בית אפרים אבן העזר חלק א קנו

בדעת הנ"י וזה מבואר בדברי הרמ"ה שהביא הרא"ש והטור בענין הלואה ע"ש וכן מבואר מדברי רבינו אפרים שהביא בעה"ת שער ס"ו דאין חילוק בין מנה שחור ולבן או דמי חמרא מגו דמי משחא דבתרווייהו אף על פי שהתובע אומר כדברי האחד מ"מ מפקינין מיניה והביאו הב"י: ועתה נבא לדברי הר"ן דס"ל לחלק לענין הכחשת התובע בין אם ההכחשה בענין שחור ולבן ובין אם ההכחשה בענין מנה ומאתים דאם ההכחשה במנה ומאתים כיון שהוא הכחשה שבקיום הממון אלא שהכשירו בעדים מפני שיש בכלל מאתים מנה אבל בהכחשת התובע א"ל כן מפני שיכול לפסול העדות שיהיה לזכותו כו': והנה ראייתו מהא דלוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו כו' נלענ"ד שאין מוכרחת כל כך דש"ה דבכה"ג אין לתלות בטעות כיון שהעדים אומרים שפרע כל השטר והשטר נשאר אצל המלוה כולו פרוע כה"ג ודאי מדכר דכירי אינשי ומידק דייקי בין נפגם השטר או נפטר לגמרי מה שאין כן אם היה הלוה אומר פרעתי מנה והעדים אומרים מאתים בכה"ג אפשר דבאמת היה מועיל אם הלוה חוזר ואומר נזכרתי שהוא כדברי העדים (כמבואר בנ"י ריש ב"מ דבכה"ג מיירי ההיא דר"פ יש נוחלין) דבין מנה ומאתים טעו אינשי ובאמת אפי' בכה"ג שהעדים אומרים פרע כולו נמי מיתלי תלינן בשכחת הבע"ד דאל"כ אף על המחצה לא היה נאמן בשבועה כיון דאיכא שטר' וזה מבואר בר"ן גופיה פרק שבועת הדיינים והנ"י ב"ב שם וכ"כ הבע"ת והביאם הב"י אלא דספיקא הוי כיון שהוכחשו מפיו ע"ש ואם כן י"ל דבכה"ג דאיכא למיתלי בטעות העדים תלינן וכן נראה מהנ"י דמייתי אהא דמנה ומאתים מאי אומר גבוה שתי מרדעת כו' ובגוונ' דזה אומר מחצה וזה אומר כולו דמי לאחד אומר ג' מרדעות ואחד אומר ה' מרדעות דעדותן בטלה דבכה"ג לא עבידי דטעו: אמנם דעת הר"ן מבואר דס"ל שאין לדמות הכחשת מנה ומאתים להכחשת ב' וג' מרדעות כלל דפשיטא דבזה שיש הפרש ממון ביניהם לא שייך לומר דטעו דהא בכה"ג סהדי שקרא חשבינן להו אם פחתו מנה או הוסיפו מנה וכן מבואר מדברי הרמב"ן בב"ב והביאו הש"ך ס"ס פ"ג לענין פוחתת כתובתה ע"ש ואם כן איך נאמר דטעו בזה רק דבמנה לבן ושחור איכא למימר דטעו ומאי דמדמי הש"ס להדדי מבואר בר"ן שם שהוא על דרך זה דבאמת יש בשחור ולבן מה שאין במנה ומאתים דבשחור ולבן עבידי דטעו דהיינו בדיקות שהכשירו בד"מ ובמנה ומאתים לא עבידי דטעו אלא שיש סברא גם להיפוך דמנה ומאתים אע"ג דלא טעו מ"מ הא במנה חד אין הכחשה ביניהם ומי שאומר מאתים מוסיף הוא על דברי חבירו ומה שהם מוכחשים במנה השניה אין זה מזיק למנה אחת שעדות שניהם מכוונים בה (ואע"ג דחד מינייהו שקרן במנה שני זהו קושית רבני רעגינשפורג להראב"ן וכבר כתבתי בתשובה דאפ"ל כדעת חכמי בריסק או תירוץ אחר כמ"ש לקמן) ולא רבו עליה כלל מה שאין כן במנה שחור ולבן שהם מכחישים זה את זה בעסק מנה זו עצמה וזהו טעם רבא אליבא דר"י דס"ל דשחור ולבן אין מצטרפין אע"ג דמודה לדרשב"א משום דס"ל דלא הוציאו ד"מ בכלל בדיקות רק במה שהוא חוץ לעיקר העדות כגון ארנקי כו' אבל שחור ולבן שהוא הכחשה בעיקר העדות אף ע"ג דבדיקות הוא לא מצטרפי משא"כ מנה ומאתים שאין הכחשה בעיקר העדות של המנה כלל ונהרדעי ס"ל דאע"ג דהוה הכחשה בגוף העדות מ"מ כיון שהוא בדיקות אינה נוהגת בד"מ שאין דרך העדים לדקדק אלא בגוף הממון שלא יפחות ולא יותיר ולמדו זה מדברי הרשב"א דאע"ג דשם במנה א' אין הכחשה כלל מ"מ זה האומר מאתים אע"פ שכולל בדבריו מנה מ"מ אין המנה שלו במנה של האומר שלא היה רק מנה לבד שהרי אומר שנמנה עוד עמה מנה והרי זה כאילו יש הכחשה במנה א' גם כן דאע"ג דלענין אותה מנה אין נ"מ אם היה עמה עוד מנה או לא דומה לשחור ולבן דג"כ אין נ"מ ואפ"ה לענין אם נימא דהכחשה הוי בעיקר העדות שבדיקות אין מצטרפין ה"נ במנה ומאתים ס"ל לנהרדעא דהוי כמכחישין בעיקר העדות בבדיקות: ואפ"ה לענין המנה שהם מעידין שניהם עליה אמרינן דמועיל עדותן דלענין אותה מנה אין צריך לדקדק אם היה שם עוד אם לא ודמי לבדיקות דשחור ולבן שאינו פוסל בד"מ ועל זה כתב הר"ן דאם התובע אינו אומר רק כדברי האחד הרי דברי הא' בטלים מחמת הכחשת בע"ד שהוא בעצמו אומר עליו שהוא עד שקר שהרי הבע"ד מודה שאין לו עליו יותר דחזקה שהוא תובע כל מה שיש לו עליו והוא יכול לבטל העדות שהוא לזכותו משא"כ בעד האחר שאין יכול לבטל העדות שהוא לזכותו של התובע כך הם דברי הר"ן ור"ל דבשלמא מפי התובע הרי הוא נפסל לעדות כיון שאומר שקר במנה וכיון שכן אין תובע זה יכול להוציא ממון על ידו משא"כ בהכחשת העדים שכ"א מעיד זכותו של התובע ולדבריו אין סותרים זה את זה כלל שהוא תובע שניהם ולכן מועיל על מה שיש בכלל מאתים מנה ואף על פי שהם עצמם סותרים זה את זה במנה השני מ"מ כיון דעל ידי זה אין שם פסול על שום א' מהן שאין מוכחש רק מאחד שפיר מצטרפין והו' כסברת חכמי בריסק: ואמנם לכאורה צ"ע ע"ז דהא הש"ך סי' ל"א הוכיח מהר"ן גבי ע"א אומר נתגרש דלא כסברת החכמים הנ"ל ומכאן מוכח כסברא זו דאף על גב דמכחישין זה את זה במנה שניה מ"מ כשרים על עדות מנה אחת אלא שלענ"ד י"ל דהתם הוי כהכחשת בעל דין שהרי אם באנו לחייב את האשה אם זינתה או לאוסרה להנשא ע"כ לומר שהאומר נתגרשה משקר וא"כ איך נסמוך על עדותו שנתקדשה משא"כ היכא שהבע"ד תובע כשיעור שניהם ואין הכחשה רק בין העדים גופייהו שפיר י"ל כיון דכל חד מוכחש מחד לא איכפת לן אלא דמ"מ צ"ל דלא מיירי שהתובע טוען שהלוה לו שלשה מאות דא"כ הרי הוא מכחיש שניהם כיון דמיירי במכחשי אהדדי והיינו דמעידין על שעה ידועה אלא מיירי שהתובע אומר שהלוה לו מאתים ומ"מ לא אתכחיש מפיו זה האומר מנה דבכלל המאתים שאומר התובע יש מנה וא"כ י"ל דאפשר שזה העד לא דקדק במנה השניה כ"כ ואף על פי שהוא מכחיש את העד האומר מאתים מ"מ לאו כל כמיניה לפסול את העד המעיד זכות התובע משא"כ אם אין התובע תובע רק מנה דחזק' שהוא תובע כל מה שיש לו עליו ופוסל את העד האומר מאתים והוא בטל לגמרי אבל אם התובע אומר מאתים אין התובע מכחיש העדים כלל וזהו ענין יש בכלל מאתים מנה דהיינו שהאומר מאתים עכ"פ אין מכחיש להאומר מנה ועי' שם עוד בר"ן שכתב וכן נמי אם תבעו בעל דין שמתחיל' היה חייב לו מאתים אלא שנפרע ממנו מנה והביא עדים זה אומר מנה וזה אומר מאתים אמרי' כיון שנפרע ממנו מנה ע"פ הודאתו נסתלק עדות העד שאמר מנה וזה שאמר מאתים אין סומכין על עדותו שעדות יחיד הוא כו' עכ"ל נראה מדבריו דאם אין מודה שנפרע ממנו שפיר הוי כתובע כדברי שניהם כיון שהוא תובע הסך המרובה ודוקא אם אין תובע רק מנה שאז הוה כמודה שלא לוה לו יותר ונפסל העד של מאתים וכמ"ש: וצ"ע שם על הר"ן במ"ש אח"כ והא דאמרי' בגמרא לא צריכא אלא לדמי כלומר דכה"ג לא הוי הכחשה ה"נ לגבי התובע לא הוי הכחשה וכדאמרי' בב"מ אם טוענין דמי עבד גדול והודה לו דמי עבד קטן אין זה טענו חטים כו' ודבריו צ"ע דהא איהו גופי' כתב לעיל מיני' דלענין יש בכלל מאתים מנה שפיר יש חילוק בין הכחשת התובע לעדים ואפשר שר"ל שהתביע' של ממון היה שוה דמיירי דשוו לאהדדי דמי חביתא דחמרא כמו דמי חבית דמשח' רק מעיקרא הוה ס"ד דמיירי באתר' דעשיק משחא טפי מחמרא וחייבוה' מגו חבית' דמשח' ופריך עלה וכדמשני לדמי ר"ל דבאמת תרווייהו שוין לדמי אלא דס"ד לפי שאין שוים בעיקר החיוב על ידי מה הי' אם על ידי יין או על ידי שמן לא איכפת לן בהכי דהוה כזה אומר אכלה חטים כו' או אפילו אם מיירי דשוה יותר מ"מ מיירי שהתובע הי' טוען דמי חבית' דמשח' רק הר"ן קאמר דהיכי דשוו להדדי אין זה הכחש' בין בעדים בין מפי התובע וכמו בההיא דב"מ דאין נ"מ מחמת מה בא החיוב ואין זה כמכחישו בקיום הדבר עצמו ומ"מ צ"ע בלשונו שם גם מ"ש שם והראב"ד ז"ל כתב כו' צ"ע קצת לפ"ז ויש לדחוק ולפרש על פי מ"ש ואין פנאי להאריך: הנה הואלתי לדבר ולברר דברי הר"ן ז"ל אף הדברים שאינם כל כך לענינינו הואיל ואיכא למשמע מיני' כמה מילי