בית אפרים אבן העזר חלק א קיב

אינו אומר בדדמי מ"מ אין נאמנותו אלא בשביל דאשה דייקא והכא לא דייקא והשתא א"ש מ"ש התוספות וקאמרי סימנים דע"י ט"ע אין להאמינם דמ"מ יש לחוש לנשים שיאמרו בדדמי שזהו הוא ובכה"ג אף בעד חיישינן כיון דאינו מוסיף לשקר רק אומר כפי מה שנדמה לו הלכך בעינן גם סימנים אבל אי לאו חשש בדדמי דעד נאמן הרי ביארתי מה שאמרו דמים כמלחמה דמי ואין חשש בדדמי בעד שיוסיף לשקר כמו גבי מלחמה רק היכא שסובר שאומר אמת ועתה אבאר דגם לענין חשש בדדמי דאשה טעמא רבא איכא דלא ניחוש לה גבי מים ולאו משום דעדיף מים ממלחמה ומתחלה אבאר מה שהגאון בנ"ב סי' כ"ז וסי' כ"ח הקשה בהא דאמרינן טעמא משום מלתא דעל"ג וע"ז הקשה מהא דאמרינן גר שאמר נתגיירתי בב"ד של פלוני צריך ראיה ולא מהימנינן ליה מטעם מלתא דעל"ג ולכן כתב לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא והכא מיקרי לא איתחזק כו' והקשה על הרי"ף דמאי פשיט מדגלת ששם היה ידוע הטביעה ולא איתחזק איסורא דהא משאל"ס מדאורייתא שרי משא"כ היכא דאיתחזק איסורא דאורייתא ע"ש ואני אובין ואדון על ראייתו מגר שלענ"ד אין כאן ראיה דהא אף בעדות אשה דוקא מסל"ת נאמן הא לא"ה א"נ דקרינן בהו אשר פיהם דבר שוא הרי אף במלתא דעל"ג עכו"ם לא מהימן וא"כ לק"מ מהתם כיון דבאמת אנן לא מהימנינן ליה שנתגייר וחיישינן שמא עדיין עכו"ם הוא א"כ מה בכך שאמר בב"ד של פלוני סוף סוף עכו"ם א"נ אף דעל"ג וכיוצא בזה אמרו ביבמות דף מ"ח לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ע"ש: אמנם הדין דין אמת ומוסכם בלא"ה דבמלת' דרבנן ודאי סמכינן אהך טעמ' דמלתא דעל"ג לחוד ולפ"ז א"ש דברי התוספת דאי קאמרי סימנים דאז ליכא למיחש לבדדמי דעד ש"ד וא"ל דהא השתא ס"ד אע"ג דהעד אינו אומר בדדמי מ"מ האשה אומרת בדדמי ז"א דהא הרמב"ן והרשב"א כתבו דלכך לא דייקא דמכיון שנתוודע לה שטבע בעלה אמרה בלבה לא אדרוש עוד וסומכת על העד שאומר מכירנו בו ולפמ"ש אין כאן בית מיחוש כיון דעכ"פ דייקא עד שנתוודע לה שנפל למים א"כ פלטינן מאיסור' דאורייתא ואף דלא דייק' טפי מ"מ שוב שפיר אנו סומכין על העד במלתא דרבנן אך יש להקשות לפי זה בהא דקאמר והא מים כמלחמ' דמי כו' והרי המקשן דלא ידע דמיירי שהעלום רק שהיו ניתרים על פי הטביע' לבד אם כן ל"ד מים למלחמה דבמלחמ' כיון ששמעה שירד למלחמה תו לא דייקא טפי מה שאין כן בזה כיון שעל כל פנים דייק' ונתוודע לה שטבע וכפי הס"ד יש בזה לבד די להתיר וא"כ ל"ד למלחמה. ולכאורה היה אפשר לומר דהא דמדמי להו היינו דכיון שהאשה יודעת שהוא מפרש דרך אניה בלב ים ולדרוך בציות נהר הרי הוא בחזקת סכנה כמי שיורד למלחמה וכדאית' בשבת דף ל"ג ובירושלמי שם בג' מקומות השטן מצוי לקטרג כו' והמפרש בים הגדול כו' הלכך אמרה בדדמי שטבע ולא דייק' אם טבע אם לא וגם י"ל דאף דדייק' עד שנתוודע לה שטבע מ"מ לא דייק' טפי לידע אם שהה עליו עד כדי שת"נ ואומרת בדדמי וסומכת על האומר ששהה עליו כדי שת"נ וכן מבואר בחי' הרמב"ן ליבמות שכתב והא מים כמלחמה דמי פי' מכיון שנשבר' ספינתו בים איכ' למימר בדדמי הלכך גבי ע"א לעולם לא מהימן אע"פ שאין האשה יודעת שנשברה ספינתו כדי שתאמין בו שמא יבואו עדים ויעידו כן ושוב לא תחקור על המיתה כו' אלא שבאמת הרמב"ן עצמו אח"כ תבריה לגזיזיה כמ"ש בתשו' סי' ולפי"ז הדק"ל על הפשטן דמדמי מים למלחמה דבס"ד מאי חשש בדדמי איכא במים דהרי למאי דס"ד אף במשאל"ס אם שהו עכ"פ מותרת לכתחלה והרי בזה ודאי דייקא וע"ש בתשו' הנ"ל מה שכתבתי ליישב ועכ"פ מבואר דאין חשש בדדמי לגבי האשה לענין דנימא דלא דייקא אם שהו עליו כו' דאל"כ תיקשי בעובדא דחסא למה התירוה בדיעבד (ובאמת לענ"ד שמכאן יצא להרמב"ם מ"ש לא אמר קברתיו אם נשאת ל"ת ואין להאריך) אלא ודאי דהיא דייקא ששהו עליו הלכך ליכא למפשט מעובדא דחסא די"ל גבי מלחמה או לענין עדות שמעיד שהכירו בט"ע מכיון ששמעה ונתוודע לה שטבע סמכה על העד שאומר מכירנו בו משא"כ במשיל"ס ודאי מותרת כיון שעכ"פ דייקא שטבע ושהו עליו אין אנו צריכין יותר ולפי"ז צדקו הדברים שכתבתי לעיל בדברי התוס' דכיון דעכ"פ דייקא שטבע ושהו עליו הרי יצאה מאיסור תורה ואע"ג דלא דייקא טפי מ"מ כיון שאין כאן רק מלת' דרבנן אפי' חד מהימן משום מלתא דעל"ג: ומעתה חזר הדין בנ"ד שלפמ"ש בכוונת דברי הרא"ש היה מקום להתיר אף שלא ראה לאלתר כיון שלא ראה הטביע' וכמ"ש הטור ובכאן הרי הי' הגוף שלם ואף שלא הזכיר רק שמו ושם עירו מ"מ יש מקום להתיר ע"י חיפוש וגם כי הגידו לו שענין זה יתברר בקל ע"י הבאים משם לכאן שיודעים בטוב שעל בעל של אשה זו היה כוונת העד הנ"ל ולכך לא הארכתי בפרט אבל מי גבר לא יחוש לפי' הגאונים שהבאתי לעיל דאינהו ס"ל דלעולם לאלתר בעינן וכ"ד בעהמ"א דאף שלא ראה הטביעה בעינן לאלתר וכ"ד הרבה פוסקים דאין מחלקין בין ראה הטביעה ללא ראה ועוד שבכאן עכ"פ ידע הטביעה ודעת רוב המפורשים דידיעה ה"ל כראיה לענין זה והבא לחפש בק"ע ימצא עזר להקל או להחמיר כרצון איש ואיש (ואינני תוקע עצמי לדבר הלכה ואשה זו בחזקת איסור א"א עומדת) וסימנים האמורים בג"ע לאו כלום נינהו דשכיח טובא כה"ג שיהי' זומר שפרענקליך על חלקת ידיו ונזם באוזן ימין בבן רך ויחיד לאמו וכפי הדין והשורה אשה זו אסורה ולא מצאתי הלכה ברורה להמציא כחה דהתירה. אלה דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות: יח אחר הדברים והאמת האלה הובא לידי עוד ג"ע משם שנית באריכות וזה אשר השבתי עוד על הג"ע השני: הנה לפי המבואר מעדות הנ"ל מידי ודאי אשתהי יצאנו וכמבואר בק"ע בשם מהרב"א דכל שהי' במקום שגלי הים שוטפים לא מיקרי אשתהי וכ"נ מדברי מהרי"ט סי' ל"ב אבל עדיין מידי ספק לא יצאנו שהרי העד אמר אז דיא חוואליש פון לימהאן האבין גיקאנט שלאגין כו' מבואר שלא הי' ברור לו ששטף המים הגיעו אליו רק שהיו יכולין לשוטפו והרי אנן קי"ל בכל ספק אשתהי אזלינן לחומר' ולענ"ד קצת ראי' מלשון הש"ס דגבי עובדא דב' ת"ח נקט דחזינהו לאלתר ובההיא דדגלת קאמר דחזינהו בשעתיה וכבר כתבתי שהנ"ב עמד על דקדוק לשון זה אך לפי מה דקי"ל דספק אשתהי לחומרה א"ש כמ"ש בתשובה סי' ואמנם עדיין יש לצדד לשריות' דהך איתת' שהרי התוס' ורוב הפוסקים ס"ל להקל בספק תוך ג' ומבואר בהרבה תשובות שסמכו ע"ז להלכה וכתבו שכך פשטה הוראה ואע"פ שהר"ן כתב דגם התוס' מודים בספק אשתהי זיל בתר טעמא שביאר שם שאין הדבר מצוי שיראנו בתוך שעה לפליטתו וכ"ז בספק שמא אשתהי אחר פליטתו משא"כ בנ"ד שאנחנו מסופקים שמא הי' גלי הים שוטפים עליו א"כ אין מקום לחלק בין ספק זה לספק תוך ג' אמנם לענ"ד עדיין יש מקום לפקפק דבאמת י"ל תרי טעמ' בספק תוך ג' שהקילו התוספ' חדא משום דחשש' דשמא נתפח אינו רק ספיק' דרבנן ואזלינן להקל הרשב"א דמטעם זה יש מקום להקל ועוד י"ל דיש לנו לאוקמי בחזקת חי והשת' הוא דמת וכמבואר בדברי האחרונים והשת' להך טעמ' דנתפח הוי ספיקא דרבנן שפיר יש להקל גם בספק אם הגלים היו עוברים ושוטפים משא"כ אם נאמר דשמא נתפח הוי חשש' דאורייתא רק דבספק תוך ג' מוקמינן אחזקת חי א"כ אף אם נקיל בספק תוך ג' מ"מ בספק זה אם היו הגלים עוברים ושוטפים ספק שקול הוא ועיין מ"ש בתשובה סי' מ"ש ליישב ע"פ זה דעת הריב"ש וכתבתי שם דיש לחלק בין ספק תוך ג' שהספק אם מת או נהרג תוך ג' או קודם ג' אמרינן השתא הוא דמת או נהרג ומתחל' שפיר היינו מחזיקין אותו בחזקת חי ולא הי' חזק' בטעות משא"כ בספק אשתהי ך"ד שעות שכתב הר"ן שאינו מצוי שיראנו תוך שעה אחר פליטתו א"כ בנ"ד כשנמצא זה על שפת הים סתמ' דמלתא שכבר