בית אפרים חושן משפט צח

הרמ"א בסימן רצ"ב ולכך ג"כ מייתי מינה לנ"ד כיון דעכ"פ בריא הזיק' הוי כנוגע בגוף הממון אע"ג דמשמע דהמדפיס לא רצה להרוויח כלל כ"א להכעיס להגאון ע"ש מ"מ כיון דאם מרוויח חייב לשלם אלמא דהוי כנוגע בגוף הממון ממילא דלכתחלה יש לו לעכב על ידו ולא מצי למימר אני עושה בתוך שלי: ולפ"ז נבא לנידון דידן דלא יהיבנא להו לבעלי החניות הישינים דדמי ממש עובדא דידן להא דאבי אסף הרי בררנו דכל חיליה מהא דמבטל כיסו של חבירו ומרוויח בו מחויב ליתן לו מחצית הריוח וכדכתיבנא שזה שיטתו במרדכי. אמנם כן הנה היש"ש שם חולק וכתב וז"ל ולא ידענא מאיזה צד יש לחייבו אי משום שהזיקו שעיכב ממונו א"כ אפי' לא הרוויח נמי אע"כ גרמא בניזקין היא ופטור אם כן אפי' הרוויח נמי כו' ולכן פסק שם דאפי' תובעו לדין וזה מעכבו פטור משום גרמא ואפי' אם הוציאו לעצמו ומרוויח פטור כו' ע"ש. ונראה מש"ך סימן רצ"ב שמסכים לדבריו בזה. ודברי היש"ש מסכימים לסברא שכתבתי לעיל דכל שפטור משום גרמא מה בכך דמשתרשי ליה וא"כ ממילא בנ"ד כיון דמשום גרמא אין יכול לעכב עליהם דהא קיי"ל כר"י לא איכפת לן בהא דקא משתרשי להו ואפי' לכתחלה אין יכולין לעכב ומצו בעלי החניות החדשות לטעון קים לן כהיש"ש והש"ך ז"ל בהא וכמו דאמרינן באיבעיא דר"ה בדר"י בבר מבואה אבר מבואה אחרינא דכיון דלא איפשטא לא מצי מעכב ה"נ בספיקא דפלוגתא כי האי לא מצי לעכובי וכן נראה ג"כ מדברי הרא"ש בתשובה שהבאתי לעיל: איברא שיש מקום לפרש כוונת הרמ"א מ"ש דבדבר דברי היזקא כגון מבוי שבודאי יזיק לו כ"ע מודים דהלכתא כר"ה ר"ל דבפסק לחיותא כי האי שהוא דבר ברור שבודאי יקפח פרנסתו בזה כ"ע מודים דמצי לעכובי וע"כ לא פסקו הפוסקים דלא כר"ה אלא היכי דמוקי בהדיא דאין זה פוסק חיותו כ"כ וכן מצאתי בספר אגודת אזוב דף פ"ה: ואומר אני דאבי אסף סובר דאף ר"ה בריה דר"י מודה בזה ודוקא בסתם מבוי דהיינו מפולש דמצי א"ל מי שבא אצלך יבא כו' אבל במבוי הסתום בג' צדדים דלא מצי למימר מי שיבא אצלך כו' דפשיטא שיהא אצלו דהא דר כלפי צד פתוח גם ר"ה בריה דר"י מודה מפני שזה דומה למצודת הדג כו' ואף ע"ג דאבי אסף סיים כדר"ה לא בא אלא לומר שבנידון זה לכ"ע מצי לעכב כדר"ה א"א שמלת כדר"ה ט"ס הוא וראי' דבס' אגודה לא העתיקו עכ"ל וא"כ אפשר שגם דעת הרמ"א כן וכן נראה ממה שמצאתי בטורים שנדפסו מחדש דפוס דיהרנפורט בחדושי הגהות שם כתב שחסר בד"מ שלפנינו וצ"ל וז"ל ונלע"ד דגם ר"ה בריה דר"י מודה בהאי דינא דחנו' דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן א"ל הלך תחלה לפני פתח שמעון וכ"כ המרדכי בהדיא שם ומשמע דוקא מכח זה פסק כן דזה מקרי ירד לחיותו לא כשמעמיד החנות בצידו וע"ש ודוק עכ"ל: אמנם לפע"ד אע"פ שבחדושי הגהות הנ"ל העתיק כן מהד"מ פ"י אשר היה לפניו מ"מ לענ"ד אין זה מהד"מ כ"א איזה חכם הגי' כן בגליון הד"מ ואח"כ הכניסוהו לפנים כאשר נמצא כן כמה פעמים כי מה שסיים ובתשובות ודוק נראה שאין זה מל' הד"מ שאין דרכו בכך וזה האות כי גם בידי יש ד"מ הארוך כ"י ח"מ ולא נמצא שם לשון זה כלל אדרבא כתב שם וז"ל ואצ"ל שאם א' מבני המבוי כו' וכתב הב"י שכן פסק הרי"ף כו' ולא כמרדכי והגמיי' שכתבו בשם אבי אסף דהלכה כר"ה ולכן פסק שם על ראובן שיש לו חנות בסוף המבוי ובא שמעון לפתוח בתחלת המבוי דראובן מעכב עליו ואין הלכה כן אלא כדברי רבוותא דפסקו דלא כר"ה עכ"ל הד"מ כת"י שבידי ומלשון זה מבואר דלא מחלק כלל בין מבוי סתום שהרי לא העתיק בדבריו מבוי סתום כלל וס"ל דאע"ג דזה בא לפתוח בתחילת המבוי וזה יש לו חנות בסוף המבוי אינו יכול לעכב וכן נראה ממש שהשמיט דין זה לגמרי בש"ע אלמא דס"ל שאין זה הלכה ואע"ג דבשו"ת כתב ישוב לדברי אבי אסף מ"מ לא לא כתב אלא שיש להתיישב בדבר ע"ש ור"ל שיש לצדד ולהצדיק הצדיק דמעיקרא אא"ז הגאון מהר"מ מפדווא ע"ש דמצדד אצדידי ומהפך בזכותו כל מה דאפשר אבל בהגיע תור הלכה למעשה לא רצה לתקוע הלכה בזה בש"ע שלו ואם איתא דס"ל הכי לא הוי משמט מלהשמיענו חידוש כזה בש"ע שכל הדינים נחתכים על פיו אלא ודאי דלדינא ס"ל דליכא לפלוגי בהכי כלל: ועוד שלענ"ד לא מסתבר כלל לחלוק בענין פוסק חיות כיון דאתינן עלה מצד סברא דאחד עושה בתוך שלו לשאר נזיקין דמיא דשרי מה"ט לדידן דקי"ל כר"י וכלום חילק בין היזק רב למעט וה"נ לענין פיסוק חיות א"א דאף בתוך שלו אינו יכול לומר אני עושה כו' אף בפיסוק חיות מעט יש לנו לאסור ויש ללמוד דבר זה ממ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות שכינים וז"ל היה שם במבוי אחד מבני מבוי כו' ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ כו' והעתיק לשונו בש"ע סי' קנ"ו והנה הסמ"ע שם האריך בביאור לשון הרמב"ם בהא דנקט המניעו' פעם בל' יחיד פעם בל' רבי' ועולה ע"פ פירושו מ"ש הרמב"ם ואם היה גר מעיר אחרת כו' המניעה מטעם פיסוק חיות ואפ"ה נקט לשון רבים כלשון הברייתא כו' ע"ש ולפ"ז לשון הרמב"ם בא שלא בדקדוק כדרכו והוא דוחק גדול: ולפענ"ד נראה דהרמב"ם באו דבריו במשקל הל' כדרכו דהרמב"ם קשיא ליה בהא דקאמר ר"ה בריה דר"י דבר מתא אבר מתא אחריתא מעכב דהא הברייתא סתמא אמרה עושה אדם חנות כו' וסתם לן תנא דברייתא ולא פירש שיהיה מאותו העיר או אותו מבוי דוקא ומשמע דבכל גווני עושה אדם כו' ולכן ס"ל להרמב"ם דודאי כיון דלא נקטינן כר"ה דס"ל דמשום טענה דפסקית לחיותאי הוא יכול לעכב ממילא שאין לחלק כלל בין אם הוא בר מתא או לא דא"ת כיון שזה קבוע במקום זה וזה נכנס לתחומו יש איסור בדבר לפוסק אף אם הוא בר מבואה דנפשיה יש לאסור וע"כ דלא איכפת לן בהא כיון שיכול לומר אני עושה בתוך שלי כו' כמבואר בברייתא זו ממילא דהאי טעמא גופא שייך אם הוא בר מתא אחריתא וזה מוכרח שהרי ר"י ס"ל גבי בור ואילן דשרי מה"ט דזה חופר כו' וכלום חילק בין אם הוא מעיר זו או מעיר אחרת ולשיטות שאר מפרשים צ"ל דלענין פיסוק חיות שייך לאפלוגי בהכי כיון שחבירו קבוע כאן כמותו יד שניהם שוים לכל חיתם ואין בזה דין קדימה משא"כ הבא מעיר אחרת אבל הרמב"ם ס"ל דגם לענין פיסוק חיות אין לחלק בכך והיינו דנקט סתם עושה אדם: אך ברייתא דקתני כופין בני מבוי כו' הוא מטעם שמרבה עליהם הנכנסין והיוצאין וע"ז קאמר ולשכינו ר"ל שזה בא להיות שכן קרוב אצל אחד מבעלי האומנות זו שאז בני המבוי אין יכולין לעכבו שכבר יש שם אחד מבני מבוי אומנות ומאי איכפת להם שבני העיר ילכו לאומן זה או לזה רק שהוא בא לכופו שיתרחק משם מטעם פיסוק חיות אינו כופהו אלא דמ"מ י"ל דאע"ג דמחלו בני המבוי רבוי הדרך לא מחלו כ"א לגבי מי שהוא מבני מבוי שלהם אבל לגבי אחרינא לא מחלו והיינו דמבעיא ליה לר"ה בריה דר"י ומספיקא דא בר מבואה אחרינא לא מעכב דכל לגבי בן העיר ודאי מחלי כמו שמחלו לזה שהוא מכבר שהי' בידם למחות ולא מיחו וממילא דגם גבי בן עיר אחרת ונותן עמהם מנת המלך דחשיב כדר עמהם כמ"ש הסמ"ע שפיר מחלו ודינו כבר מבואה אחרינא דל"מ מעכב ובזה יתיישב כל ל' הרמב"ם שהעתיק בש"ע: אלא דעדיין צ"ע מה שהקשה הש"ך דמאי מבעיא ליה לר"ה בריה דר"י בבר מבואה אחרינא דמי גרע מבר מתא דשייך בכרגא והש"ך הקשה כן על פי' הסמ"ע ולע"ד לפי' הסמ"ע א"ש דודאי למאי דס"ד דאבר מבואה אחרינא מעכב פשיטא דגם אבר מתא דשייך בכרגא מעכב וכ"ש הוא ומה דקאמר ר"ה דאי שייך בכרגא ל"מ מעכב היינו דעכ"פ באין רוצה לכנוס למבוי של האומן ל"מ מעכב עליו דבכה"ג לא הוי פיסוק חיות כולי האי וכן פירשו באמת שאר מפורשים רק הרמב"ם כתב הדין לפי המסקנא דבר מבואה אחרינא נמי לא מעכב ממילא משוויה הדין גם בבן עיר אחרת דשייך בכרגא: אך זה א"ש לפירוש הסמ"ע אך לפמ"ש דפיסוק לחיות לאו סברא הוא כלל להרמב"ם ועיקר הסברא משום רבוי נכנסין א"כ אף בס"ד אין מקום לפרש הא דאי שייך בכרגא לענין אם אינו רוצה להיות במבוי זה רק במבוי אחר דהא אדרבא במבוי אחר אית להו לעכובי טפי אליבא דהרמב"ם כיון דאין שם אומנות זו כלל וע"כ