בית אפרים אבן העזר חלק א קמד

שקר מ"מ לא שייך על הגניבה הגדה שקודם לו שם פסלות וע"כ שעיקר הטעם הוא משום דחד דיבורא לא פלגינן ליה דעדות שבטלה מקצתה כו' ולכן נפסל אפי' הדיבור שקודם לו שאמר תכ"ד וכן כוונת המהרש"א גם כן ומ"ש מוכחשין על הגניבה אין ר"ל מוכחשין ממש אלא דס"ל דהוה כמו הכחשה לענין שנתבטל עדות מחמת תכ"ד ומבואר בלשון התוס' גם כן ע"ש וסרה ממנו תלונת הפ"י ע"ש: ולענין עיקר הקושיא נלענ"ד דודאי יש חילוק בין הכחשה להזמה אלא שאני אומרה בלשון אחר קצת דהכל תלוין אם מאותו שעה שהעיד העדות נקר' עליהם שם פסול עדות ובטל ממנו תורת עדות מן הוא והלאה אז אמרינן שכל מה שאמר תכ"ד הוא בטל והיינו כשנתבטל עדותו ע"י הזמה למ"ד למפרע הוא נפסל דאזלי מיניה תורת עדות בתכ"ד של עדות הגניבה ולכך אמרינן דגם עדות הגניבה בטל הוא ולמ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל אמרינן דאטביחה אתזם ואגניבה לא אע"ג דמ"מ נתברר לנו עכשיו שאמר שקר בתכ"ד עדות הגניבה מ"מ כיון דעדיין לא הוחל לקרא בשם עד פסול בשעתא דאסהיד ואף אחרי גומרו וכל העדות שהעיד אחר כך כשירה היה רק משעה שהוזם בב"ד לא איכפת לן בעדות שקר שאמר תכ"ד כיון שאין שם ביטול ופסול עליו אז ושפיר אמרינן דאטביחא דאתזם כו' ואתי שפיר נמי סוגיא דב"ב דקאמר דר"נ סבר כר"ה כו' משום דאע"ג דעדות חזקה היתה תכ"ד מ"מ כיון דר"נ סובר דעדות שהוכחשו הם כשרים לשאר עדות ואין שם פסול עליהם אף שיש לחוש שמא אמרו שקר תכ"ד דבשביל שקר לבד אין נפסל עדות שהעיד באמת תכ"ד וכמ"ש ורבא סבר כר"ח דסבר בהדי סהדי שיקרא ל"ל והיינו דעדים נפסלו אפי' למפרע אף לרבא משום דהכחשה עדיף מהזמה לטעמא דחידוש כמ"ש בתוס' שם ע"ש ואם כן ממילא דגם לענין זה הכחשה עדיף מהזמה דבהכחשה אמרינן עדות שבטלה כו' כיון שבביטול יש עליו שם פסול עדות משא"כ בהזמה לא אמרינן עדות שבטלה כו' כיון שביטל שם המקצת אין שם פסול עדות עליו משעת מעשה דהא אין נפסל כ"א משעת הזמה ואילך ולכך שפיר אמרינן והאי דאתזום כו' שהיה בשעת טביחה שם פסול עליהם אז גם עדות גניבה שהועד תכ"ד הוי כהועד בפסול משא"כ אם מכאן ולהבא הוא נפסל שלא היה עליהם שם פסולי עדות בשעת העדות ולכך אמרינן מאי דאתזם כו' וזה מבואר מלשון רש"י דלענין שעת פסולים קאמר. ומ"מ צ"ע לפי מ"ש התוס' בב"ק דהחידוש הוא מה שנפסלים ודאי ומבואר מדבריהם דלענין פסול ספק הכחשה והזמה שוים הם דבזה אין חידוש ולפי זה הדק"ל דתיקשי דרבא אדרבא כמו דאמר רבא בב"ב עדות מוכחשת הוא לפי שמספק סהדי שיקרא נינהו כ"כ י"ל לענין הזמה דמאי אולמא הכחשה מהזמה לענין זה ולכאורה היה אפשר לומר דהך לימא כתנאי כו' קאי לפי המסקנא דגם רבא ס"ל כר"ה אלא דמחלק בין אותה עדות כו' ולפי זה שפיר קאמר דאגניבה לא איתזם דהא לענין הזמה ס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ואף ע"ג דמ"מ הוי כהכחשה מ"מ לגבי הכחשה כשרים הם בעדות אחרת ואין כאן שם פסול בשעת העדות לבטל כל העדות אלא דמדברי התוס' בב"ק נראה דאכתי לא נחתי להך מלתא לומר דקאי לפי המסקנא ואפ"ה כתבו דלטעמא דחידוש ניחא: וראיתי בפ"י שהרגיש בזה והניח בצ"ע ואפשר לומר דאף למאי דס"ד התם דרבא כר"ח מ"מ קאמר הכא שפיר לימא כתנאי ויהיה מוכרחים באמת כר"ה בהא. ובהא דלמפרע הוא נפסל פליגי תנאי ויותר נראה דלפי מ"ש התוס' דלטעמא דחידוש ניחא לא ס"ל הך תירוצא שכתבו אח"כ דהחדוש הוא לפסול ודאי אלא ס"ל כמ"ש התוס' בסנהדרין שהחידוש הוא שהמזימין כשרים וכ"כ בב"ב בשם הריצב"א והר"ן המתיק יותר כיון דחידש התורה להכשיר המזימין ממילא דגם הניזמין אין לפסול אותם כ"כ ויש למעט בהם הפסול כל מה דאפשר ע"ש ולפי זה נראה דלרבא בהזמה גרע מהכחשה דלא נפסל למפרע כלל אף מספק וא"ש בפשיטות טפי הא דקאמר אגניבה דלא איתזם כו' ואע"ג שהתוס' לא הזכירו כאן תירוץ זה סמכו עצמם על מ"ש במ"א שהרי בב"ב שם לא כתבו תשובה זו שבב"ק גם כן רק כתבו דהתם אזיל בטעם דפסידה דלקוחות ואפ"ה כתבו דלטעמא דחידוש ניחא וצ"ל שסמכו עצמם על מ"ש במ"א ומ"מ תירץ זה שכתבו בב"ק דהחידוש הוא שנפסלו ודאי נמי א"ש לפום מה דמתרצו לעיל דלמסקנא דמחלק בין אותו העדות כו' ניחא ע"ש: המורם מזה לדינא שאם היינו דנין נ"ד כהכחשה של מקצת עדות היה לנו לומר עדות שבטלה מקצתה כו' ואע"ג דקי"ל כר"נ דמאי דלא איתכחש לא איתכחש אפי' בעדות אותו דבר עצמו מ"מ אין זה ענין לכאן דהתם כיון דקי"ל כר"ה דאמר זו באה בפ"ע ומעידה כו' אין נופל בהם שם פסול לעדות ולכך לא פסלינן מה שהעיד תכ"ד וכן לענין הזמה אי הוה אמרינן מכאן ולהבא נפסל דהאי שעתא לאו שעת פסלות הוי משא"כ אם עכ"פ יש ספק בדבר שמא נפסל בשעת עדות כגון בהכחשה למאן דס"ל כר"ח או בהזמה להך לישנא דחידוש ולפי מה שפירשו התוספ' דלענין פסול ספק אין חידוש ושפיר דינו כהכחשה לרבא בכה"ג שפיר אמרינן עדות מוכחשת הוא וכל העדות של תכ"ד בטל וא"כ אם נתברר לנו ששקר העד א"כ מסתמא דאסהיד הו"ל רשע ושם פסול עליו וכל העדות שהעיד תכ"ד אפי' העדות שקודם לו מתבטל מטעם עדות שבטלה כו': וראיתי להרב הגאון אב"ד דק"ק ראוונא העיר בזה מענין פלגינן דיבוריה והרב הגדול מהר"ן הירץ מ"צ מק"ק ראדוויל מפקפק בזה די"ל דהיינו דוקא במקום שאין אנו מוכרחין לומר דמשקר בודאי רק אינו נאמן בדבריו לענין אין אדם מע"ר וכדומה אז אמרינן במה דנאמן מקבלינן עדותו ופ"ד מה שא"כ בכאן שאנו מוכרחין לומר דמשקר בודאי עכ"ד ולפי ענ"ד דברי הרב הנ"ל נכונים דודאי בכל פלגינן דיבוריה אנו מוכרחין לומר דמשקר בודאי דאל"כ הרי נעשה רשע ופסול לעדות וכדאמר רב יוסף באמת לרצונו רשע הוא כו' ולרבא דאמר פלגינן דבוריה ג"כ א"א לתפוס החבל בשני ראשים ואם נאמין לו שאמר אמת שנעשה רשע ממילא שאין נאמן להעיד על חבירו ואם לא נאמין לו בזה שרבע אותו לרצונו הרי עירב שקר בתוך עדותו ושמא כולו שקר ומ"ש הרב הנ"ל דלשיטת הראב"ד א"ש לא נאמן הוא נכון: אך מ"ש לשיטת התוספות שכתבו בשמם דלא ס"ל הך סברא דבטלה מקצתה כו' לפענ"ד ז"א דכבר הוכחתי מסוגית הש"ס דב"ק וב"ב דכל כה"ג שודאי אמר שקר בהא מודה לרבא דעדות מוכחשת הוא כיון דבשעת העדות שם פסול עליו ולפי זה כאן לענין פלגינן דבורא שע"כ בטל מקצת העדות למה באמת לא נימא דבטל כולא ולכן נלענ"ד דגם התוספות מודים בזה דהיכא שהביטול הוא מחמת שיקרא דפתיך ביה כגון הזמה או הכחשה וכיוצא בו אמרינן עדות שבטלה כו' ובהא דפ"ד מחמת אין מע"ר גם להתוס' הטעם דמשקר על עצמו איזו דבר לא מבטלינן בשביל הא סהדותא דאמר לאחר ונאמן דאין ע"ז גדר עדות וכן אם ביטל מקצת העדות הוא מחמת קורבה אף ע"פ שבזה שפיר הוא בגדר העדות מ"מ כיון דאין ענין הפסול מחמת שהוא שקר אלא משום שאנו אין יכולין לקבל עדות קרוב דרחמנא פסליה לקרוב מ"מ לגבי השני שאינו קרוב לא מבטלינן סהדותא דהא י"ל דכל הענין הוא אמת ובזה שפיר נופל החילוקים של הרב מהר"נ הנ"ל ומ"ש הרב הנ"ל לתרץ קושית התוספות בכתובות באנוסין היינו מחמת נפשות דהוי מיגו במ"ע וכתב דלהראב"ד ניחא דלענין אנוסין מ"נ אינם בגדר בע"ד דהא לא משוי נפשייהו רשיעי אלא הם בגדר העדות ואם לא נאמין להם שהם מ"נ גם על הקיום א"נ דעדות שבטלה מקצתה כו' אלא שכתב דהתוספות אזלו לשיטתייהו ולפי מ"ש גם להתוספות י"ל כן אלא דאפשר לומר דהתוספות מקשים שפיר אף לשיטת הראב"ד שהרי מבואר בר"ן בגיטין לענין גט שהביא קרוב וכתב בו שטר מתנה דלא אמרינן בכה"ג עדות שבטלה כו' ולפי זה די"ל דגם לענין קיום אין להקל כ"א בפסול דקורבה משא"כ היכא שהפסול מחמת שהוא משקר במקצת אף על הקיום א"נ לענ"ד דברי התוס' בלא"ה נכונים לשיטת הראב"ד דהא אם דאין כאן מיגו דהו"ל מיגו במ"ע אם כן א"נ לומר מחמת נפשות