בית אפרים אבן העזר חלק א קלד

יחוד כמ"ש התוס' בדף ט' וגם שמועה לא טובה וכמבואר בהרא"ש וכן מבואר מלשון הטור החשוד על העריות שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם וקול יוצא שפורץ בהם וכ"כ בפסקי הרא"ש מבואר מלשון זה שהיחוד הוא בירור גמור והקול נשמע על הפריצות ובכה"ג יש מקום לפוסלו לעדות אשה עכ"פ דהוה כמו עידי כיעור וקלא דלא פסק משא"כ היכא דליכא אלא קלא לבד אין לפוסלו ולהוציאו מחזקת כשרותו כלל: ובזה א"ש מ"ש בד"מ על הרשב"א שצ"ע דבחשוד על העריות דלא נפסל משום קול וכתבתי לעיל דלכאורה לק"מ דהא הרשב"א מיירי שחשוד על השבועה גופה ובכה"ג שפיר מפסיל משום קול כמו דחשוד על העריות דחשוד לעדות אשה ולפום מה דכתיבנ' א"ש דהא דפסול לעדות אשה ג"כ לא נפסל בקול לבד רק בצירוף עדות שמתיחד עם עריות דזה דמי לדבר מכוער וקלא דלא פסק דמפקינן מנטען אבל מחמת קול לחוד אפי' לעדות אשה הוי מכשרינן ליה אף שהוא חשוד להא מלתא וא"כ ה"ה בחשוד על השבועה שלא נפסל משום הקול לבד והרשב"א בתשובה דמייתי ראיה דקלא דל"פ חוששין לו מדמפקינן אתתא מנטען בדבר מכוער וקלא דלא פסיק ולכאורה י"ל דשאני התם דאיכא נמי עידי כיעור וצ"ל דהרשב"א ס"ל כיון דהתם אפי' כנס יוציא א"כ מוכח דעכ"פ קלא דלא פסיק מלתא הוא לחוש עליה ואע"ג דלא מפקינן אתתא מבעלה בהא לחוד עכ"פ מועיל לענין שיש לחוש שלא למסור לו שבועה ומכ"ש שלא להוציא ממון על פיו שע"י הקול הורע חזקת כשרותו: וראיתי בדברי אחי הרב הה"ג נ"י שהביא בשם אא"ז הגאון מהר"מ מלובלין דהרשב"א מיירי שיצא הקול ע"י העד כגוונה דנטען כו' והוא דוחק לפרש כן בלשון הרשב"א אך מה שתמה אחי הרב דהא הרשב"א סובר דבקלא דל"פ לחוד מוציאין מנטען כמ"ש הב"י באה"ע סי' י"א לק"מ לפי המבואר בתשו' הרשב"א סי' תקצ"ו דכיון שעמד וכנס חיזק את הקול ואין לך עידי דבר מכוער יותר מזה שעמד וכנס אחר ששמע הבריות מרננים אחריו וכן מבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י ססי' י"ז ומי שהביא ראיה לאוסרם עליו מהנטען כו' ראיה נכונה הוא שזה שכנסה וקידשה והיא יושבת בחדר יותר הוא מדבר מכוער וקלא דלא פסיק וקרוב הוא לעידי טומאה כו' ע"ש וגם כי הרשב"א בתשו' סי' תקצ"ו לא הכריע כן בהחלט רק כתב יש מהגדולים כו' וקרובים דבריהם להיות כן ע"ש ולכך כתב בתשובה זו שהביא ב"י בח"מ מלתא דפסיק' אליבא דכ"ע דמפקינן מנטען בדבר מכוער (מדומה כצ"ל ור"ל דבר שיש בו חשד ויותר נראה להגיה דבר מכוער) וקלא דל"פ מרע חזקת כשרות וכדכתיבנא אך כ"ז לאותו דבר עצמו כגון התם שהוא חשוד על השבועה אבל למלתא אחריתא ומכ"ש להיות עד מיתה שהקילו מפי עבד ושפחה וגזלן דבריהם ולא פסלינן רק גזלן דאוריית' ולפמ"ש רש"י בד"ה דף ך"ד הטעם לפי שהוא חציף לעבור עבירה בפרהסיה א"כ כאן אע"פ שהוא מפורסם בגנב מ"מ הרי לא נתברר בעדים שגנב רק שיש קול שהוא מוחזק בגנב וזה אפשר ע"י שנמצא בידו איזה גניבה ומי יודע אולי יכול להתנצל שקנה אותם מאחר שגנב אותם וכל כיוצא בזה ודרכן של בני אדם להחזיק מי שנמצא ת"י כלים של אחרים שהוא גנבם אבל מ"מ א"א לפוסלו מדינא וגם שמא נתחזק הקול ע"י אויבים דאפקוה לקלא וכן הגאב"ד נ"י ואחי הרב ה"ה נ"י כתבו עוד איזה צדדים ולא רציתי להאריך בזה: ונראה עוד אפי' מאן דס"ל לפסוק בהך דחשוד על העריות כרב ששת דפסול לכל עדיות מ"מ מודה בנ"ד דכשר דהא ר"ש טעמיה משום ארבעים בכתפיה ונראה דוקא גבי עריות דמלקין על קלא דלא פסק משום לא טובה השמועה אבל בדבר עבירה אחרת נראה דלא לקי אף דאיכא קלא דל"פ כמש"ל מדברי הרמב"ם בפה"מ וגם בפכ"ד מהל' סנהדרין כתב יש לב"ד להלקות למי ששמועתו רעה והעם מרננין עליו שהוא עובר על עריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק ולא יהיה לו אויבים ידועים כו' וכן רש"י במגילה דף ך"ה גבי סני שומעני' היינו שחשוד על עריות וכן במ"ק דף דקאמר ההי' צורבא מרבנן דסני שומעני' כו' טרקיה אאמתי' ופי' התוס' מדה כנגד מדה ע"ש וכן מוכח מהכא גופיה לפי מה שפירשו שהחשוד על עריות היינו ע"י קלא דל"פ א"כ מ"ש חשוד על העריות דנקיט הו"ל למנקט חשוד על אחד מהעבירות שבתורה אע"כ דבזה ליכא רבותה דחשוד על עבירה אחרת ליכא מלקות ולהכי נקט על העריות אע"ג דארבעים בכתפי' משום לא טובה השמועה אפ"ה מכשיר ר"נ (וצ"ע בריטב"א ובלשון פסקי הרא"ש דמשמע קצת דגם בעבירה אחרת איכא מלקות אך מל' שאר פוסקים לא משמע כן) וכן נראה דההיא לא טובה השמועה גבי עלי אתמר דהתם בחשוד עריות מיירי כדכתיב אשר ישכבון את הנשים ואע"ג דדרשינן מתוך ששהו את קניהן מעלה הכתוב כאילו שכבום מ"מ השמועה אשר העבירו עם ד' הי' חשוד לעריות ואפשר שזה בא ע"י ששהו את קיניהם וכ"מ משו"ת הרי"ף סי' ש"ג מי שיצא עליו ש"ר שחלל שבת או עבר עבירה כו' ואם שמע מהחרם והודה חייב מלקות או מכות מרדות א"ד אין חייב כלום כו' תשובה אין מן הדין להשביע אדם אם עבר אם לאו ואלא כשיתברר בב"ד שעשאה משביעין אותו שלא ישנה כו' משמע דאין מלקין על השמועה לבד. ולפי"ז בחשוד על גניבה וכיוצא כיון דליכא ארבעים בכתפיה גם רב ששת מודה דכשר וגם בלא"ה קי"ל דבגגיבה אין חיוב מלקות דהוא לאו שניתן לתשלומין רק מ"מ פסול לעדות משום רשע דחמס וזה דוקא בגנב ע"פ עדים משא"כ בחשוד בלבד כיון דעכ"פ לומר ארבעים בכתפי' אין מקום לפוסלו ובפרט לפמ"ש הרז"ה בס' המאור לפרש הא דר"ש דקאמר ארבעים בכתפי' היינו כיון שאתה מחייבו מלקות יאמרו בא על הערוה כשר מבואר דבלא הך חששא גם ר"ש מודה דכשר אפי' מדרבנן ומכ"ש לעדות מיתה דאפי' אי פסלת ליה מדרבנן מ"מ כשר לעד מיתה ומעתה אע"פ שדעת גאון שהביא הרי"ף לפסוק כר"ש וכן דעת הרז"ה והב"י כתב דמשמע שכן דעת הרמב"ם מ"מ מודה בנ"ד כדכתיבנא וגם כי בלא"ה כתב הב"י בב"ה שם דמשמע שדעת הרמב"ם לפרש הך דחשוד על העריות כפי' הרי"ף דהיינו שבא על הערוה ממש: אך באמת אני תמה על הב"ה בזה שנראה שהרמב"ם יש לו דרך אחר בפירושא דהך מלתא וזה מבואר ממ"ש הרמב"ם פי"ט מהל' סנהדרין הקרב אל העריות בדרך מרדכי הזנות אע"פ שלא גילה ערוה וזהו החשוד על העריות עכ"ל מבואר דמפרש דברי ר"נ דמיירי שעושה דרך קריבה וחייב מלקות ע"ז מלא תקרבו לגלות ערוה ולדידיה צ"ל בטעמא דר"נ דס"ל דכשר לפי שסובר בדעתו שאין זה איסור וכדרך שכתב הר"ן ז"ל לפי דרכו וס"ל לפסוק כר"ש שהרי כללא כייל בפ"י מהא עדות איזה רשע כל שעבר עבירה שיש בו מלקות כו' וכבר מצינו כל עבירה שחייבין עליה מלקות עכ"ל וא"כ גבי חשוד על עריות ע"י קריבה שמנה אותה במנין המלקות בכלל זה,: שוב מצאתי מפורש בפ"ד מהל' אבל כתב הרמב"ם כל הבא על הערוה כו' או שחיבק ונשק כו' שנאמר לא תעשו מכל חוקות התועבות ונאמר לא תקרבו כו' העושה דבר מחוקים אלו הרי הוא חשוד על העריות כו' וכתב ה"ה שם רבינו סובר שמ"ש בסנהדרין חשוד על העריות ארבעים בכתפיה שהוא המחבק והמנשק ולכך אמרו החשוד כו' ויש בו פי' אחר עכ"ל ונפלאתי שלא הזכירו המפורשים פי' הרמב"ם והטור בסי' ך' העתיק ל' הרמב"ם ולא הזכיר מזה בהלכות עדות. ואמנם גם לפירוש הרמב"ם מ"מ בקול בעלמא שאין כאן מלקות דאורייתא רק משום לא טובה השמועה משמע ודאי דלא מפסיל אפי' לשאר עדות מכ"ש לעד מיתה דלא מפסיל לכ"ע ואין להאריך: ונלענ"ד ברור דודאי לא מהני קול לפסול לעדות ולהוציא אדם מחזקת כשרות שהרי בכתובות דף ך"ו גבי הא דאמרינן ונפיק עליה קלא דבן גרושה הוא ואחתינין פירש"י ואחתינין מן הכהונה ומעלה הוא בכהונה אלמא דבעלמא אין קול מועיל להוציא מחזקתו ופשוט דהתם מיירי אפי' בקלא דלא פסיק דאי בקלא דפסיק פשיטא דלא מחתינן ליה ואפי' משום מעלה לכהונה כיון שהקול נפסק א"ו דבקלא דל"פ הוא וכן מבואר יותר בדברי הרשב"ם בב"ב ע"ש וכן מבואר ממ"ש הרז"ה גבי ההיא דג' שישבו לקיים