בית אפרים אבן העזר חלק א קמא

לפרש שראו שהיתה צורתו שלימה וחבל לא אית ביה: והנה אם באנו לצדד בזה מחמת עדות הנשים שהכירוהו ע"י הבגדים דהיינו האפינצא ולייבסרדאקיל הנה אף אם היו מפרשים דבריהם שהכירו הבגדים הכרה טובה שהם הבגדים אשר לבש מוה"ר יודא הנ"ל בחייו מ"מ הרי הח"מ לא סמך על הכרת בגדיו אף שהיו צירוף סימנים הרבה ומ"ש מכ"ת מדברי הח"מ ס"ק סמ"ך אין הנדון דומה לראיה דהתם מיירי שידוע לו שבעלה של אשה זו נפל למים בבגדים אלו ואחר כך כשהעלוהו אנו מכירין הבגדים שפיר י"ל דל"ח שמא השאיל לאיש אחר אחר עלייתו מן המים וגם השני נטבע בהם וזהו ספיקו של הח"מ והב"ש שם מחלק בין מיד לאחר זמן משא"כ כאן שאותן שהם מעידין שהכירוהו מבגדים אינם מעידים שראו שנטבע בבגדים אלו וא"כ זהו חששה דשאלה שמא מוה"ר יודא הנ"ל השאיל בגדיו שהיה הולך בהם לאיש אחר ונטבע בהם ומ"ש מכ"ת לצרף סברת מהרי"ט דכל בגדים לא מושלי אינשי ל"ש כאן דהא לא הזכירו רק האפינצא והלייבסרדאקיל לבד וגם דהב"ח חולק על מ"ש מהרי"ט דגם לחליפין ל"ח והב"ח בתשובה ס"ל דנהי דלא חיישינן לשאלה מ"מ לחליפין חיישינן ובהכי אזדא ליה גם סברת מהרי"ט השניה דציצית לא מושלי אינשי דעדיין יש לחו' לחליפין ומ"ש מכ"ת דכיון דחזינן דמדקדק היה לצאת בב' טליתים קטנים הרי לא הכירו הב' טליתים קטנים רק האחד בלבד רק בעדות ר' חיים נזכר שמצאו לבוש כך והוא לא היה מכיר שר' יודא היה לבוש באלו כלל ואדרבא בזה לא שייך סברת מהרי"ט דאמרינן כיון שהיה מוהר"ר יודא לבוש שני טליתים קטנים אפשר שזה הא' שהכירו הנשים שהוא של מוה"ר יודא השאילו מוהר"ר יהודה לאחר והאחר היה לו גם כן טלית קטן שלו לכך זה הנטבע נמצא גם כן לבוש בב' והנה אם אמנם כי כמה גדולים קבעו מסמורת דל"ח לשאלה מ"מ רבים וגדולים חולקים ומי ירים ראש להכריע נגדם ולהקל בספק א"א דאורייתא שהרי בנ"ד מחשש א"א דאורייתא לא יצאנו שהרי כבר כתבתי שע"י העדות האשה אסתר שהעידה הטביעה אין מקום כלל כיון שלא ידעה שמו ושם עירו כלל רק שיש הוכחה קצת כיון שהעיד מוה' זלמן שמוהר"ר יודא נסע עם הערל טערשקא והאשה אסתר העידה שראתה הערל הנ"ל בשעת טביעת הספינה וא"כ י"ל דמסתמא היהודי הנטבע הוא בעל האשה הזאת שנתלווה עם העכו"ם הזה מהעיר אך דגם זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש המבואר בסימן י"ז ולהרמב"ם אנו אומרים שאותו יהודי שיצא מכאן הלך לדרכו ונתלוה עמו עוד יהודי אחר ומת והב"ש שם כתב דהב"י פסק דלא כהרא"ש ועוד אף לפי דעת הרא"ש צריך שיהיה ידוע שלא נתלוה עמו עוד יהודי אחר רק זה יצא עמו מכאן שוב אין חוששין שמא זה הלך מכאן ואחר נתלווה עמו מה שא"כ כאן שזה העד אינו מעיד רק שמוהר"ר יהודא אשר העיד עליו אביו ראה אותו נוסע עם עכו"ם זה ומ"מ אפשר שנסעו עמו עוד כמה יהודים והרי ר' גרשון נסע גם כן שם ולא הזכירוהו ואפשר שכמו כן נסעו מזה עוד כמה יהודים ומוה"ר יהודה השאיל בגדיו לאחד מאנשי הספינה והלך משם בהגיע לשפת הנהר ויהודי אחר הוא הנטבע: ועוד י"ל דשאני התם מדקאמר סתם יהודי שהיה עמו ש"מ שלא היה עמו רק זה שיצא מכאן דאם איתא שזה נפרד ממנו ואחר נתלווה עמו לא היה אומר בסתם אלא היה מפרש דבריו אם זה שיצא מכאן או זה שנתלווה עמו בדרך מחדש משא"כ בנ"ד גם הרא"ש מודה דחיישינן דלמא האי אזיל לעלמא וזה הנטבע אחרינא הוא ועוד דאפילו אם היתה אסתר יודעת שהוא בעל האשה מ"מ בעדות טביעה זו לא יצאנו מידי איסור תורה לדונו כטבע במשאל"ס שהרי דין דטביעה במשאל"ס לא נאמר אלא בעומד ורואה לכל הצדדים ושהה כדי שת"נ אבל בשביל הפיכת הספינה לבד אין לו דין טבע במשאל"ס ואפי' נשאת תצא כמ"ש הרמב"ן בתשובה וכתבו הרמ"א בסעיף ל"ד וא"כ כיון דיש כאן איסור תורה ואיתחזק איסורא דא"א אם כן קשה בעיני להקל בזה והא דאמרינן משום עגונה הקילו ביה רבנן הרי אמרו דהיינו דוקא בסוף עדות אבל בתחלת עדות לא הקילו ובספק פלוגתא פסק הרמ"א דאזלינן לחומרא וכן דעת הח"מ שם והב"ש כתב בשם ט"ז כהמ"ב מ"מ בספיקא דפלוגתא זו אי חיישינן לשאלה ראיתי לגדולי האחרונים שלא הכריעו בזה להקל כיון שהב"י כתב שגדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הכי ס"ל וכבר דשו רבים בענין זה ואף אני הארכתי בזה בתשובה סימן והבאתי דברי השיטה מקובצת בשם הרשב"א דס"ל דאי סימנים דרבנן לא חיישי' לשאלה ומ"מ אין לסמוך ע"ז בלא צירוף טעמים אחרים וכן מ"כ בשו"ת ב"ח החדשות כתב שם הט"ז ששמע כך מהב"ח ע"ש: גם אני חושש בכאן כיון שלא אמרו בפירוש שהם מכירים הבגדים בט"ע גמור רק אמרו סתם איך האב אים דר קענט אין דער אפינצע אפשר שלא היה זה רק דרך אומדנא לבד אבל לא ט"ע גמור ואע"ג דבתשובות נ"ב סימן מ"ב כתב דיש להוכיח לכאורה דאף ט"ע כל דהוא מהני מדאיתא בחולין דף צ"ו בריש ה"א סימנא עדיפא מט"ע כו' והתוספו' כתבו דמיירי בט"ע כל דהו ע"ש נלענ"ד לחלק דוקא בדבר שהוא שלו כגון באבידה שפיר מהני ט"ע כל דהו אבל היכא שהוא רוצה להכיר מה שאינו שלו שראה פעם אחת או שתים בודאי שנוכל לומר שטעה ביה אפילו צורבא מרבנן ומכ"ש ע"ה והו"ל ככלים שלא שבעתן העין דלא מהני ט"ע באבידה ומ"מ באיסורין כיון דליכא חימוד ממון י"ל דמהני אבל מ"מ ט"ע גמור בעינן ועיין בט"ז יו"ד סימן ס"ג ובנקודת הכסף שם ובמקום אחר הארכתי ועכ"פ בנ"ד כיון שבעל האשה היה מעיר אחרת ולא שהה בעיר רק בערך ג' או ד' ימים דבר רחוק הוא שיהא אנשים הללו שביעת עין בבגדים של זה עד שיוכלו אחר כך להכיר בט"ע גמור ובודאי לא נתנו לב לעיין במלבושיו בכוונה רק דרך מקרה ככל מלתא דלא רמיא כו' וא"כ בעינן ט"ע גמור וכ"כ בנ"ב שם דהא לא מהני למסקנא דרבא ט"ע בכלים שלא שבעתן העין משום דמתחלה צריך שיכיר עתה בט"ע ונראה דמה"ט כתב רמ"א בסוף סעיף ל"ב וי"א דאפי' סי' מובהק בבגדים מהני הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו עכ"ל ולכאורה צ"ע דלמה נקט סימן מובהק בבגדיו ולא נקט שמכיר בט"ע שהם הבגדים של הנטבע בהם אלא ע"כ דלפי דט"ע דבגדים לא מהני כ"א בט"ע גמור ומובהק וזה לא שכיח שיהיה לו ט"ע בבגדי חבירו אפי' ברגיל אצלו דלמה ישים לב לדעת ועינים לראות מה שאינו שלו עד שיהיה לו בו ט"ע גמור ולכך נקט סימן מובהק ובשו"ת נ"ב כתב הטעם בסימן כ"ח משום דט"ע לא מהני כיון שראוהו נטבע בבגדים אלו שייך בדדמי אף לבגדיו ובהג"ה מביא בשם מהר"מ מפדווא דאיתא שם אולי היתה לו הכרה טובה במלבושיו ולא ע"י הנטבע וכתב בסימן מ"ב דבבגדים כיון דאין במה לתלות השינוי לא אמר בדדמי ע"ש: ועכ"פ מבואר מדברי מהר"מ מפאדווה דהכרה טובה בעינן והיינו ט"ע גמור וכמ"ש והיינו אי איתרמי הכי שהיה לו הכרה טובה ואם כן בעדות זה שאמרו בסתם איך האב אים דר קענט אן דער אפינציא אפשר שלא היתה הכרה טובה רק כח הדמיון בלבד ומכ"ש אם נתפשט מתחלה הקול שנטבע מוהר"ר יודא אלא שבזה אפשר לומר כמ"ש בתשובה סי' בשם מהרא"ש דידיעת הטביעה לא מיקרי אלא ידיעה אמיתית אבל קול הברה לא והבאתי ראיה קצת לזה אבל עכ"פ הכרה טובה בעינן ואפשר דאי לאו דהוה לה הכרה טובה לא היתה מחלטת לומר שהוא ר' יודא בודאי ומ"מ צ"ע כיון דאשתהי אפשר שנשתנה צורתו ולכן אמרה בדדמי גם על הבגדים. סוף דבר הכל נשמע שהלכה זו רופפות בידי ואף כי נכמרו רחמי על עלובה זו וחזרתי על כל הצדדים בג"ע לתקוע יתד במקום נאמן ולפי קוצר הזמן חפשתי ולא מצאתי רק כדבר האמור למעלה בטעמן ונימוקן ואינו אומר בה לא איסור ולא היתר ולולי כי הוכרחתי להשיב לכבוד הדרתו ידי בצלחת הייתי טומן דברי הצעיר עבד לעבדי ה' לעמוד לשרת מוקדש ומזומן זעירא מן חברייא כו' כד שאלה בדבר אשה אחת עצובת רוח ושוממה יושבת ונפשה עגומה היתה כאלמנה חי' כי אף אחרי