בית אפרים אבן העזר חלק א יד

במקום קטנים ע"כ שניקב מזה לזה ובהא ודאי איכ' לאקשויי מבכורו' דאמרינן התם דעקר הוא דהוי ולא כ"ש. ולפי מ"ש דעובדא דגובתא מיירי שמתחלה ניקב הגיד נקב מפולש באופן שנפסל על ידו ואח"כ נסתם וע"י סתימה זו איסתתם גובתא דש"ז ובזה אמר דסתימה זו לא מהני א"כ א"ש נמי הך דבכורות דהתם לא נעשה נקב בגיד גופי' כלל אך מדברי רש"י שכתב סבר לאכשורי שאין כאן לא פצוע כו' לא משמע כן. אך נלפענ"ד דאפילו תימא דהתם כיון שניקב שביל הזרע מיפסל והיינו משום דבכה"ג נכרת הגיד קרינן ביה דאין חילוק בין אם נכרת כולו או מקצתו אלא כיון שנכרת באופן שנתקלקל מהלך הזרע בכלל כ"ש הוא וכדאמרינן התם שע"י כריתה שופך ושלא ע"י כריתה מקלח ולכך פסול כההוא דגובתא מ"מ לענין ניטל ביצה א' כיון דר"י שמע בכרם שמה שהקפידה תורה בביצים דווקא על שניהם הקפידה וע"כ קיבלו כך מהלכה או מאיזה לימוד שיש ע"ז א"כ לא איכפת לן שאינו מוליד כיון דמ"מ לא מיקרי כרות הביצים כ"א בשנים ולא באחד. משא"כ בגובתא דשפיר יש כאן כריתה דנקיבה כריתה הוא וכיון דרב פפי אמר שלא במקומה לא מבשלה ממיל' דע"י כריתה שופך ואינו מקלח וכ"ש מיקרי ועיין בבכורות דף מ"ד אין לו ביצים אין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך. ר"י אומר כל שנמרחו אשכיו כו'. והכ"מ פ"ח מהל' ביאת המקדש כתב בשיטת הרמב"ם דאין לו אלא ביצה אחת היינו מתחלת ברייתו אבל בנימוחו אשכיו לא מיפסל עד שימוחו שתיהם ואע"ג דבקרא כתיב מרוח אשך בלשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך ע"ש ולפ"ז אפשר דקים להו לחכמינו ז"ל ללמוד משם לכאן דג"כ לא מיפסל כ"א בשניהם. ואע"ג דחסר ביצה א' פסול התם אף מתחלת ברייתו משא"כ לענין פסול קהל שלא פסלה תורה כ"א כשבא ע"י אדם ואמרינן מסתמא לא הקפידה תורה כ"א כשסיבת הפסול הוא בשניהם כמו התם דלענין הפסול שבידי אדם שפיר ילפינן להו מהדדי ולכן בביצה א' אף בידי אדם כשר אע"ג דאינו מוליד דאין הפסול בשביל שאינו מוליד כלל וכמו סריס חמה כשר. אך צ"ע על הכ"מ דשם בש"ס קאמר קשיא ליה לר"י חסר אשך מבעיא ליה ולכך מפרש שנמרחו אשכיו משמע דבפירוש תיבת אשך אם פירושו שלא נשאר אשך או קאי על חד אשך בלחוד לא פליג עם הת"ק. ואפשר דהש"ס קיצר בדבר ובוודאי בהא פליגי רק דבא לפרושי למה נייד ר"י מלפרש מרוח היינו חסרון ע"ש: אמנם הרמב"ם שם פ"ז לענין מעוך ונתוק וכרות כתב דאפילו באחת מהן פסול ולפ"ז צ"ל דנמרחו גרע ממעוך כו' ובעינן שניהם דווקא וא"כ כאן דבכרות מיירי אין ללמדו ממירוח דהתם ובאמת צ"ע לפי דברי הכ"מ מה ראה הרמב"ם לחלק בין הפרקים דאי משמע ליה מלשון ר"י דקאמר שנמרחו אשכיו לשון רבים דאתרווייהו קאי א"כ מנ"ל לענין מעוך כו' דבחד מיפסל. ואפשר דלא מסתבר ליה להקל בכרות אחד מהם דלא גרע מחסר מתחלת ברייתו וממילא דה"ה למעוך ונתוק. משא"כ נמרחו אשכיו שהוא ע"י חולי דווקא תרווייהו בעינן וצ"ע: וצ"ע לפענ"ד על הרמב"ן שכתב דלכך נקט ר"י ביצה א' משום דחסר שניהם לא שכיח דהא חזינן התם בבכורות דקתני אין לו בצים אין לו אלא ביצה א' זהו מרוח כו' וכיון דחזינן לענין מומין דנקט תנא לאשמעינן דינא דאין לו ביצים אע"ג דלא איצטרך ליה אלא דרך לא זו אף זו מכ"ש כיון דה"ל לתנא למינקט לרבותא אפילו באין לו בצים כשר בי"ש ומכ"ש בביצה א'. וא"ל דהרמב"ן מפרש דהתם מיירי בחסרון ע"י אדם ודלא כהכ"מ א"כ מוכח דשפיר מתפרש לישנא דאין לו אלא ביצה א' גם בניטל ע' אדם ודלא כמ"ש הרמב"ן דהך לישנא מתחלת יצירתו משמע. וע"ש דף מ"ב דנקט ג"כ במתניתין אין לו בצים כו' לענין מומי בהמה ושם מיירי לענין חסרון מתחלה וע"ש בתוס' דף מ"ג ד"ה הא איכא יבלת ואין להאריך: ונלענ"ד להביא ראיה לדברי ר"ח דר"י מיירי בידי אדם מדברי הספרי פ' כי תצא דאיתא התם פצוע דכא אין לי אלא כולו מקצתו מנין תלמוד לומר וכרות שפכה כל שנכרת הגיד אמר ר"י בנו של ר"י ב"ב שמעתי בכרם וכו'. ומשמע דהכי פירושו דת"ק מייתי ראיה דאף מקצתו דהיינו ביצה א' פסול מכרות שפכה דפירושו שנכרת הגיד דשם ע"כ אין לפרש שנכרת רגלו דא"כ לא שייך לא יבוא דלאו בר ביאה הוא כלל. וע"כ דגם מקצתו בכלל כרות שפכה הוא ה"ה לענין פ"ד גם במקצתו הדין כן ועלה קאי ר"י וקאמר דמקצתו היינו ביצה א' כשר דלא מיקרי כה"ג פ"ד כלל אלא כסריס חמה הוא ואין עליו שם פ"ד עד שיהא לקוי בשניהם כן נלפענ"ד בפירוש הספרי והובא בילקוט ג"כ ע"ש העולה ממ"ש דמדברי בה"ג אין הכרע כ"כ. וגם מסתימת לשון הרי"ף אין מוכרע שדעתו להחמיר. אולם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ה ז"ל הם מחמירים בזה וכן הוא דעת הרמב"ם. וכ"נ דעת הה"מ וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל בפסקיו (ואעפ"י שבנימוקי יוסף קא חשיב הרא"ש בין המקילין אפשר שכוונתו על הרא"ש מלוניל. אך בב"ח כתב על דברי הנ"י שבפסקי הרא"ש לא הכריע ולפיכך לא הזכיר הטור דעת הרא"ש מזה ע"ש). וכן משמע קצת דעת הטור. אולם דעת ר"ת והר"י והראב"ד ור"ש הזקן והסמ"ג והמרדכי והאגודה שהביאו דבריהם בסתם דעתם להתיר. וכן הש"ג בשם ריא"ז כתב שר"ת מכשיר בזה ואין חולק עליו וכבר כתבתי דפשטא דתלמודא משמע הכי. ובספר התרומה הל' חליצה כתב וז"ל וכן סומכין העולם על אידך דעכו"ם ביבנה דתניא פרק הערל אמר ר"י כו' וע"ז סומכין העולם להכשיר בני אדם הניתוקון. שכורתין מהם ביצה א' אע"ג דמתניתא פליגא עלי' כו' אע"פ שיש לחלק בין פצוע לסריס אינו נראה והעתיק דבריו בסמ"ג הל' חליצה. מבואר מזה דסוגיא דעלמא הכי הוה. וגם הרא"ש בתשובה כלל ל"ג סימן ד' כתב בפשיטות וז"ל ואפילו ע"י אדם נחתכה ממנו ביצה שמאל כשר כדמוכח בירושלמי ושאלתות עכ"ל. ואפשר שלזה כיון הנ"י. אלא שנראה דבפסקיו חזר בו וס"ל דהירושלמי מיירי בידי שמים. וכן משמע בתשובה שם שאחר התשובה הנ"ל במ"ש דההוא עובדא דגובתא ע"י אדם אלא דאפשר לפי מ"ש אח"כ ומיהו בספר המצות מפרש כו' לפי"ז שפיר מצינו לפרושי הירושלמי דקאי ג"כ על בידי אדם וכדכתיבנא לעיל שוב עיינתי בדברי גדול האחרונים מהרש"ל ביש"ש יבמות סימן חי"ת שכתב על דברי הרא"ש והריטב"א ז"ל וחלילה שר"ת ור"י ור"ש הזקן שהי' בקי בכל הירושלמי יותר מכל אשר שמענו לא ידעו ולא ראו הירושלמי שהוא כנגדם ויביאו ראי' מתחלת דבריו ואל סופו לא יגיעו חלילה וחלילה כי מה שאמר הירושלמי הוא ס"ד דתלמודא וכו'. ומה שהקשה הרא"ש מאחר דאינו מוליד מכל. לומר דלאו דווקא קאמר דאינו מוליד לעולם אלא בחזקת שאינו מוליד וכו' והנה הרבה חולקים על ר"ת כו' ותימא על דבריהם שהם רוצים לחלוק על עובדא דמייתי ר"ת והו בנמצ' לעשו' ממזרים בישראל הלא ר"י לקמן גבי טומטום אין הלכה' כמותו לפי שמכחיש המעש' שהוליד כו' ואפי' את"ל שפי' ר"ת אינו אמת כו' מ"מ נרא' דאין פוסל אלא מי שנכרת כדי שלא יוליד או ע"י חולי שהי' כבר בביציו שהי' בהכרח להכריתו. אבל לא שכורתים עכשיו הרופאים מחמת האבן או מחמת שבירת הגוף ויודעים לתקן הדבר היטיב ובבירור שיוליד ואינם מקלקלים החוטין כו' אין בידינו לפוסלו. וגם הרמב"ם לא עלה בדעתו לחלוק ע"ז כו' ע"ש. והנה מ"ש דהירושלמי דקאמר אינו מוליד לאו לעולם קאמר כו'. לענ"ד בפשיטות י"ל דאינו מוליד בלא רפואה. אבל מ"מ ע"י רפואה שפיר מוליד תדע שהרי מדמי ליה לסריס חמה דאמרינן שכן במינו מתרפאין באלכסנדריא כו'. ומ"ש דע"י חולי שהי' כבר בביציו גרע צ"ע דהוא גופא בסי' שאח"כ כתב להקל בזה יותר דהוי כבי"ש. ואפשר דכאן מיירי בלא שלט קלקול כלל בבצים רק איזה כאב לבד ועי"ז הוכרח להכרית ביצה א' דבזה אין אומרים דמסתמא הרופא תיקן היטב כיון שהוכרח לכרות מחמת כי גדל הכאב בביצה עצמה הי' מוכרח לעשות לפי ענין הכאב אף שהי' צריך לקלקל בשביל זה שבילי הזרע. ובסימן שאח"כ מיירי שהחולי בבצים היינו רקבון והמסה דבזה מה שהוא צריך לכורתו הוי כבי"ש כיון דעיקרו ע"י חולי והמסה. ולקמן אבאר בזה עוד. ורבינו הגדול הפ"ח ז"ל כתב דהסומך על המתירין אין למחות על ידו אלא שעדיין לבי מהסס כיון שאא"ז רמ"א ז"ל כתב שיש לתפוס כדעת המחמירין שהן רוב מנין ורוב בנין. ואעפ"י שכתבתי שמדברי בה"ג והרי"ף אין מוכרח. והרא"ש כתב שיש לפסוק כהתוס' נגד