בית אפרים אבן העזר חלק א קנה

דדבר ברור הוא בנ"ד דשפיר יכולין לסמוך על אילן גדול הר"ן ז"ל דל"ח שרוצה לשחוק בשעת מיתה והסי' של ברען במקום חגורה ודאי דהיה מסייע שיש בו ממש אף אם נאמר שאינו מובהק כ"כ עפ"ז אף בל' עדות הפנקס כלל ופשיטא דמ"ש בפנקס אף אם אין אנו דנין על פיו לפי שסוף דבריו סותרין מ"מ עכ"פ אין בו כדי להחמיץ הדין ולאסור על ידו:. אך לענ"ד גם עפ"י עדות הפנקס גופיה יש להתיר כיון דע"כ אין הדברים ככתבן ממש שהרי לא נמצא כזה איש בק"ק הנ"ל וע"כ שנפל שם טעות בכתב או במבטא ויש לנו לתלות הטעות במה דעביד טפי למיטעי ונתן קצת אמתלא לזה וכבר הבאתי בריש דברי שהר"ן כתב בטעות כזה שהוא הכחשה בבדיקות וכשר בעדות אשה: ועוד ראיות שכתבתי וכן ראיתי בשו"ת שב יעקב שכתב להתיר בנידון כזה זכורני שהביא משו"ת מ"ב גם משו"ת עה"ג דמכשיר בטעות בשם אבי המתגרשת ואין הספר כעת ת"י מצורף לזה העדות של האשה עד מפי עד ועדות של מה"ר יצחק אייזיק שהעידו על שמו ושם עירו ומצורף לזה עדות השמש בע"פ על שמו ושם עירו כפי המבואר בגביית עדות גם כפי המבואר בגביית עדות שהאשה אמרה גם כן שהיה בו סימן ברען כמ"ש בפנקס ואע"פ שבדבריו בע"פ לא נזכר סי' הנ"ל מ"מ לענין זה ודאי למדין מהפנקס שכך נמצא כך היה הנפטר דאל"כ מאין ידעו לכתוב דבר זה על פנקס וגם כי סתמא דמלתא בשעה שחקרו השמש בע"פ רצו לידע אם יאמר בפה מ"ש בספר ואם איתא שאמר שאינו כן או שמסתפק בזה פשיטא דלא הוי שתקו מלהזכיר זה בג"ע בצירוף עוד אמתלאות האמורים אע"פ שאין בהם כדי להתיר ממש יש בהן שיעור לצרף ומכל הלין מי היה נלענ"ד דאף אם היה שלא במקום עיגון כ"כ היה מספיקין להתיר וק"ו בנ"ד שאין לך עיגון גדול מזה כפי המבואר בג"ע שנרשם בפנקס פטירת האיש בחודש סיון תקמז"ל וקא מעגנה ויתבא שני טובא אי לזאת דעתי נוטה שיש להתירה ע"י חיפוש דהיינו שיחפשו בק"ק ראחמנוב חפש מחופש ולהכריז בבה"כ ובבהמ"ד אם יש איש או אשה שעולה על זכרונם שהלך משם איש ששמו יעקב מלבד בעל האשה הזאת ולא חזר לביתו ואם יהיה נמצא כזה שיאמר שיודע שהלך משם איש מלבד בעל האשה ישאלו אותו אם היה קודם תקמ"ז או אח"כ גם אם הניח אשה ובן קטן: ואם ע"י חיפוש נודע שלא הלך משם איש ששמו יעקב והניח בן קטן ואשה קודם שנת תקמ"ז ואחר הליכתו לא נודע מה הי' לו רק בעל האשה זו לבד נלענ"ד שיש להתירה בלי שום פקפוק שאף הר"מ דמחמיר בתשובה אחת בחיפוש שמשנים רבות איהו גופיה תבריה לגזיזיה וכבר כתבתי שלענ"ד אפשר שאין סתירה בתשובה השני דאיכא הזכרת שמו עכ"פ מהני חיפוש וגם מהרי"ל כתב שהעיקר כהך תשובה שמהני ומכ"ש שיש לצרף כל הני טעמי דכתיבנא בהא סליקנא ובהא נחיתנא דאתתא דא שרי' לכל גבר דתצביין והנני נטפל לעושי מצוה אשר פתחו בהצלה תחלה. ואני אחריהם שמתי לבי למסילה. דרך הלכו בה חכמי הדורות. ויצאתי ללקט אורות ואספתי באמרים אמרות טהורות. הבנויים על אדני הש"ס והפוסקים והסברא המיושרות וזאת אומרת שהאשה מותרת. ובשפולהו דגלימא דרבנן נקיטנא. דמצדדי אצדודי וקא מהפכא בהתירא במקום עגונה. ואנא נמי רהיטנא ומחוינא. הכי דינא והכי דינא. ובהדייהו דרבנן לאצטרופי חזינא. ובהדי דדרא דורא דלינא ואמינא מאי דקאמינא. ובדוכתא דגריסנא מצלינא. רשמי מן שמיא בעינא אזכה ואיסק ואגמור שמעתתא אליבא דהלכתא ודינא. הכי קא אמינא וקלא רמינא קטינא קטינא. זעירא מן חבריא. הקטן אפרים זלמן מרגליות מבראד: כה עוד שניות מדברי סופרים על הענין הנ"ל אל הרב דק"ק ראדוויל וכעת נתקבל לראב"ד ומורה צדק ומגיד משרים דק"ק לבוב: שפעת גמלים ישאו שלום וברכה לאשר לו ככה ה"ה כבוד אהובי ידידי הרב הגדול החריף ובקי המפורסם חריפ' סכיניה. שעתיה תרמיניה כש"ת מוהר"ר נפתלי הירץ נ"י לנצח: אחד"ש כן בא אלי האיש חתנו הרבני המופלג נ"י ומסר לי אגרת שנקראת ספר לאמתה של תורה ואפריון נמטי שעל ידו נתחדשו לי עוד כמה דברים ברורים בעזה"י רק לאפס הפנאי אני מוכרח לקצר ולעלות. וראשון תחלה אען ואומר האותיות שאלוני לברר מה שיש להסתפק לדעת הטור והרמ"א דבמנה שחור צריך לתבוע שניהם א"כ י"ל דכל שמוכחש מפי עצמו בבדיקות בטלה עדותו ואתא ואייתי דברי הט"ז שכתב לחלק בין מוכחש מפי הבע"ד שמורה על השני באצבע שזה טעה מה שא"כ בהכחשה בין העדים דלא ידעינן מי הוא הטועה כו' ע"ש והנה שותא דמרן הט"ז לא ידעינן דמה בכך שמורה באצבע שזה טעה בלובן או שחרות בשביל זה אין עדותו נפסל ואפי' בחקירות אי איכא למתלי בטעות שלא היה יודע בעיבורו של חודש וכדומה מקבלינן עדותו ואם נפשך לומר דכה"ג גרע מ"מ קשה להיפך בהכחשה בין העדים מה בכך דכל אחד יש לו חזקה דכשרות ואין בטעות זה שם פסול עליו מ"מ איך אפשר לצרף דברי שניהם כמעידין על שעה ידוע שהרי גם בזה הבע"ד אומר שהלוהו שניהם ומשוי לתרווייהו טועים שעכ"פ הם אומרים שלא הלוה רק מנה והוא אומר שהלוה מאתים וגם אף נניח טענת הבעל דין מ"מ הרי א"א לצרף שניהם אם לא שנאמר דחד טעי וכמ"ש הפוסקים בההיא דר"ה דעכ"פ לצרף אחד מכל כת לא דעכ"פ חד מוכחש ופסול וה"נ עכ"פ חד טעי ומה לי שהבע"ד מורה עליו מה לי שאנחנו מורים עליו ואטו משום דלא ידעינן מי הוא הטועה מהני דז"א דע"כ לא כתבו התוספות בסנהדרין סברא זו דאם אין הפסול ידוע אין לפסול אלא לענין גזירת הכתוב דנמצא אחד קא"פ ויש שנים מבלעדיו אבל לא לענין גוף העדים שעל פיהם יקום דבר גם מ"ש הט"ז אע"פ שאין כאן פסול לדינא מ"מ אין בהגדתו כדי לסמוך עליו כו' לא הבנתי דאם אין פסול לדינא מה"ת לא יהיה בהגדתו כדי לסמוך עליו דהא אדרבה בממון הקילו בעדות משום נעילת דלת סוף דבר דברים אלו מוקשים בעיני וכדי לברר סברא זו לחלק בין הכחשת בע"ד ובין הכחשת העדים אבאר מתחלה מה שצל"ע על הסמ"ע סימן למ"ד ס"ק י"א שהביא דעת הנ"י במנה שחור א"צ לתבוע שניהם וכתב ולפי דעתו נראה פשוט דה"ה במנה ומאתים דאין צריך כו' ובקצה"ח השיג עליו דודאי יש חילוק ביניהם והביא דברי הר"ן בחידושיו לסנהדרין וידוע דרוב דברי הנ"י הוא בשיטת הר"ן ע"ש ואני תמה דודאי דברי הנ"י הם דלא כהר"ן ואדרבה אני תמה על הסמ"ע שכתב דלפי דעתו נראה פשוט דה"ה כו' ובאמת אין צריך ללמוד מזה ע"ז כי הדבר מבואר להדיא בנ"י שם דאפילו בכת אח' אמרו ב"ה דכשרים ואע"פ שאין המלוה תובע אלא מנה תלינן בטעותא ואין זו הכחשה בין התובע והעדים עכ"ל וזה מבואר בדעת הראב"ד שהביא בחידושי הר"ן שם ומה שהקשה בב"י על הנ"י דמ"ש בהלואה אחר הלואה צריך שיתבענו שני מנין לענ"ד לק"מ שהחילוק מבואר דבאחד אומר מנה ואחד אומר מאתים דתלינן בטעותא דחד מינייהו כמ"ש להדיא וכ"כ בביאור יותר בנ"י פרק חזקת בהא דחד אמר תרי אוצייתא כו' שהקשה דהא עדות מוכחשת הוא וכתב י"ל דהכא לאו שקרא הוא דעבידי אינשי דטעי בין תרתי לתלת וכן בין מנה למאתים והכי אמרינן אחד אומר גבוה שתי מרדעות כו' עכ"ל ולדידיה דמי הכחשה דמנה מאתים ממש להכחשה דשחור ולבן דאמרי' חד מינייהו טעי וא"כ פשיטא שאין מקום לחלק בין הכחשת בע"ד להכחשת עדים כלל כמ"ש הר"ן גופיה בחידוש' שם משא"כ בהא דהלואה אחר הלואה דהוא דינא דר"י ב"ק דמיירי בגוונא שא"א לתלות בטעותא כיון שמעידים כ"א על יום א' מימי השבועה וכיוצא בזה דאל"כ ליכא מאן דפליג עליה דריב"ק דמצרפין מטעם טעות ואפילו אין הלוה תובע רק כדברי הא' רק דמיירי אע"פ שכ"א מעיד על מנה אחר ואהא קשיא לי' דהא מוכחש אחד מהם מפי בע"ד ואיהו מפרק לה דמיירי שתובע שניהם ולכך מצטרפין דאין כאן הכחשה לא מהתובע ולא בין העדים מה שא"כ ביש הכחשה אלא שיש לתלות בטעות מה לי הכחשת בע"ד מה לי הכחשת עדים דתרווייהו תלינן בטעות' ואין כאן הכחשה כלל וז"ב