בית אפרים אבן העזר חלק א יב

לדמות לטחול מ"מ כיון שבכלל שחסרה הוי נמי חסרה כולה ובכה"ג ס"ל להכשיר כדברי ר"י בנו של ר"י. ולכך השמיט חסרה אחד וראיתי בשאלתות דרב אחאי גאון פ' כי תצא דשם איתא ככל לשון בה"ג מרישא לסיפא רק במקום שכתב בבה"ג והיכא דכי איתיילד איתא שם והיכא דלית ליה אלא חד ביצה כו'. ולשון זה אפשר לפרש אפילו בידי אדם ומה דמסיים שם ואפילו אחד מהן ואפילו ניקבה ואפילו נימוקה וחסרה עכ"ל. הך חסרה י"ל שחסרה מקצת ממנה וכמ"ש רש"י לפרש ואפילו חסרה וניקבה היינו נקב מפולש בלא חסרון וכמ"ש הפוסקים ז"ל אבל חסרה כולה אף בידי אדם כשר וצ"ע והרי"ף ז"ל הביא הברייתא כצורתה. והרא"ש ז"ל כתב בדעתו דמשמע דפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב והלכה כרבנן וכ"כ הנ"י בדעת הרי"ף ולפענ"ד צ"ע דוודאי אם נאמר דפליגי מסתבר לומר דהרי"ף דעתו לפסוק כרבנן אבל באמת אין הכרע כלל לומר דפליגי אלא או דסבירא ליה דר"י דווקא בנטילה לגמרי מכשיר וכדעת ר"ת או דר"י בי"ש ובהכי א"ש מה שהביא הרי"ף דברי ר"י בסתם והו"ל לפרושי דלית הילכתא כוותיה דכיון דמתניתין דכרמא הוא איכא למיטעי ולפי מ"ש דלא פליגי א"ש. ומצאתי בספר הזכות להרמב"ן ז"ל שהביא שם דברי הראב"ד ז"ל שמשיג על הרי"ף ומשמעות השגתו דה"ל לפרושי דהלכה כר"י בזה ואפילו בידי אדם שמעשים בכל יום בב"א שלוקים בביצה אחד והרופא חותכה והם מולידין. והרמב"ן מגן שם בעד הרי"ף. וכתב שאחרים מפרשים (דברי הרי"ף) דר"י לא פליג את"ק דמודה ר"י בניקבה ונימוקה אבל ניטלה לגמרי מכשיר כו' ואנו תפוסים מבה"ג דר"י בידי שמים קאמר כו'. ועכשיו נתברר דעת רבינו בהלכות שכתב הברייתא סתם] ולא פסק בה הלכה שאין ר"י חולק כלום אלא עדות העד ומקבלין ממנו עכ"ל מבואר כמ"ש. ונראה דהרא"ש סובר דאם היה הרי"ף מפרש דר"י מיירי בי"ש ג"כ היה לו לבאר זה ומכ"ש אם הי' סובר כר"ת וכמ"ש שם דמידי דבעי טעמא הוא אבל לפי דברי הרמב"ן נהפוך הוא דאם איתא דס"ל דפליגי הי' לו לפרש הלכה כמאן וכמו שהקשה הראב"ד אלא ע"כ דרי"ף סובר דלא פליגי. ולפ"ז אפשר דהרי"ף סובר כר"ת שדוחק לפרש דמיירי בי"ש דהא הרי"ף מייתי בתר הכי הא דאמר שמואל בי"ש כשר ומשמע אפילו בתרווייהו וא"כ ל"ל לאתויי הא כלל ואע"פ שי"ל שדרך הרי"ף לכתוב הברייתא כצורת' כל שאינו סותרת הדין וכיון דהוצרך לאתויי הברייתא לאשמעינן דאפי' ניקבו כו' אייתי נמי האי דר"י מ"מ הא גופא קשיא דמה חדית לן שמואל במה דאמר פ"ד בי"ש כשר. ומ"ש דממתניתין דכרמא שמיע ליה הכי מ"מ ה"ל למימר בסתמא הלכה כר"י וכעין זה מקשינן בכמה דוכתי גנבא גנובי כו'. וע"כ לומר דמהך דר"י לא שמעינן רק היכא שחסר לגמרי בי"ש והוה ס"ד דפצוע גרע טפי ואפי' בי"ש פסול וכראיית ר"ת מטחול קמ"ל דגם בפצוע הדין כן. ובהכי א"ש לדידהו מה שקשה לכאורה למה מייתי דרבא דקאמר דיקא נמי דקרינן פצוע וכן הא דאמרינן תנא לא יבא ממזר כו' אמילתיה דשמואל וה"ל למימר כך אמילתיה דר"י ולפי מ"ש, א"ש דר"י מיירי לענין חסר לגמרי דמסתבר טפי להכשיר ורבא מייתי סיעתי' דפצוע נמי הדין וכן מוכח בהיקשא דממזר. אלא דלפי"ז איכא למימר דקושטא דמילתא הכי דחסר לגמרי כשר טפי מפצוע ואפילו בידי אדם מפלגינן בהכי. ועכ"פ לפי מ"ש אין הכרח בדעת בה"ג והרי"ף ז"ל שיחלוקו על ר"ת בזה. אולם דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל בביאור שחולקים על ר"ת וסייעתו וכ"כ הנ"י בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל וכן משמע דעת ה"ה ז"ל. וכבר כתבתי שמה שכתבו ליישב הא דנקט ביצה אחת משום דלא שכיח שיחסרו שניהם הוא דחוק מאוד גם יש לתמוה לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע צ"ע. דא"כ מאי פריך סריס חמה ס"ד דמאי קשיא ליה דהא קושטא דמלתיה הכי הוא. ומ"ש בנ"י לישב זה משום דסריס חמה משמע מתחלת ברייתו כדאמרינן לקמן שהוא לקוי ממעי אמו לכאורה תמוה. ונראה כוונתו לפי מ"ש רש"י דע"י רעמים וברד הוה בי"ש ולדעת כמה פוסקים אף מחמת חולי הוה בי"ש, וא"כ פריך שפיר דלמה נקט סריס חמה דהא בנידון זה כשר אף אם לא חסר ממעי אמו רק שנחסר אח"כ בי"ש. אך לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו אלא ביצה אחת מתחלת יצירתו משמע אין מקום לישוב זה דהא שפיר קרי ליה סריס. ולפי דבריו צ"ל כמ"ש הנ"י אח"כ ועוד דסריס חמה אין בו חסרון אבר. ומ"מ צ"ע כיון דעיקר הא דמיקרי סריס חמה היינו משום דלא זרחה עליו השמש שעה א' בכשרות א"כ מהיכי תיתי לא יהיו שייכות לקרות זה שחסר ביצה ונעשה סריס ע"י זה סריס חמה ועיקר שם סריס הוא לפי שאין לאיש גבורתו הן מחמת חסרון אבר או ד"א הגורם לו ופשטא דמילתא הוא לפי מה ששנינו שם אמר ר"ע אני אפרש סריס אדם חולץ כו' סריס חמה לא חולץ הרי דסריס חמה הוי הפוכא דסריס אדם. וכיון דפריך סריס חמה ס"ד משמע דזה באמת סריס אדם הוא. ועלה משני אימא הרי הוא כסריס כו'. וגם צ"ע לפי מ"ש הרמב"ן דאין לו מתחלת יצירתו משמע דלמה באמת נקט ר"י הכי שהרי אף אם באמת נולד אח"כ בי"ש הדין כן. ולדעת הרמב"ן גופא אפילו ע"י חולי כבי"ש דמי וכמ"ש לקמן: ומ"ש הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א דבירושלמי איתא דר"י בי"ש איירי הנה התוס' דקדוקו בדבריהם דמשמע בירושלמי למסקנא דר"י בידי אדם מיירי והיינו משום דמעיקרא בעי לאוקמי הברייתא דבי"ש כשר כר"י ולבסוף מסיק דתרוייהו כרבנן ע"ש אך הרמב"ן בספר הזכות מייתי כל לשון הירושלמי בזה וכתב דמפורשת הוא דר"י בפ"ד בי"ש מיירי אלא דרב אחא מהדר לאוקמי תרתי מתניתא דכי קאמרי רבנן אפילו נקבו אפילו נימוקו כגון שהעלתה ביצה שלו חטטין ומי מחמיר בה (בירושלמי שלפנינו איתא מי מחכך בה וכן העתיקו פוסקים אחרים וכן משמע מלשון שאח"כ ומי מסית) מפני שהוא בידי אדם. כלומר מחמת חולי ולא מתחלת ברייתו ומפני שהוא בי"ש דמאליו בא לו והיינו דקרינן ליה באידך ברייתא בי"ש ועלה קתני בין בידי אדם ובין בי"ש פסול והך מתנית' אחריתי דקתני בידי שמים כשר כגון שנולד פצוע כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דלמסקנא לא פליגי רבנן עם ר"י דלתרווייהו נולד כך כשר ובידי אדם פסול ולא משמע כן בירושלמי דקאמר בשם כמה אמוראים הלכה כר"י כו'. מכלל דפליג כמ"ש הראב"ד ודוחק לומר דלפי דברי רב אחא באמת לא פליגי. גם צ"ע לפי מה דכתב הרמב"ן בשם הרמב"ם להכשיר כל בי"ש ואפילו ע"י חולי וחטטין וכן הדברים מטין כו' וע"כ לומר דאע"ג דבמסקנת הירושלמי מוקמינן הא בכה"ג וזהו מחלוקת שבין ר"י לרבנן דבנולד לד"ה כשר ובנכרת ע"י אדם לד"ה פסול. כי פליגי ע"י חולי וחטטין וה"ל לר"י למימר שמעתי שע"י חולי וחטטין כשר. איברא שלענ"ד בלא"ה דברי הירושלמי צריכין ביאור מ"ש הוי בעיין מימר מאן דמר בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מאן דמר בי"ש פסול רבנן כו'. ובאמת לא נזכר בדבריהם פלוגתא בזה ואדרבה גם מדברי רבנן נשמע דבידי אדם מיירי דוקא מדנקט כל שנפצע ביציו ולא נקט כל שביציו מפוצעים וכמו דדייק רבא מדקרינן פצוע כו'. ולכן נלענ"ד בביאור דבר הירושלמי עפ"י מה דאיתא בתוספתא דיבמות פרק יו"ד אחר דברי ר"י בנו של ריב"ב קאמר אמר ר' יוסי מעשה באחד בכפר מנדין שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאלו את ר' יוחנן ב"נ אמר להם עד שאתם שואלים שתתייבם שאלוני מהו שתאכל בתרומה שנפסלה מן הכהונה ופסולה מלאכול בתרומה עכ"ל. הנה מבואר למעיין דר"י לפלוגי אדר"י אתא מפסקא דר"י ב"נ דאפילו בנפצע בביצה אחד פסול. ולכאורה תיקשי מנ"ל לר"י לאפלוגי אדר' ישמעאל מעובדא דר"נ ב"י דלמא כששמע ר"י מהחכמים בכרם היינו כשהוא בי"ש ועובדא דר"י ב"י בידי אדם הוא. וע"כ לומר דס"ל לר"י דליכא לפלוגי בהא בין בי"ש ובין בידי אדם כלל ור' ישמעאל ס"ל דלא פליג פסקא דריב"נ על עדותו מחכמים בכרם דהתם בידי אדם והכא בידי שמים. וא"כ א"ש הא דקאמר הווי סברי מימר דהא דתני בידי שמים כשר ר"י כו' ולפי הס"ד דהירושלמי הי' צ"ל דדוקא בביצה א' יש לחלק בין בידי אדם לי"ש ולכך נקט ביצה א' דוקא. ולזה קאמר רב אחא דאיכא לאוקמי כולה כרבנן משום דאיכא תרי גווני בי"ש. שהפצעים באים ע"י חיכוך בחטטים אלו ואידך גווני שנולד כך זהו בי"ש גמור דכשר אף שנפצעו שניהם ולפ"ז כי בעינן לאוקמא מילתא דר"י ששמע בכרם ע"כ דלא מיירי בי"ש דהיינו שנולד כך דא"כ לא הוה פריך ליה ר"י ממעשה