בית אפרים אבן העזר חלק א קנג

הרמב"ם בפ"ח מה' יבום שזה הדבר העשוי להגלות ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהם עכ"ל וה"ט דגט שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין לפי שמן הדין ע"א נאמן בזה דאינו רק מברר שזה האיש שהוחזקה האשה באיסור על ידו וכל שאינו נוגע הבע"ד נאמן כע"א אף בגירושין הוי מלת' דעל"ג בכה"ג שאומר שזה האיש בעלה של האשה כמבואר סי' ק"ך ולכן שפיר מהימן וזה מבואר ג"כ בנ"י יבמות גבי הא דאין חולצין אא"כ מכירין (וע"ש בחידושי אנשי השם שגמגם במ"ש שמא כיון א' מן העדים כו' ובאמת ט"ס הוא וצ"ל שמא בכיון א' מהעדים ע"ש ובחידושי הרשב"א בזה) דמחלק בין הא להך דאמר האב קדשתי כו' שנאמן ליתן גט משום דשם ליכא חשדא שמתיראין פן יקלקלו עצמן משא"כ לענין חליצה ע"ש והדברים נכונים בטעמן דמחמת חזקת איסור אין לחוש רק מחמת דבר שבערוה אמרינן במלתא דעל"ג אין אדם חוטא ולא לו כיון דליכא חשדא וכמש"ל בדברי הרי"ף: ולכן אפשר לומר גם לענין מיתה אע"ג דע"א לא מהימן מדאורייתא לומר על אשה שמת בעלה דבא להוציאה מחזקת איסור א"א וחזקת חיים מ"מ בזה שאמר שמו ושם אביו ושם עירו הרי זה כאומר אני בעלה של האשה פלוני שנאמן הוא בזה כיון שאין סותר שום חזקה שהרי עכ"פ יש א' בעולם שהוא בעל האשה הזאת ואינו רק מברר שהוא האיש שנאסרה על ידו וכשמת ממילא הותרה האשה אלא שעדיין צ"ע אם שייך בזה מלתא דעל"ג שהרי הרמב"ן בב"ב דף קל"ד וז"ל דבעל לא הוי כעד דעלמא אלא היכא דאיכא מיגו מהימן דעד המעיד לאמר מת הבעל והוא חי לא משקר במלתא דעל"ג אבל בעל חיים דידיה לא איכפת ליה ולאחר מיתה מאי תימא ליה זו הוא שאומרים להכחיש את החי ואין מכחיש את המת וצ"ע עכ"ל וצ"ל דמ"מ כיון דשעת הסכנה הוא אין חוששין לסברא זו ומתירין את האשה ע"פ אמירת הבעל בשעת מיתתו אך לפמ"ש לעיל דאין אדם משטה ומשקר בשעת מיתה א"ש דכל כה"ג שאמר בהיותו נוטה למות אין לחוש כלל שיעשה בערמה להתיר אשת חבירו פשיטא דבכה"ג חזקה דא"א חוטא כו' לבד חזקה אלימתא הוא דכיון דאין כאן חשדא אף בלא מלתא דעל"ג מהימן מחמת חזקה זו לבד וראיתי בפרישה שכתב בהגהות שם טעמא דשעת סכנה דאימת מקום עליו ולא יכשיל והביאו ג"כ הרב החריף מהרנ"ה נ"י ובאמת ברש"י וש"פ מבואר דלאו מה"ט אתו עלה: ומצאתי בתשו' של אא"ז הגאון מהר"מ שרענצילש ז"ל שהביא טעם זה בשם הלבוש והשיג ג"כ מדברי רש"י וכן מביבמות אהא דלא מצאו שם אדם אמרו ג"כ בשעת הסכנה כו' ע"ש (ודרך אגב אומר מ"ש הרמב"ם פ"ג מה"ג והוא שידעו אותו כו' ע"ש בפי' הגמיי' ובלח"מ פי"ג מה"ג ואי לא מסתפינא ה"א שהוא ט"ס וצ"ל והוא שיראו אותו וכן בפי"ג איתא ראו אחד עומד מרחוק כו' וס"ל דעכ"פ צריך לראות אותו אלא דל"ח בשעת סכנה לדמות כי היכא דלא תיקשי על רב יהודה אמר רב דמוקי שראו דמות אדם מברייתא דתנא דבי ר"י וגם צ"ע בהא דאמר דמי שאמר בשעת מיתתו יש לו בנים כו' ומבואר בש"ס דב"ב דף קל"ד דאין חילוק בין שעת מיתה או לא וכ"כ הרשב"ם שם) ועיין בפ"י קידושין ואין להאריך: ונשוב לעיקר הדין דודאי נאמן הוא על שמו כמבואר מדברי הש"ס והפוסקים וטעמא דמלתא כדכתיבנא דלענין מיתה איכא קלא טפי מבחליצה דבמיתה איכא נמי חזקה דאשה דייקא ומינה בה דמרע לה לחזקת א"א משא"כ לענין חליצה כמבואר מדברי הרשב"א והנ"י דלעיל ועיין בק"ע סימן שנ"ד דאיתא בשם הרשד"ם שהקשה מ"ש גבי חליצה דא"נ לומר אני אחיו של פ' ומ"ש דלענין מיתה מתירין אשתו ואין השו"ת מהרשד"ם בידי לעיין מה שתירץ בזה ולענ"ד הטעם הוא כמבואר ברשב"א ונ"י שתירצו הא דאין חולצין אא"כ מכירין שאני מהא דבא א' ואמר קדשתי שנאמן ליתן גט וכמש"ל וא"כ אין לנו לתלות כלל בוקי סריקי בהנפטר דודאי לא מסתבר כלל שיאמר שקר במתכוין בשם אשתו או בשם עירו כיון שהוא הולך למות ואפילו תימא דגם בשעת מיתה שייך לצעורי וכיוצא בו מ"מ בזה מה לו לשקר דמי הכריחו להוציא שקר מפיו ואי בעי שתיק וג"כ לא היה אפשר להתיר האשה ובודאי תרתי לא עביד שלא יאמר האמת וגם יעשה שקר בנפשו על לא דבר להא ודאי ל"ח כלל ואי אמרת דלמא מפחדה דמותה מיטעי קטעי וא"כ יש להסתפק דמאן לימא לן דטעה בשם אשתו דלמא טעי בשם עירו כבר כתבתי לעיל דכל כה"ג ודאי תלינן טפי הטעות בהשמש ששמע מפיו כאשר ביארתי לעיל באורך ובפרט בזה שהעד נותן אמתלה לטעות ודל הפנקס מהכא ונקוט בידך העדות האחרון שהעיד בב"ד לפנינו שהוא מספיק להתיר והנה כפי המבואר בתחלת התשו' אם ענין המעשה כאשר העתקתי הכת"י האבד"ק ראווני שמבואר שם שכאשר שאלו העד לפני הב"ד אמר שמו ושם אביו ושם עירו כנ"ל רק שם אשתו אינו זוכר כו' ופשיטא שעדות זה מספיק להתיר אבל לפי הלשון המבואר בג"ע של הרב מהרנ"ה מראדוויל שמבואר שם שהשמש אמר שם לפני הב"ד בריירהראדק וז"ל איך וייס גוויס אז דער ר' יעקב וואש נפטר גיווארין בקהלתינו איז גיוועזין כק"ק ראחמנוב כו' ולא הזכיר שם אביו כלל ולענין שם אביו צריכין אנו לחזור לעדות שנרשם בפנקס והרי ע"כ יש טעות בפנקס בשם אשתו א"כ יש לחוש דילמא אין טעות בשם אשתו רק בשם אביו והוי כלא הזכיר שם אביו כלל וא"כ לפי דעת הפוסקים דס"ל דכל עד שלא אמר שלשה דברים הללו שמו ושם אביו ושם עירו אין להתיר האשה אכתי לא בריר' היתירא דהך אתתא אם לא שנסמך על הפנקס ונאמר דיותר תולין הטעות בשם האשה משום דע"ז אומר אמתלה משא"כ בשם אביו דאיהו לא נביא שיפול בפיו נביאה קטנה דהיינו שם אביו של איש שהי' שמו כך בעל האשה זו ואין שום אמתלה לטעות זה כלל ועי"ל דמסתבר טפי לתלות הטעות בשם האשה דאין עיקר ההיתר תלוי בזה וכל כה"ג לאו אורחא למידק משא"כ בשם אביו דאיכא קפידה במלתא לענין ההיתר ודאי מידק דייקי אך קשה ע"ז לסמוך כיון שזה העד הוא שמש ע"ה איש בער ולא ידע להבחין כלל וכי יתן בכוס עינו הכל דומין לו כמישור ולא דייקא בשמא ואולי אמר לו הנפטר שם אחר ואיהו קא טעי ושם שמו אברהם ולאו דינא ידע שצריך לדקדק בשמות דהא קמן דעכ"פ לא דייקא בחד מהני שמא ועל האמתלה לחוד קשה לסמוך לכאורה באיסור א"א: אך לענ"ד כיון דרוב הפוסקים מתירין בשמו ושם עירו לחוד וע"ז יש ע"א אחר שמעיד ע"ז וגם האשה עצמה שמעה עד מפי עד א' ואפילו אם באנו להחמיר לחוש לדעת הרא"מ דמחמיר דתלתא בעינן להקל מ"מ מצטרף לזה עדות הפנקס שנלמד ממנו שם אביו ג"כ וכמש"ל דכולי האי ל"ח דאתרמי ואין לחוש רק לטעות פנקס בשם אביו וגם זה הוא חשש רחוק שיפול בפי השמש שם אברהם כשם אביו של זה ומהני אמתל' דידיה לענין שם האשה וסמכינן עלה להתיר בצירוף עם שמו ושם עירו ובר מן דין אף הוא גופיה כתב דהדברים מטים יותר לפר' דלא בעינן שם אביו אלא שכתב מ"מ לא אוכל להתיר א"א לעלמא בעדות שמו ושם עירו לחוד ואיהו גופיה שם כתב דע"י חיפו' יש להתיר אם יחקרו שלא יצא מן העיר ששמו פ' אלא א' כו' אע"ג דאשתהי טובא י"ן שנה מאותו זמן שהלך כו' עיין בק"ע סימן ק"ד ואע"ג שכתב דבסעי' ק' לא כ"כ וכ"כ בשו"ת מהרי"ל ח"ג הביאו בק"ע סעיף ע"ט מ"מ הרי כתב שם שנ"ל דהנכון כפסק השני ע"ש וגם נלענ"ד דאפשר דאין הפסקים סותרים דדוקא בלא הזכיר שמו כלל רק אמר יהודי שממקום פ' מחמיר שמא נשכח זכרו משא"כ כשמזכיר שמו ל"ח להכי דא"א שהוא חסר מעיר זה איש א' ששמו כך כיון שמכריזין בעיר איש ששמו כך ודאי דבני העיר רמי אנפשייהו ומדכרי ודמי להאי דיצא עמנו כו' דג"כ ל"ח לשכחה כיון דעכ"פ אינו זמן רב כ"כ שראוי לשכחה ודאי שהיציאה עשתה רושם והיה נזכרים ממנו והיכא דמזכיר שמו להא דמי' ואין חוששין שמא זה זמן רב שיצא עד כי ברוב הימים הכל נשכח ואבד שמו דז"א דודאי השם גורם שירגישו הכל ויעורר כח הזכרון כאשר החוש מעיד ע"ז ואצ"ל בנ"ד שמעידים שאמר שיש לו שם אשה ובן קטן ממנה וא"כ פשיטא שהחיפוש מועיל בזה ואין לחוש שמא יצא אחד זה זמן רב דהא הני נשי איתנייהו בזכירה וא"א דאחרינא הוא ואשתו היתה שם