשר להשיב כבראשונה אין לפקפק כלל שאין שם פ"ד עליו כלל רק היכ' שהפצוע הוא חבורה שאינה חוזרת אז מיקרי פ"ד וכל שאינו חוזר להכשירו ע"י רופאים דהיינו שיהי' זרעו בו כהוגן הוא באיסור לא יבוא פ"ד ואע"ג דבניקב ונסתם אמרינן היכא עבדינן מייתי שערתא כו' ועיין בפירש"י שם דמשמע שע"י תרופה זו גם הבשר מעלה ארוכה וחוזר לקדמותו ואפ"ה בעוד הנקב בו קודם סתימה מקרי כרות שפכה ז"א דהתם כיון שהקפידה שלא יהיה שופך ע"י כריתה ולכן שפיר פסול בעוד הנקב בו כדאמרינן ניקב פסול מפני שהו' שותת משא"כ לענין פצוע שסופו להעלות ארוכה מעיקרא אין שם פצוע עליו כלל ולכן אפילו קודם שעלה ארוכה כשר. ונלענ"ד דגם הרא"ש מודה בזה לדינא דכל פצוע שרפואתו קרובה לבוא אין שם פצוע עליו כלל. ולכך מוכיח מרש"י דע"י חולי כידי אדם רק דהרא"ש ס"ל דאפשר שגם ע"י חולי יפצע הגיד או הביצים באופן שלא יהי' ארוכה למחלתו. ולפי מ"ש ס"ל לרש"י דמסתמא דמלתא כל פצוע הבא ע"י חולי קרוב הדבר דהדר חלים ולכן לא מיקרי פצוע כלל. ולפ"ז בנכרת הגיד או הביצים ע"י חולי כמ"ש הרמב"ם שהמסה אותן השחין או כרתן גם רש"י מודה דע"י חולי כבי"ש דמי דהא לא שלט בהם יד אדם כלל ומה לי ע"י רעמים או ע"י חולי כיון שנעשה כן הדבר מעצמו כך כנלענ"ד ברור בדעת רש"י: והב"ח מסיק ג"כ לענין הלכה כבי"ש הוא וכן משמע הסכמת הב"ש וכן בפר"ח י"ד סימן ל"ו לענין צמקה ריאה כתב דבצמקה ע"י חולי תלוי בפלוגתת הרא"ש והרמב"ם וכתב דלדינא עיקר כהרמב"ם ע"ש ובפליתי שם כתב דלא דמי לכאן דהכא גזירת הכתוב הוא משא"כ בצמקה דהכל תלוי אי הדרא ברי ודוחק לומר כיון דמצינו בפצוע דכה להרא"ש ע"י חולי מיקרי בידי אדם ה"ה כאן כו' ע"ש. ואא"ז בת"ש כתב ג"כ דהרא"ש מודה התם דבפצוע דכה שאני שהחולי ע"י גרמת גופו בא לו ע"ש. ולענ"ד וודאי דכוונת פ"ח הוא דלהרא"ש מה דקאמר אף פ"ד בידי אדם נכלל בזה גם מחמת חולי א"כ גם בידי אדם האמור גבי צמקה יש בכלל אף מחמת