בית אפרים אבן העזר חלק א קכא

בהלכותיו ומצאתי בפסקי הר"מ רקאנטי סימן רמ"ב שכתב וז"ל השיב רב אלפס דלא הצריכו חז"ל להעיד תוך ג' למיתתו הבעל אלא במיתת המים שמשתנה צורתו במים ובפסקיו כתב דברים שנראים היפך זה דכתב וז"ל וה"מ דבעינן ג' ימים ביבשה כו' ושמא תשובתו היה תוך ג' לאחר שעלה מן הים וע"ז צ"ע בגמרא עכ"ל והתנצלות זה עבור הרי"ף איני מבין כלל ומחמת חומר הנושא אומר אני שאפשר לפרש דבריו דהתם בעובדא דידיה אמרו העדים סתם שעמדו עליו וראו אותו מת אלא שלא נתברר מדבריהם אם היה תוך ג' או לאחר ג' ימים ולכאורה מדמייתי בש"ס ראיה מההיא גברא דטבע בדגלת כו' לכאורה מוכח דספק תוך ג' אסור דאל"כ מאי קושיא הא התם הוי כספק תוך ג' שהרי א"ת שזהו שנטבע לפני ה' ימים א"כ הרי מת לפנינו מה תאמר שמא אחר הוא א"כ עדיין אין כאן ה' ימים בבירור והו"ל כספק תוך ג' דשרי אע"כ דאף בספק תוך ג' אסור וכמ"ש קצת תשובת אחרונים ולזה אמר הרי"ף שא"צ שיראו תוך ג' ימים ר"ל שיתברר שהיא תוך ג' להריגתו שלא הצריכו חז"ל כך אלא במיתת המים שמשתנה צורתו במים ר"ל דלמאי דס"ד דמקשה דאכתי לא ידע דמיא מצמת צמתי אדרבא היה סברא להיפך דהמים משנים צורת הפנים וכמ"ש רש"י בההיא דאסקינהו קמן וחזינהו לאלתר שהמים משנים צורת הפנים ואינו ניכר ע"ש ולכך פריך שפיר דאי לחומרא פליג רבא דעביד כמאן דאע"ג שהוא ספק תוך ג' מ"מ ה"ד ביבשה שיש בו הכרה טובה אמרינן אם איתא שהוא אחר ג' ימים היה נתפח ולא היתה צורתו ניכרת משא"כ במים שדרכו להשתנות במים א"כ אף בספק תוך ג' אין להתיר ומשני דבאמת מיא צמתי ולכך אף ששהה ד' וה' ימים אינו נתפח וניכר היטב ומ"מ לשונו צ"ע: ובזה יש ליישב מ"ש מהרי"ט בתשו' מלשון המשנה שבנוסחת ירושלמי וכ"ה במדרש רבה אין מעידין לאחר ג"י דמשמע דדוקא בברי לאחר ג' הא סתמא מעידין וא"כ קשה על הפוסקים המחמירים בספק ולפמ"ש י"ל דלכך נקט במתני' דרוצה להשמיענו דבכל גוונא אין מעידין אף בידוע בבירור שלא נתפח משא"כ בסתמא אז היכא דידוע בבירור שלא נתפח שפיר מעידין: אלא שמ"מ צ"ע בנ"ד שהעיד העיד שהחוטם בראשו היה חתוך קצת מה שאכלו השרצים כו' והרי שנינו אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם וגם לסמוך על דעת ר"ת דס"ל דאם הגוף שלם מעידין ע"ז כתב הח"מ דהיא ספק א"א והבא עליה בא"ת קאי כיון שרבו החולקים וגם לצרף סברת ר"ת לספק נלענ"ד שאין לו מקום בכאן שדברי ר"ת אמורים היכא שמעיד שהכירו בט"ע של גופו וצורתו וכמבואר בלשון הרא"ש שכתב וז"ל והיכא שאינו נחבל בפנים נראה דבר פשוט שיוכל להכיר ע"י ט"ע של גופו וצורתו כו' וא"כ מכ"ש בנחבל בפנים אף לפמ"ש התוס' דאם כל הגוף שלם מהני היינו כשמעיד כן להדיא שהכירו מט"ע של גופו משא"כ בנ"ד שלא הזכיר כלל שהכירו ע"י גופו רק אמר שהכירו בפרצוף והרי הכרת הפרצוף בפדחת לחוד ל"מ שכיון שנפצע ראש חוטמו הו"ל כאין שם חוטם כלל: וראיתי בדברי הגאב"ד שכתב וז"ל שוב מצאתי בק"ע סעיף קע"ב בשם תשובת הב"י הא דכתבו הב"י לאחר ג' מעידין כשגופו כו' אבל אם נפצע בא' מאבריו אפי' חסר קצת בשר נראה דמעידין עליו עכ"ל וא"כ בנ"ד שנפגע ראש החוטם במקצת מעידין עליו כיון שכל הגוף שלם לדעת ר"ת עכ"ל ולענ"ד צ"ע דהכא כיון שאמר החוטם בראשו היה חתוך קצת הו"ל כנחסר קצת מן האבר שאין מעידין עליו ועוד נלענ"ד אין דברים אלו אמורים אלא לענין הגוף דחסר מקצת אבר אין מעידין אבל נפצע שפיר מעידין דאין זה מגרע הט"ע כיון שכל האברים שלמים אבל ט"ע בפדחת וחוטם נראה דבעינן שלא יהיה בהם שום חבלה כלל כיון שעיקר ההכרה הוא על ידם ובשינוי מעט שוב א"א להכיר היטב ומכ"ש בזה שבראש החוטם היה חתוך קצת שאם פירושו שהיה נחתך קצת מראש החוטם א"כ א"א לידע כמה נחתך והרי עיקר הט"ע בפרצוף הוא ע"י תבנית החוטם ואורכו ואע"פ שלפ"ז היה לו לומר שנחתך קצת מראש החוטם מ"מ קרוב הדבר שהב"ד העתיקו לשון העד מלשון אשכנז ולא דקדקו וכתבו כן כיון שגם לשון זה יש לפרש כן ועיין בנ"ב סי' מ' שכתב וז"ל וא"כ כאן כו' ובהפנים היו שני פצעים אחד ע"פ פדחתו והשני על חוטמו ושני מקומות הללו הם עיקר הכרת הפנים ובהם היתה חבלה פשיטא דל"מ עכ"ל משמע דגם פצע בלא חסרון ל"מ וכבר כתבתי שאין מקום להתיר מצד הגוף אף לדעת התו' בשם ר"ת כיון שלא הועד שהכירו בט"ע שבגוף שזה מוהר"ר יוסף מבראד רק ע"פ ט"ע הפרצוף שוב ראיתי בדברו העד השני שאמר אונ איך האב אים דער קענט וראש החוטם היה חתוך משרצים כו' ולשון זה משמע שההכרה היתה בפנים ואמר שראש החוטם היה חתוך ואעפ"כ הכירו ומלשון זה משמע שהיה חתוך קצת מראש החוטם וא"כ אין כאן מקום להקל מחמת ההכרה כלל: אך מה שנלענ"ד לצדד להיתר ע"פ מה דאמרי' בבכורות דף "ו דה"ט דבעינן פדחת עם פרצוף פנים דוקא משום דבעדות אשה אחמירו רבנן ופריך ומי אחמירו רבנן והתנן הוחזקו להיות משיאין כו' כי אקילו רבנן בסופה בתחלתה לא אקילו רבנן ואיב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דכיון דבעינן הכרת פנים ל"מ פדחת לבד והשתא ללישנא קמא דהטעם משום דבעדות אשה החמירו רבנן מבואר דמדאורייתא בהכרת פדחת לחוד סגי ולאידך לישנא בעינן פרצוף פנים עם החוטם מדאורייתא והנה הפ"י בגיטין דף כ"ז כתב דמזה מוכח דאפילו בחששה דרבנן ל"מ סימנים דרבנן דהא קי"ל דאין מעידין על פ"פ אלא עם החוטם אע"פ שיש סימנים בגופו כו' ושקיל וטרי לומר דהטעם משום סימנים דרבנן ומשמע דפ"פ ל"מ אע"ג דאיכא סימנין כו' ולענ"ד י"ל דבהנך תרי לישנא דבכורות תליא בלישנא דסי' דאורייתא או דרבנן דבאמת אם סימנים דאוריי' ואף סימנים שאינם מובהקים מהני א"כ י"ל דגם ט"ע בפ"פ לחוד מהני דלא גרע מסי' שאינו מובהק דרחיק שיזדמן שפ"פ של זה יהיה לו ג"כ ט"ע כזה משא"כ אי אמרינן סימנים דרבנן ומדאור' סימנים מובהקים בעינן א"כ גם בט"ע ל"מ כ"א בפ"פ עם החוטם דהו"ל ט"ע גמור אבל ט"ע דפ"פ לחוד ל"מ וא"כ במשנה דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנים כו' ממ"נ להך לישנא דסימנים דאורייתא ובעינן הכרת חוטם מדרבנן הך אע"פ שיש סימנים כו' מיירי בארוך וגוץ כו' דאל"כ בלא"ה סגי מחמת הסימנים לחוד ואי סימנים דרבנן א"כ שוב בעינן הכרת חוטם מדאוריי' ולכך ל"מ אע"פ שיש שם סימנים שאינם מובהקים ולפ"ז אם נימא דבעינן פ"פ עם החוטם מדאורייתא א"כ סימנים דרבנן ואי סימנים דרבנן י"ל דל"ח לשאלה ויש לסמוך על ט"ע דבגדים ואם פ"פ לחוד סגי מדאורייתא א"כ אין כאן רק משום דבאיסור א"א אחמירו רבנן א"כ י"ל דבכה"ג כ"ע מודו דל"ח לשאלה דכיון דליכא חזקה א"א אמרינן חזקה מה שיש ביד אדם בחזקת שהוא שלו וכמ"ש בנ"ב סימן נ"א ועוד בכמה תשו' ואף היכא שנשארה בספק איסור ומכ"ש כאן דלהך לישנא יצאתה מאיסור תורה ע"י ט"ע בפ"פ לחוד: אך עדיין צ"ע דבאמת משמע בש"ס דהך לישנא אי בעינן עם החוטם בפי' לשון הכרת פנים תליא מלתא והכרת פנים חדא נינהו אף אי סימנים דרבנן מ"מ זה מיקרי הכרה ואי אמרינן יכיר לחוד והכרת פנים דבעינן דוקא שיכיר הפנים ג"כ א"כ אף אי סימנים דאורייתא מ"מ זה גרוע מסימנים דאין זה הכרת פנים וגם דהא רוב האחרונים ס"ל דאי סימנים דרבנן פשיטא דחיישינן לשאלה וא"כ אין כאן מקום היתר לפ"ז ובפרט בזה שהוא אחר ג"י וא"כ אפילו תימא דספיקא הוה עכ"פ אין לסמוך על ההכרה בכה"ג שאין החוטם קיים: אמנם נלענ"ד לצדד ע"פ מ"ש שיש מקום לסמוך על דברי העכו"ם שאמרו במסל"ת שראו את ר' יוסל מבראד שוכב הרוג וא"כ י"ל דבשעת ראיית העכו"ם הי' חוטמו שלם וכמבואר לעיל דלענין עד מפי עד תלינן להקל ואמרינן שלא הי' נחבל שאין זה מדברים שדרך העד לספר וכמבואר בק"ע סעיף מ' בשו"ת מהריב"ל ואף לדעת מהראנ"ח שנראה מדבריו שאין לחלק בכך כל שיש לספק בכוונת דבריו ספיקא הוי מ"מ נ"ל דבזה כיון שראוהו שני עדים כשרים והכירו בפ"פ וא"כ יצתה מאיסור תורה