בית אפרים אבן העזר חלק א קח

אינו אומר בדדמי כדפרישית תדע מדלא מוקמינן מעשה רב' ת"ח כשאמרו מתו והכרנום א"נ קברנום עכ"ל ולכאורה משמע מלשון זה דאם לא היה החשש בשביל בדדמי דאשה רק בשביל בדדמי דעד לא היינו צריכים לאוקמי דאמרי סימנים רק דאמרי קברנום ונראה דס"ל להרמב"ן דעל הכרה דט"ע ל"ש בדדמי דל"ח שיטעה בהכרתו כיון שרואהו לאלתר והא דאיצטריך לאוקמי דקאמרי סימנים היינו בדדמי דאשה לכך צ"ל סימנים מוצנעים אבל אי נימא דל"ח לבדדמי דאשה רק לבדדמי דעד שמא לא מת רק דמחי ליה בגירא או המים בלבלוהו ואומר בדדמי שמת הלכך בקברתיו סגי וא"כ קשה סימנים ל"ל דלא ס"ל להרמב"ן סברת התוס' והרא"ש שיש לחוש שיאמר העד בדדמי על ההכרה בט"ע לטעות שמא אחר הוא וידמה לו שזה הוא וכמ"ש לקמן בשם המרדכי וס"ל דמים לא גרע ממלחמה וכמו דהתם סגי בקברתיו ה"נ כאן אע"כ מדהוצרך לאוקמי דקאמרי סימנים ע"כ דהאבעי' הוא משום בדדמי דאשה ואם כן אפשיטא בעיין מהך דכרקום דל"ח לבדדמי דאשה כנ"ל לפרש דברי הרמב"ן אבל מ"מ אין זה סתירה לשיטת בעה"מ דאיהו ס"ל הא דמוקמינן דקאמרי סימנים היינו אף שאין מוצנעין רק מחשש שמא טועה העד בהכרתו בט"ע וסובר שזהו הוא ולזה מהני סימנין ועכ"פ דברי הריב"ש שכתב דבעה"מ הוי מצי לאוקמי הך דדגלת דהוה כמו קברתיו אלא דס"ל דאסקוה לקמאי ל"ה כמו קברתיו הוא נפלאת בעיני: עוד זאת אדרוש במ"ש הריב"ש דלהרי"ף בעינן קברתיו אף במים ונראה מדבריו שמ"ש הרי"ף ודוקא היכא דאמרי אסקוה לקמאי אתי לדיוקי דאי לאו דאמר הכי אלא שראהו בפליטתו מן המים מוטל מת לא מהני ובאמת מלשון הרמב"ן במלחמות לא משמע כן במ"ש וכי יש לחוש לטובע שהשליכו הים שמא חי הוא ונראה כמת (כמו שיש לחוש במלחמה לסמתרי שיהא צ"ל וקברתיו להסתלק מן הספק זה עכ"ל וכוונתו להוכיח מזה דע"כ החשש משום בדדמי דאשה דאי לבדדמי דעד הא במים ליכא חשש בדדמי דעד וע"ז כתב אח"כ תדע דאם תאמר דל"ח לבדדמי דאשה ותאמר ג"כ דגם במים אם לא אמר קברתיו יש לחוש שמא חי היה ונדמה לו שמת הו"ל לאוקמי דאמרי קברנום וע"ש כי לשון הרמב"ן מגומגם ויש בו חיסור לשון וט"ס וגם בכוונת הרי"ף נראה דלא אתי לדיוקי בהאי לישנא רק לומר דבעינן לאלתר וגם לאפוקי אם אומר סתם פלוני טבע במים ומת אזי יש לחוש שמחמת הטביעה אומר בדדמי שמת משא"כ היכא שמעיד שראוהו מת על שפת הים שפלטו הים וראוהו לאלתר אין לחוש עוד כמו שנראה מדברי הרמב"ן דמי שפלטו הים אין חשש שיועיל לו עוד רפואה כמו סמתרי במלחמה וזה נ"ל מדקדוק לשון הרי"ף בתשובה סי' נ"ד שכתב דעו כו' עד שיבא מי שיאמר אני ראיתיו בשעה שהשליכו הים ליבשה והכרתי בו ואם אמר ראיתיו שנפל לים או שנתברר לי שמת אבל לא ראיתיו שמת אין אשתו ניתרת עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ בתשובה סימן קפ"א הרי שלא הצריך שיאמר שקבורה היתה לו וגם לא הזכיר טלטול ממקום למקום רק כיון שראוהו בעת פליטתו מן הים ליבשה סגי וכן כתב בהגהות מיימוניות שהרי"ף לא הצריך קברתיו במים וכן כתב בתה"ד וזה דלא כהריב"ש והגאון בס' נ"ב השיג על התה"ד שכתב דהרי"ף אינו מצריך קברתיו ועתה שנתגלה לו אור בהיר תשובת הרי"ף נראה שדבריו מורים כתה"ד ומצאתי בבעל העיטור אות ק' דף ל"ט דמייתי לתשובת הרי"ף בלשון זה מי שטבע במשאל"ס אין היתר לאשתו עד שיבא מי שיאמר אני עמדתי עליו לאחר שהשליכוהו המים כשהוא מת והכרתיו שהוא זה ואם לא [אמר] אלא מת בלבד ולא אמר ראיתיו מת והכרתיו אסורה להנשא לכתחלה ואי אינסבא לא מפקינן מינה וכ"ז שלא תנשא לא תטול כתובתה כו'. והנה בנ"ב כתב טעם הרמב"ם שהצריך קברתיו במים משום דאף שפלטוהו המים יש לחוש שמא נדמה לו שמת ובאמת עדיין לא מת ויש לו תקנה כמו שיש שמגלגלין אותם בחביות כו' וכ"מ ביש"ש ביבמות דבעינן קברתיו דוקא מה"ט ע"ש ולענ"ד זה צ"ע דאם כן אף אם ראה שטלטלוהו ממקום למקום נמי ל"מ דמ"מ יש מקום לפעול בו פעולות לגלגלו וכה"ג ומדברי הפוסקים מבואר דזה הוי כמו קברתיו ודייקי לה מהש"ס שלא הזכיר קברתיו רק דאסקוה לקמאי זה הוי כמו קברתיו וזה מבואר בהר"ן והריב"ש ז"ל וכן בנ"ד עצמו הביא אח"כ דברי הפוסקים הנ"ל דבטלטול בעלמא סגי ומשמע מדבריו דגם הרמב"ם יודה בזה וצ"ע לפי מ"ש הוא בעצמו דטעם הרמב"ם אין מן הדין שיועיל כ"א קברתיו דוקא וגם כי זה נגד משמעות הש"ס דמשמע דאסקוה לקמאי סגי והיה לי מקום להאריך בזה ובדברי הרמב"ם אבל לפי שבנ"ד אין נ"מ בזה כיון שהעיד העיד שנטפל בקבורתו לכן לא הארכתי בזה: ועכ"פ למדנו מזה שכוונת ודקדוק לשון הרי"ף הוא דבעינן אסקוה לקמאי וטזיתיה לאלתר ומצאתי בספר הזכות להרמב"ן מועתק שם השגת הראב"ד על הרי"ף וכתב דהאי דכתב הרב דאפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו דלמא באומדן דעת מסהדי לאו אמלחמה קאי אלא אמים שאל"ס קאי דאי חזו ליה דטבע בימא ובתר שעתא אסקיניה לארעא אי לא אמרי אשתמודענא ליה או בהכרת פנים בסימנים אין מעידין עליו דלמא איהו אזיל לעלמא והאי אחרינא איהו דמשאל"ס אשתו אסורה אא"כ ראה והכירו מיהו מאי דכתב דע"א במלחמה צ"ל קברתיו לא מחוור דהא מים כמלחמה דמי ולא אצרכוה לומר קברתיו כמעשה דדגלת וסוף לשון הראב"ד וגם תשובת הרמב"ן להליץ בעד הרי"ף בזה חסר מן הספר ולא זכינו לראותן ועכ"פ למדנו ממנו שני דברים חדא שהרי"ף ר"ל דוקא היכא דאמרי אסקוה כו' ואשתמודענא ליה בט"ע או בסימנים וגם מבואר מדבריו דאף להרי"ף דוקא במלחמה בעינן קברתיו ולא במים וגם לא ס"ל להראב"ד דאסקוה לקמאי הוה כמו קברתיו ולקמן אי"ה יתבאר דעת הרא"ש בהרי"ף ז"ל ותבנא לדיננא דאף אי לא אשתהי כגון אם היה מונח על שפת הים במקום שגלי הים עוברים ושוטפים מ"מ כיון דהעד הזה ידע הטביעה אין בו מועיל לדעת בעה"מ אף שאמר קברתיו מפני שיש לחוש שטועה בהכרתו ואומר שזהו הוא ומכ"ש בנ"ד שמלשון העד שאמר שהיה מוטל על. הברעג משמע שהוא מקום שאין שם מים ואפילו בספק אשתהי יש להחמיר מכ"ש בזה דהוי ודאי אישתהי אם לא באו מים עד נפש המת הזה והלכך אף אם היינו רוצים לתפוס להקל בדעת קצת פוסקים דידיעה אינו כראיה מ"מ עכ"פ לאלתר בעינן: ואמנם דעת הטור דבלא ראה הטביעה לא בעינן לאלתר ובדעת הרא"ש נחלקו הפוסקים בהיות כי דבריו נראו לכאורה כסותרים וכ"א בורר דרך לעצמו בפירוש דבריו ואמרתי אלקטה נא באמרים ואקטוף מלילות אולי השאירו עוללות הלא טוב עוללות אפרים. הפירוש האחד כתב מהריב"ל בתשובה לפרש מ"ש הרא"ש ויראה הא דבעי ואסקינהו לאלתר וכו' קאמר וקאי אמאי דאסיק וקאמרי סימנין לומר דבלא ראה הטביעה לא בעינן שיאמר סימנין משא"כ בראה הטביעה כו' והגאון מוהר"ר בצלאל אשכנזי בתשובה לא הסכים לפירוש זה דאם כן היינו חילוק הר"י דמייתי הרא"ש במ"ש ויראה ועוד דמאי אין מדקדקין אחריו דקאמר ומש"ה נייד מפירוש דמהריב"ל: וגם בעיני יפלא על מהריב"ל שהרי בלשון הרא"ש מבואר שכתב ומצאו משמת ואמר שמכירו בט"ע כו' שלשון זה מורה שלא היה שם בשעה שפלטוהו המים ואין ידוע לו אי אשתהי אי לא ואם נאמר דמיירי שאחרים הגידו לו שלא כביר טרם בואו פלטוהו המים ולא נשתהה דמ"מ קשה מאי דוחקי' למנקט בכה"ג ולא נקט בפשיטות שלא ראה הטביע' אבל ראה הפליטה. והנה הגאון מהרבצ"א שביק לפירוש מהריב"ל וניחא ליה לפרושי דהא דבעינן שיעיד בפירוש לאלתר היינו בראה הטביע' דאז איכא למיחש דלמא אשתהי ואשתני צורתו וסבור שזה ראובן ואינו אלא אחר אבל אותן שלא ראו הטביע' ומצאו שמת ואמר שמכירו בט"ע אע"ג דלא אמר דחזינן לאלתר נאמן ואין מדקדקין אחריו לבדקו אי חזינהו לאלתר ומייתי ראי' כמו דמחלק הר"י לענין סימנין ה"נ לענין לאלתר כו' ואח"כ מסיק דאף באמר בפירוש שלא ראוהו עד אחר כמה ימים מותר אם הגוף שלם ולא