בית אפרים אבן העזר חלק א קנא

בדבר א' תו לא מהימנינין ליה במידי אלא דמסיק התם דהוחזק כפרן לזה לא הוחזק כפרן לזה ע"ש אבל כאן דאנו מוכיחין מתוך דבריו שיש בו שקר א"כ הא לא ידעינין הי' מינייהו ודילמא מה שאמר בשם עירו הוא שקר אלא שנלענ"ד לא תלינן כלל בחשש רחוק כזה שישקר סמוך למיתתו וזה נלענ"ד בדעת הרא"ש הנ"ל דמייתי ראיה מהא דיוחנן בן יונתן ולא מייתי ראיה ממתני' דצלמון שאמר אני פב"פ נשכני נחש והריני מת כו' אך למ"ש י"ל דהתם בעובדא דהרא"ש העיד שבעודו בריא שמעו ממנו ששמו ר' אשר ושלמד לפני הרא"ש ז"ל ולכך אין ראיה ממתניתין דצלמון דכל שאמר כן בשעת מיתה שפיר נאמן על שמו ובפרט שהוא מתכוין להתיר את אשתו ע"י זה ל"ח לשקרא משא"כ אם בעודו בריא שמעו ממנו היה מקום לחוש שמא שינה שמו במתכוין לאיזה צורך וכמ"ש. הפוסקים בהא דיוסף וקורין לו יוחנן שיש שמשנין שמותיהן במתכוין מפני בע"ח וכיוצא בזה ולכך הוצרך מההיא דיוחנן בן יונתן שאמירת שמו הי' קודם שחלה ואפ"ה ל"ח לשינוי כלל א"כ ה"נ בנ"ד ל"ח כלל שהנפטר אמר איזה שינוי בענין מה שהיה אלא תלינן השינוי בשמש או בסופר ואם היינו מסופקים לומר דילמא הבעל טעה באמירתו שם האשה א"כ היה ג"כ מקום לחוש שמא היה הטעות בשם עירו אך לענ"ד נראה שאין לתלות הטעות בבעל כלל שיטעה בשם האשה ושם עירו דגייס בה טובא ומי הוא הרגיל בשם אשתו ועירו ממנו ואיך נאמר שכמו רגע יצא מלבו היינו עזובה היינו שכוחה ואתא לאחלופי בשם אשה דעלמא ותלינן הטעות במצוי שהוא השמש ששמע ממנו והוא כאצבעתא בבירא לשכחה ובפרט דמסתמא היה איזה זמן בין שמועתו מהבעל להכתיבה ואפי' לאחר כ"ד אמרינן דמצי למימר אישתלא כיוצא בזה מצינו בשו"ת הרא"ש כלל נ"ו שכתב בסי' ו' שם דשני דיינים נאמנים יותר מן העדים שמכחישים אותם דרמו נפשייהו ומדכרי טפי העדות ששמעו מפיהם ואין זה כב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דהתם שני הכיתות ראו הענין או שמעו אבל כאן שהדיינים שמעו דברי בע"ד ודקדקו בדבריהם לידע להיכן הדין נוטה יותר הם זכורים ויודעים אמתת הפס"ד מן העדים שהשמיעה אחת שמעו ותלינן בהו טעות עכ"ל והכי קי"ל בח"מ סי' ק"נ וה"נ דכוותה בודאי יש לנו לתלות הקלקלה בשמש שטעה ע"י שמיעה אחת ששמע ונשכח ממנו מלתלות הטעות בהאי הנפטר ששכח שם עירו ושער מקומו דדש בי' טובא ויבטא בשפתיו עיר אחרת אשר לא רגיל על לשונו: ועוד נלענ"ד כיון שיש כאן עדים עכ"פ מלבד השמש שהעידו שנפטר בעיר ההוא מוה"ר יעקב מק"ק ראחמנוב אלא שלא הזכירו שם אביו א"כ אפי' להמחמירין בשמו ושם עירו לחוד מ"מ עכ"פ צ"ל שאחד אשר שמו כך מק"ק ראחמנוב הלך משם זה שנים הרבה עד שלא נודע עת הזכרו בק"ק ראחמנוב ובא לעיר הזאת ומת שם וזה הנפטר שהעיד עליו השמש הוא איש א' מעיר אחרת ששמו כך ואתרמוי איתרמי שטעה בהזכרת שם עירו ואמר ק"ק ראחמנוב כאלו נזרקה נבואה מפיו שמת כאן א' מק"ק הנ"ל ששמו כך וגם הוא טעה לקרא עירו על שם העיר הזאת פשיטא דכולי האי ל"ח וגרע משאלה דיחיד אע"פ שנעשה בכוונה זה לשאול וזה להשאיל כו' ומכ"ש כאן שאנו צריכין לומר שהטעות שנזדקר בפיו איתרמי מלתא שהיא על העיר הזאת שנעלם משם איש ששמו יעקב ובא לכאן ומת לכולי האי ודאי ל"ח ומה"ט גופא ליכא למיתלי בטעות השמש שטעה בשם העיר אלא שהיה אפשר לומר כיון דהשמש ידע מזה שבא לכאן ונפטר יכול להיות שהחליף בדיבורו את שם העיר וגם זה רחוק מאד ובלא"ה כתבתי דליכא למיחש לזה אמנם בטעות הנפטר ליכא למיתלי כלל שאף אם היה יודע שנפטר שם איש מק"ק ראחמנוב מ"מ בשביל זה לא היה ליחס עיר זה לעצמו ומעתה קם דינא ואתברר דינא שעדות השמש בזה הוא עדות מועלת להתיר אשה זו: איברא חזינא בדברי הרב המשיב ידו ראשונה הגאון אב"ד דק"ק ראווני דחש לה למלתא דשמא באמת הנפטר הוא שאמר כך וחתר היבשה לתת טעם להא דנאמן מדאורייתא במה שאמר שכך שמו ושם אביו ושם עירו והרב החריף מהנר"ה שדי נרגא בדבריו והוי בה טובא בסוגיא דהאב שאמר קדשתי את בתי והנה אין פנאי לנסך בכור המבחן את כל דבריהם אך אבא בקצרה לדון בדבר החדש דהא דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא שלענ"ד לא נאמרו הדברים אלא היכא שהעד בא למעיד שנתקלקל ונשתנית מכמות שהיתה מבלי משים על לבו לעשות איזה מעשה לסלקא כגון בטבל דאמרי' למ"ד תורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים ואתא חד ואמר דמתוקן דאז אי אמרת דע"א א"נ באיתחזק איסורא לא מהימנינן ליה שנעשה מעשה כלל משא"כ אם זה תרם תרומה לפנינו אלא שנפל איזה ספק אם נתרמה תרומה כהוגן שאז אם לא היה כאן מי שמעיד שנתרמה כהוגן הוי מוקמי' ליה אחזקתיה מ"מ בזה שפיר ע"א נאמן שהדבר ידוע דהחזקה אינה קיימת לעולם ומעיקרא על דעת כן החזיקו אותה באיסור שאם יעשו בה מעשה תשוב להיות מותר וכיון שהמתיר עתיד לבא בודאי ע"י מעשה ונעשה זה המעשה שפיר העד יכול להעיד שנעשה כהוגן ואין בזה סתירת החזקה כלל וכיוצא בזה כתב הרשב"א במ"ה ליישב הא דרוב מצויין א"ש מומחין דלא אמרינן סמוך מיעוט כו' כיון שנתעסקו לסלק החזקה זו כו' ע"ש ובהכי ניחא מה שהקשה המרדכי בחולין דלמה יהיה ע"א נאמן על השחיטה כיון דאיתחזק איסורא וע"ש תירוצים הרבה וכן מבואר ברמב"ם ורשב"א יבמות דלהך שיטה דאין ע"א נאמן באיתחזק איסורא יש לאסור במצא תרנגול שחוטה באשפה או ברוב עכו"ם אע"פ דע"א מעיד שנשחט' כהוגן ובשאר שחיטה הטעם משום בידו ולפמ"ש י"ל דודאי היכא דאיכא לספוקי אם נעשה בה מעשה השחיטה כלל אפשר דאין ע"א נאמן משא"כ אם ידוע לנו שנתעסקו בה לשוחטה ורוב מא"ש מומחין הם לידע בנפשו אם שחט שפיר ממילא כל שיוציא מת"י נאמן לומר שנשחטה כהוגן דבכה"ג ע"א נאמן אף באיתחזק ואפשר שלזה כיון במרדכי שם בשם רבינו ברוך ע"ש: ולפ"ז י"ל גם באיתחזק איסורא דא"א הדבר ידוע שהוא חזקה המסתלקת ע"י מעשה הגט וכמו חזקה העשויה להשתנות הוא שכתבו הפ"י ומהרי"ט דלאו חזקה אלימתא הוא ה"נ אם עשוי להשתנות ע"י מעשה ועינינו הרואות שנעשה בה המעשה וניתן לה הגט והלכך אע"ג דאיתחזק איסורא דא"א כיון שזה בא לסלק החזקה ע"י גט לא איכפת לן כ"כ בחזקה (וכעין זה מבואר מתוס' ריש גיטין במ"ש ד"ה ע"א נ"ב שעיקר הגט כבר נעשה ושוב א"צ אלא גילוי מלתא שלשמה נכתב ע"ש אע"ג דאכתי לא ידע הך דעדים החתומים על השטר כו' אלא שנראה שכוונתם כמ"ש דבכה"ג ס"ד דלא צריך ב' מטעם שבנתינת הגט מסלק החזקה אלא דהתוס' ס"ל דמ"מ אי אמרינן דע"א א"נ באיתחזק אפי' בכה"ג לא מהימן ולכך הוצרכו לומר דהסוגיא אזלא למאי דמספקא ליה ביבמות ולענ"ד י"ל דקושטא הכי הוא דבכה"ג ע"א נאמן אף באיתחזק דע"י עשיית המעשה לסלק החזקה כלא איתחזק דמי: ובזה מיושב מה דקאמר התם אבל הכא איתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה כו' דמחמת איתחזק לחוד היה ע"א נאמן כיון שהשליח בא לסלק החזקה ע"י מעשה ומעיד שנעשה כהוגן וגם מחמת דבר שבערוה לחוד אין קושיא דדבר שבערוה ל"ה כ"א באיתחזק דוקא דדבר דבר מממון ילפי דיש שם חזקת ממון כמ"ש מהרי"ק שורש ע"ב רק השתא דאיכא תרווייהו פריך שפיר: אך דבאמת לכאורה מחמת טעמא דדבר שבערוה ג"כ אפשר דבכה"ג דהכא שפיר מהימן שנעשה המעשה כהוגן דדוקא בממון חיישינן בע"א שמא משקר משא"כ כיון דאית לן למימר אין אדם חוטא ולא לו וכמו שאמרו בקידושין גבי קידשתי את בתי. אלא שלענ"ד נראה דע"כ לא אמרינן הא מלתא דאין אדם כו' אלא לענין אם ליכא בע"ד דמכחש ליה כגון בההיא דקדשתי את בתי וכן כל כיוצא משא"כ אם הבע"ד מכחישו פשיטא שאין להאמינו מה"ט דלאו כל כמיניה בחזקה זו לחוב לאחרים והלכך פריך שפיר בגיטין דהו"ל דבר שבערוה דל"ל דמהימן מטעמא דאין אדם חוטא כו' דהא איכא למיחש לערער הבעל וכל עצמו שאתה מצריכו להעיד