בית אפרים אבן העזר חלק א קכג

יריכו של ר"י בכור שור בעל התוס') והוא היה תלמיד ר"ת כמבואר בתוס' ושו"ת רש"ל סימן וא"כ נראה שהם דברי רבינו תם רבו: שוב בא לידי ס' דעת זקנים הודפס בליוורנו מרבותינו בעלי התוס' ושם איתא וז"ל ומדדו את הערים אמר הרב בכור שור דכל זה צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא הקול לנרצח ומתוך כך יבואו עדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה ומאי דאמרו רבותינו אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם כגון שבא ואמר מעיד אני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך ואין העדים מכירין אותו אלא מתוך דבריהם יבינו המכירים אותו שהוא זה אבל אם באים עדים ואומרים מכירים אנו בודאי שזהו ט"ע גמור כאילו ראיתיו חי ודאי תנשא אשתו בעדות זו אפילו לאחר כמה שבועות ולפירושו אפילו ממקום רחוק יכול לבוא ולהתבונן בו וההוא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא כו' ואנסבא רבא לדביתהו אפילו לאחר חמשה יומי עדות סתם היה ודמיון ולא אמר מוחזקני בו עכ"ל הרי דמפרש הך עובדא דדגלת כפשוטו אלא שלא אמר מוחזקני בו ואף ע"פ שהיה שושביניה ומסתמא היה מכירו בחייו יפה מ"מ כל שאינו אומר עתה שהוא בודאי זה בט"ע גמור ל"מ בתר ג' ימים ולכך הוצרך לשנוייא שאני מיא דמצמת צמתי ומ"ש בפענח רזא כההיא גברא דטבע כו' הוא ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן: ולפי זה נראה בנ"ד לא מיבעיא אם היה החוטם שלם רק שנחסר קצת ברוחב החוטם בראשו דודאי מהני לדעת ר"ת כיון שהעדים אילו היו מכירין אותו בחייו והכירו אותו בט"ע גמור אלא אפי' אם נחסר קצת מאורך החוטם אם כן נראה דל"מ עדות העד הראשון שאמר והכרתיו בפרצוף ובאמת בפרצוף אין שם הכרה גמורה שהרי נחסר מהחוטם מ"מ שפיר מועיל עדות העד השני שאמר סתם שהכירו כמו שהוא מכיר כל מיודעיו ולא הזכיר כלל הכרה בפרצוף ומשמעות לשון העדים שהיא הגוף שלם שאמר ומצאתיו הרוג שוכב כו' ובגדיו היו עליו כמו שידעתי שהיה מלובש באותן הבגדים בחייו כו' ומה שאמר ופ"פ היה שלם היינו לפי שרצה לומר שהחוטם בראשו היה חתוך קצת אבל באמת הגוף היה שלם ואם כן מהני ט"ע לדעת ר"ת ואף לאחר זמן מרובה ואע"פ שמהרי"ט תמה על הרא"מ שהביא דברי ר"ת לסמוך להתיר שהרי גדולי הפוסקים חולקים לענ"ד שהביאו משום שנסתייע מדברי בה"ג שדבריו דברי קבלה וכיון דבה"ג ור"ת ורבינו יוסף בכור שור ס"ל להתיר בזה ומהרי"ק כתב דגם הר"ר עזריאל דבתראה הוא פסק כדברי ר"ת וגם מהר"מ הביא דבריו להתיר וכתב שכדאי הם לסמוך עליהם וא"כ בנ"ד אפילו תימא שהוא לאחר ג' ימים שפיר יכולין להעיד עליהם כיון שהיו העדים מכירים האיש הזה בחייו וידעו אותו היטב ופשיטא דיש לצרף דעת ר"ת ובה"ג ור"י בכור שור ודעימייהו להקל: והנה ראיתי בדברי הגאון אב"ד שלכאורה יש כאן מקום קולא לפי שהוא בחדש חשוון ולפי לשון הראב"ד שהובא בתשוב' מ"ב איתא דבימות הגשמים ומוטל במקום צינה מעידין עליו ומצינו לענין שוכר דמהחג הפסח מיקרי ימות הגשמים ואח"כ דחה זה דודאי יש לחלק בין דין שוכר דהוי ימות הגשמים מהחג ואילך כו' אך להיות סניף לשאר היתרים אפשר לצרף סברא זו כו' ולענ"ד בלא"ה צ"ע בזה אפילו אם היה ימות הקור ממש שי"ל דהיינו דוקא אם היה שוכב ערום בלא לבוש משא"כ בזה שהוא מלובש בבגדים אף אם היה פניו מגולים מ"מ הבגדים מחממין גופו והוא נתפח ואינו ניכר ומכ"ש בזה שאינה ימות הקור כ"כ וכ"כ בשו"ת פנמ"א ח"ב סימן צ"ה דהתם היה זמן הריגה סוף חדש חשוון ובעתים הללו ימי הגשמים ואין הקרירה כ"כ שיקרש ויגלד כו' ואם כן כל שכן כאן שהוא קודם חצי חשון ועדיין לא הגיע זמן רביעה שניה שאין להקל כלל מחמת זה ואף הגאון אב"ד לא אמרה אלא לסניף בעלמא כי בלא"ה בעיקרא דדינא שכתב ראב"ן נלענ"ד דלא משמע כן מדברי שאר פוסקים וקצרתי בכל זה: עתה נבוא לדבר מצד ההיתר על ידי הגדת העד הראשון שהכיר הבגדים שעליו כמו שהיה לבוש בהם בחייו. והנה כבר העיר בזה מקום הגאון אב"ד פה ק"ק ע"פ מה שמבואר בכמה תשובות מהאחרונים דלשאלת כל הבגדים ל"ח כמו באוכף ושאר דברים דאמרינן דלא מושלי אינשי אלא שעדיין יש לפקפק על פי מ"ש הב"י בתשובה הביאו בב"ש דאי אמרינן סימנים דרבנן אף בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה אלא שהגאון אב"ד נ"י כתב שי"ל שאין הדברים אמורים אלא בסימנים אבל בט"ע בכלים כאילו ל"ח לשאלה והאריך בזה ולענ"ד א"א לומר כן דלפי זה צ"ל דהא דלא חיישינן לשאלה בכלים דלא מושלי הוי כסימן מובהק ולכך מהני הט"ע אף למ"ד סימן דרבנן אלא שמצרפין שני מיעוטים מיעוט דשאלה ומיעוט דמתרמי סימן מובהק כזה א"כ אף אנו נאמר למ"ד סימנים דאורייתא ואף בסימן שאינו מובהק באוכף מחזירין החמור נימא דמצרף מיעוטא דשאלה ועושהו כסימן אמצעי ולא יועיל להחזיר את החמור בסימני אוכף א"ו שז"א אלא אין סברא לצרף כלל ואם היה הך סברא דלהוי כסימן מובהק ודאי דמהני אף ע"י סימן מובהק באוכף כיון דעל ידי סימן מובהק מתברר שהאוכף שלו וצריך הוא להחזירו לו ואז גם החמור צריך להחזיר שהרי זה דלא מושלי הו"ל סימן מובהק ותרי מיעוטא בכה"ג אין מצרפין רק הב"י ס"ל דהך סברא דלא מושלי אינו רק כסימן דאינו מובהק ולכך ל"מ רק למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן לא מהני בין ע"י סימן ובין ע"י ט"ע וכן מבואר בשו"ת ב"י גופיה שכתב בדיני מסל"ת סימן ו' וז"ל אבל הרי"ף והרא"ש כתבו מתני' סתמא כו' וכן שום א' מהפוסקים לא הזכיר דמעידין עליו אם מכירין טבעתו וכיסוי וארנקי שלו כו' וכ"ת א"כ מאי האי דכתב הרא"ש ואותו שנמצא ברגלו בתי שוקיים והכירו שהם שלו כו' סימן מלבושיו ל"ה סימן דפעמים משאיל אדם מלבושיו לאחרים כו' עכ"ל ומשמע דטעמא משום דחיישינן לשאלה וא"כ בארנקי כו' דליכא למיחש לשאלה הוי סימן וצ"ל דלרבותא נקט דאפילו מ"ד סימן דאורייתא מודה אבל לדידן דמספקא לן אם דאורייתא או דרבנן אפילו בכלים דליכא למיחש לשאלה ל"ה סימן עכ"ל הרי מבואר דאף בט"ע ל"מ למ"ד דרבנן וכ"מ ממ"ש שם דהפוסקים ס"ל דכי משני רבא דכ"ע סימנין דרבנן מיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בט"ע ונאמן במיגו והכי אוקי הרא"ש הא דתנן בפרק כל הגט מצאו בחפיס' ובדלוסקמא כו' דהיינו דוקא כשמצאו בעצמו וסמכינן אהכרתו ונאמן במיגו וא"כ גבי עדות אשה דליכא מיגו אין מעידין אפילו על כיס וארנקי וטבעת עכ"ל הרי מבואר שדעת הב"י דאף הכרה בט"ע לא מהני בעדות אשה דליכא מיגו: ומדברי גוף התשובת ב"י מבואר דלק"מ מ"ש עליו הב"ש מסימן קל"ב דהב"י שם כתב דבס"ד כי בעי לאתויי מהך דמצאו קשור דסימנים דאורייתא היה ס"ד דמיירי שאחר מצאו ומחזיר לו על ידי סימן זה שקשור בכיס וכי אמר רבא דכ"ע סימנים דרבנן סבר דמיירי שמצאו בעצמו כו' ונאמן במיגו כו' ומ"מ דברי הב"ש נכונים בזה שכתב דהתם מיירי שהוא לפנינו ולא אמר שהשאיל ל"ח לשאלה כו' דסתמא דמלתא בכלים אלו אמרינן שלא השאיל ואף ששותק הוה כאומר שלא השאיל ונאמן במיגו משא"כ בשאר כלים צריך שיאמר דוקא שלא השאיל ואז נאמן במיגו ומ"ש הב"ש שהסוגיא אינו מיושב ור"ל דהו"ל לאוקמי הך דמצאו קשור באומר שלא השאיל י"ל דהתם קאי להך לישנא דאמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא וא"כ לא נייד מס"ד דמקשה דהוה מוקי לה במצאו אחר ונאמן על ידי סימנים ולכך פריך דניחוש לשאלה ולכך הוצרך לשנויי דלא מושלי אבל להך לישנא דסימנים דרבנן בלא"ה לק"מ דניחש לשאלה דלהך לישנא מיירי שמצאו בעצמו וא"כ נאמן במיגו שלא השאיל ומ"מ לדינא מצרפינן הך סברא דכיס וארנקי לא מושלי לענין זה דעדיף משאר כלים דבזה אצ"ל שלא השאיל דסתמו כפירושו הוא אלא שמ"מ צ"ע דלשון הטור וש"ע סי' קל"ב משמע דא"צ אמירה כלל אף בשאר כלים רק שיודע בעצמו שלא השאיל סגי כיון שמצאו בעצמו אית ליה מיגו ובכיס וארנקי אע"פ שא"י אם שאל או לא מ"מ כשר דמסתמא לא שאל וכ"כ להדיא בב"י שם וז"ל וחילוק בין כיס וארנקי לשאר כלים הוא דהני לא בעינן בהו שיודע שלא השאילן לאחר דהני כלים לא עביד אינש דמושלי כדאיתא פרק בתרא דיבמות ובב"מ עכ"ל הרי מבואר