בית אפרים אבן העזר חלק א קיא

שהרי פירש כן אהא דדחי דלא תפשוט מעובדא דב' ת"ח דמיירי דקאמרי סימנין ור"ל דר"י כ"כ לשיטתן דס"ל דל"ש בדדמי דאשה בהעלאה והא דמוקי בסימנין היינו משום בדדמי דעד ומוקי לה דל"ש בדדמי דעד אלא בראה הטביעה א"כ נלמד מזה דה"ה לדידן דלמאי דס"ל דשפיר שייך בדדמי דאשה בהעלאה אלא דל"ח לה דאפשיט מהאי דדגלת דל"ח רק לבדדמי דעד ולא לבדדמי דאשה דעיקר טעמא משום מלתא דעל"ג ולא משקר העד רק דאיכא למיחש כיון דלא חזי לאלתר דלמא אמר בדדמי והיינו בראה הטביעה דוקא דלא גרע מאשה גופה שכתב הר"י דלכך גבי טביעה שייך בדדמי שסוברת כיון שטבע בודאי שוב לא יצא א"כ גבי עד נמי דוקא כשיודע שטבע אז תולה בדעתו לומר שאלו הם: ומעתה בין תבין כי אע"פ שהרא"ש ובעה"מ תרווייהו ס"ל לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה הטביעה מ"מ המרחק רב ביניהם דלשיטת הרא"ש היכא דחזי ליה לאלתר פשיטא דמהימן שאין מקום לעד לטעות כלל שהרי אין שינוי בפרצוף דמיא צמתי ולשמא משקר ל"ח דמלתא דעל"ג הוא הלכך אף בראה הטביעה מותרת משא"כ היכא דלא חזי לאלתר אז יש חילוק בין היכא דראה הטביעה חיישינן לעד דלמא טעי ואמר בדדמי והיכא דלא ראה הטביעה אף דלא חזי לאלתר נאמן בט"ע לחודיה דל"ח דלמא מחמת שנתפח אמר בדדמי כיון דלא ראה הטביעה משא"כ לשיטת בעהמ"א דס"ל דלא אפשיטא והא דדגלת בלא ראה הטביעה ועלה קאמרינן דוקא לאלתר אבל אשתהי מתפח תפח ואע"ג דליכא למיחש דלמא אמר בדדמי כיון דלא ראה הטביעה מ"מ אין עדותו כלום דחיישינן שמא באמת נשתנה צורת המת עד שיוכל לסבור שזהו הוא וכן בראה הטביעה ס"ל לרז"ה שאין מועיל ט"ע לחודי' אף דחזי ליה לאלתר דמ"מ איכא למיחש לשינוי כל דהו והעד אומר בדדמי מחמת שראה הטביעה ובעי סימנין דוקא משא"כ הרא"ש ס"ל דאם ראה הטביעה די אי חזיניה לאלתר דאז ליכא למיחש שישתנה כלל שיטעה העד בו וכמ"ש המרדכי ואם לא ראה הטביעה אז אע"פ דאשתהי ויוכל להיות שישתנה קצת מ"מ לא יטעה העד בו לומר שזה בעלה של אשה זו כיון שלא ראה הטביעה: ולפי"ז מ"ש הרא"ש וכ"כ הרז"ה ז"ל היינו לענין הך סברא דאם לא ראה הטביעה לא אמרינן שהעד אומר בדדמי אבל מ"מ מאי דמוקי הרז"ה הך דדגלת בלא ראה הטביעה בזה לא סבירא ליה כוותיה דאיהו אזיל בשיטת הרי"ף ז"ל (וכ"כ הריב"ש להדיא וכמ"ש לקמן בשמו) ושוב מייתי הרא"ש דברי ר"ח וכתב ע"ז ונהגו להתיר האידנא בט"ע בלא סימנים ור"ל אף דאשתהי וכמש"ל וע"ז כתב דאפשר לחלק כחילוק ר"ח גבי הרוג דאם הגוף שלם מכירין אף אחר כמה ימים דאז ליכא למיחש לבדדמי וע"ז כתב דלפמ"ש שיש חילוק בין אותן שראו הטביעה ניחא ר"ל דהשתא אין אנו צריכין לתרץ המנהג בחילוק ר"ח די"ל מה שנהגו להתיר היינו משום דלא ראה הטביעה ולכך שפיר מהני אף ששהה ואין לחוש שיאמר בדדמי ולפ"ז גם הרא"ש מוקי הך עובדא דדגלת בראה הטביעה כמו הרי"ף אלא דמ"מ התיר רבא כיון שהיה לאלתר ובהכי א"ש מ"ש בנ"ב להוכיח דלהרא"ש מיירי דלא ראה דאל"כ אמאי הימני' רבא בלא סימנים ולפמ"ש א"ש דבאמת מהא פשטינן דאין הטעם משום דיוקא דידה רק משום מלתא דעל"ג וכיון דחזי לאלתר ואין מקום לעד לטעות מהימן וכמ"ש דהרא"ש מוקי הא דדגלת בראה הטביעה כן ביאר להדיא הריב"ש סימן שע"ח וז"ל ומ"ש עוד בשם רבינו אשר כו' הנה למעלה סמכת על בעהמ"א דאוקי האי דדגלת שלא ראה הטביעה ועתה אתה סומך על הרב רבינו אשר ז"ל דמוקי לה בראה הטביעה והנה זה תרתי דסתרן כו' ע"ש והנה הארכתי בביאור דברי הרא"ש ובהצעתו לפי שיצאתי לדון בדבר חדש לומר דהרא"ש אליבא דהרי"ף כ"כ ודבר זה שאלו לחכמים ולא פרשוהו כך ומקום הניחו לי להתגדר בו כי לענ"ד מ"ש הוא אמת נכון בכוונת הרא"ש בס"ד: ומעתה גם דברי הטור צדקו יחדיו עם דברי הרא"ש דהיכא דלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר אלא שהוסיף מדעתו לומר דבעינן גם שיהיה הגוף שלם ולהחמיר לצרף גם תירץ התוספות ואפשר דשמיע ליה מאבוה שלא רצה לסמוך על תירוץ שלו לבד כ"א היכא שהיה הגוף שלם ג"כ וכ"מ מדבריו ברמזים ע"ש ואולם בנ"ב הקשה על הטור דהא האי דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה כו' וכבר הארכתי בדבריו ובישוב קושי' בתשובה סי' ע"ש ועכ"פ מבואר דדעת הרא"ש דאם לא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר דעיקר חשש אשתהי להרא"ש אינו רק משום בדדמי ולדעת התוספות בגופו שלם שפיר דמי להעיד אחר כמה ימים והטור תפס חומרת התוס' והרא"ש ועכ"פ בנ"ד שהיה גופו שלם אם נימא דידיעה זו שידע הטביעה מפי העכו"ם ל"ה כראיה היה מקום היתר לפי סברת הפוסקים הנ"ל: איברא דלכאורה קשיא על התוספות דמה בכך שגופו וצורת פניו שלימה כיון דלדעתם לא אפשיטא בעיין וא"כ יש לחוש דהאשה אמרה בדדמי וכבר כתבתי לעיל די"ל דהתוספות כוונתם כהמרדכי דבעדות שהעלוהו מן המים מת אין לה במה לטעות ולענין העד שפיר יש חשש בדדמי אע"ג דבמלחמה אין חשש על העד ואמנם לכאורה היא מלתא בלא טעמא דבעדות העלאה מן המים יהיו סברות הפוכות מן מלחמה והנלענ"ד בזה ויבואר ג"כ מ"ש הב"ש ס"ק קמ"ג דהרי"ף חלוק עם התוספות דלהתוס' אין העד אומר בדדמי כלל אבל להרי"ף בלא אמר קברתיו חיישינן דאמר בדדמי ולענ"ד אין זה מוכרח דאע"פ שהתוס' כתבו בד"ה טעמא דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה כו' כוונתם כמו שאבאר: הנה הרמב"ם והש"ע כתבו וז"ל וכן אם באה ואמרה מת בעלי במלחמה א"נ אע"פ ששלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג גם הוא בכללן כו' ולכאורה תימה שהרי רבא קאמר טעמא דסברה כל הני דאיקטל איהו פליט ואת"ל כיון דרחמה ליה נטרה עד דחזייה זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה מת וזימנין דעביד ליה סמתרא וחיי' כו' ולפ"ז תימא שהעתיקו תחלת דברי רבא לחוד ומי סני להו למימר כטעם שאמר רבא בסוף סברתו דלכאורה כן הוא העיקר וכמ"ש הפוסקים דכל את"ל הלכה הוא ולא מצאתי להמפורשים שנתעוררו בזה והנלענ"ד דכוונת דבריהם הוא בנ"מ בין ב' הטעמים של רבא דלטעם השני דנטרה עד דחזי וסברה ודאי מית אלא שעכ"פ אין להתירה מפני שיכול לחיות ע"י סמתרי א"כ עכ"פ היא לא משקרא בשום אופן ואינה אמרה יותר ממה שראתה ולפי דעתה החצי בא עד לבו ומת וא"כ לפ"ז אם אמרה קברתיו מן הדין היה לומר שנאמנת דהא לא חשדינן לה דמשקרא במתכוין משא"כ לטעם הראשון אמרינן אע"פ שלא ראתה כלל שנהרג רק מחמת דמיונה דסברה כל הני דאיקטול כו' היא מוסיפה שקר לומר שנהרג א"כ אף קברתיו אינו מועיל שי"ל שמשקרה ומוסיפה מדעתה ולענין דינא ב' הטעמים אמיתים דחיישי' ג"כ דמשקרה מחמת בדדמי וכיון שהרמב"ם והש"ע רצו לכתוב הך דינא דל"מ קברתיו לכן הביאו טעם הראשון שמשם אנו למדין דין זה ולפ"ז ע"כ מוכרח כטעם שכתב הב"ש בשם הרא"ם ותי' הר"ן שהביא הב"י אבל לפי הטעם שהביא הגהת פרישה והב"ש בשם הלבוש משום דשמא קברה אחר וטעתה מחמת בהלות המלחמה א"כ גם בזה לא חשדינן לה שמוסיפה דברים שקרים לאמת דבריה וז"א כמ"ש ממה שהביאו טעם הא' שאמר רבא והנה יש לי אריכות דברים בדברי הרמב"ם הללו ומאין הוציא דבמלחמה אף קברתיו לא מהני גבי אשה ולפי שאין נוגע לענינינו קצרתי בדבר: ולפ"ז י"ל דודאי בעיין בע"א במלחמה באמר קברתיו הוא והא ודאי פשיטא לן דבעד ל"ח שיוסף לשקר בשביל דמיונו וזהו כוונת התוס' שכתבו דלעולם לא יאמר העד בדדמי כמו האשה עצמה ר"ל אע"ג דחיישינן דסברה כל הני דאיקטל ומת כו' הלכך אע"פ שלא ראתה שמת אומרת בדדמי שמת מ"מ בעד ל"ח לזה והלכך כל דאמר קברתיו ליכא חשש בדדמי גבי עד אלא דמבעי ליה אי בשביל מלתא דעל"ג לחוד מהימנינן ליה א"ד אע"ג דהעד