בית אפרים חושן משפט צה

ליה א"כ איך דייק דלא הוה טעמא משום וויתור דמותר מדקתני זה נכנס דמה הוכחה היא זו דלמא אה"נ קאמר דכיון דלא קפדי זה נכנס כו' ומשום וויתור ליכא למיחש דוויתור מותר אלא ודאי דהך לישנא ולתוך שלו הוא נכנס מורה בהדיא דס"ל יש ברירה וא"כ כל הני אוקימתא דפרק חזקת ליכא מאן דס"ל בטעמא דראב"י דמתיר רק משום יש ברירה ורבנן ס"ל אין ברירה וא"כ שפיר כ' הרא"ש ואף ראב"י לא קאמר אלא משום ברירה אפילו להנך אוקימתא קמייתא משום דכ"ע מודו בהא דפלוגתא דראב"י בברירה הוא אלא דבאוקימתא קמייתא ס"ל דאפילו שותפים קפדי והאיסור משום קפידא ורבי אליעזר בן יעקב מתיר משום ברירה ורבינא סבר שהאיסור משום וויתור ולכך הוצרך ראב"י לברירה אבל לכ"ע בברירה פליגי ולא בקפדי ולא קפדי כך נלענ"ד ברור ועת לקצר. והנה ראיתי מ"ש כ"ת בחצר שיש בה דין חלוקה שהרשב"א אוסר בנדרו זה מזה אף לאחר חלוקה והר"ן כתב דאנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד לאסור על חבירו בענין שיהיה נאסר עליו לאחר חלוקה דא"ה אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין עכ"ל וכ"ת פירש דהוי כאלו הותנה שאם יאמר יהא חלקי קנוי לו מעיקרא וכתב לחלק בההוא דחביות דהתם אינו נאסר לגמרי כיון שבידו להוליכו כרגלי שתיהן. ובזה כ' ליישב הא דסנהדרין בעיסה שחצי' של עה"נ כו' שעמד בזה בשאגת ארי' והאריך בזה. ולענ"ד ז"א דמה לי' לאסור לגמרי או כההוא דתחומין כיון שעכ"פ יש לזה קפידא בדבר שיהי' אסור להוליכו כרגליו נימא דחשוב כהותנו מעיקרא שלא יאסר נכסי דידי' להוליכו כרגליו שאינו בדין ואם הי' דינו של הר"ן בענין חצר מוכרח מהש"ס היינו צריכים לדחוק עצמינו לחלק בזה. אבל אחר שהרשב"א אוסר והר"ן מתיר מסברא דנפשי' לומר שע"מ כן נשתתפו מנין לו ליכנס לחילוקין כיון דאשכחן דלא מהני קפידתן לומר כאלו הותנו וכל שנאמר אין ברירה אסור ובאמת שכן מוכח מדוכתי' וקצרתי: אבל האמת יורה דרכו שאין כוונת הר"ן בזה לומר דהוי כאילו התנו שאם יאסור יהיה שלו למפרע משעת שותפו' דאין מקום לזה רק אם נאמר יש ברירה רק דלענין זה הוי כאלו הותנו שמאותו שעה שיחלוקו יהי' זוכה בו לעצמו מכח המוכר הראשון שקנו ממנו בשותפות ואין קנינו בא מכח חבירו השותף והר"ן לא כ"כ אלא גבי נדרים דשם עיקר האיסור כו' (עיין בחלק א"ח סי') ובענין הא דעיסה חצי' של עה"נ ובהך דחולין דמשני דאית לי' שותפות הארכתי בכמה תשובות בחלק יו"ד ובחלק אה"ע ע"ש: והנה במ"ש כ"ת ליישב דברי הרמב"ם בהל' י"ט דפסק חביות מותרת ובהמה אסורה ולא חייש לקו' ר"כ ורב אסי לרב דאקשי לי' לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו דיונקים התחומין זה מזה וכתב כ"ת משום דלכאור' יש לחלק עפ"י מ"ש הר"ן בנדרים דהיתר בהיתר לא בטל וא"כ י"ל דלמוקצה שהוא איסור לא חששו משום שמתבטל משא"כ תחומין שהוא היתר בהיתר כמ"ש הר"ן שם אינו בטל וא"כ מאי קשי' להו וצ"ל דשפיר מקש' לרב לשיטתו דמב"מ לא בטל א"כ אפילו מוקצה אין לו להתבטל ולכך קשיא להו מה בין מוקצה לתחומין אבל להרמב"ם דפוסק דמב"מ בטל שפיר איכא לפלוגי בינייהו עכ"ד והם דברי חכמה אבל לדין יש תשובה דכיון שנאמר דמחמת מוקצה שם איסור עליו ובטל ממילא מועיל ביטול זה גם לענין תחומין: אך נראה שזה תלוי בפירוש רש"י ותוס' שם דלפי מה שפרש"י מוקצה מחמת יניקה א"כ שפיר י"ל כמ"ש דכיון דעל היניקה יש איסור מוקצה ושייך ביה ביטול שוב נתבטל גם שלא יאסר משום תחומין משא"כ להתוס' שם דביניקה אין איסור מוקצ' רק מה שהי' גדול והולך ביו"ט א"כ שזה שגדל ששם מוקצה עליו נתבטל מ"מ היניקה שיונק מחבירו שם היתר עליו ולא נתבטל וא"כ י"ל דהרמב"ם אזיל בשיטת התו' ושפיר יש לחלק ולומר דנתבטל לענין מוקצה ולא לענין תחומין: אך באמת עדיין אנו צריכין למודעי דהא במוקצה לא מהני ביטול דהוא דבר שיש לו מתירין וצ"ל דכה"ג שפיר בטל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב בענבים שזבו בגיגית בשבת כיון שמיד שבאים לעולם מתבטלו בהיתר אך נראה דטעמא דהמרדכי בזה להתיר בדבר שיל"מ אע"ג ששייך עד שתאכלנו כו' משום דס"ל כטעם הר"ן דדשיל"מ במב"מ דמי להיתר בהיתר לפי שהוא מב"מ וגם סופו להיות מותר והא דהיתר בהיתר לא בטלי משום דילפינן מולקח מדם הפר ומדם השעיר מכאן לעולים שאין מבטלין זא"ז דהיינו היתר בהיתר וא"כ י"ל דווקא דומיא דדם פר ושעיר שהיה ניכר מעיקרא כ"א לעצמו ועתה מערב אותם אבל כשלא הי' בפ"ע מעולם אדרבה כל מה שנתערב ומוסיף על כח ההיתר שהי' בעולם וניכר והיו לאחדים כיון שההיתר הראשון הוא ניכר ועומד וזה לא הי' לו הוי' בפ"ע עדיין ואחרי רבים להטות קרינן בי' ולכן כיון דבהיתר בהיתר כה"ג שלא הי' ניכר מקודם שפיר בטל דון מינה דגם דשיל"מ בטל בכה"ג דהא כל עיקר איסור דדשיל"מ מטעם היתר בהיתר אתינן עלה: ומעתה נסתרו דברי כ"ת שכ' דלכך בתחומין ל"ב משום דהיתר בהיתר הוא דז"א דא"כ גם מוקצה אין לו להתבטל משום דבר שיש לו מתירין וע"כ משום דהיתר בהיתר גופא בטל בהכ"ג דאינו ניכר א"כ גם לאיסור תחומין אין לחוש דשפיר מתבטל בהכ"ג אע"פ שהוא היתר בהיתר וגם מ"ש כ"ת דלר"י מב"מ לא בטל גם למוקצה שהיא איסור יש לחוש דהא גם ר"י דס"ל למילף מולקח מדם הפר ושעיר דמב"מ בשם העצם לא בטל נמי בעינן דומיא דדם פר ושעיר שהי' כ"א ניכר לעצמו מתחלה משא"כ היכא שההיתר היה ניכר והאיסור תיכף בתחלת ביאתו לעולם נתערב שפיר בטל אף לר"י ובזה יש ליישב כמה קושיות וקצרתי: ובהכי א"ש מ"ש ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו דהא באמת טעמא בעי למה לא חששו (ועיין במג"א סי' שי"ח שהביא דברי התוס' ומשמע דמפרש דס"ל שאין לחוש למוקצה כי האי שגדל והולך אף בלא טעם ביטול ואפשר דס"ל דע"כ א"ל בזה משום ביטול כיון דלרב קיימינן דמב"מ לא בטל וע"כ דאף בלא ביטול לא חששו משום שאינו ניכר מה שגדל לא חייל עליו איסור מוקצה. אך לפי מ"ש א"צ לזה די"ל דשייך בזה ביטול אף לרב דע"כ לא אמרו מב"מ לא בטל אלא בניכר וע"ש שרמז לסי' ש"ך סעיף ב' ור"ל דשם איתא דין המרדכי דכה"ג אף דשיל"מ בטל ברוב ומה שהקשה שם על דין הא"ח שהביא הרמ"א בפרי מחובר שנתלש לחולה דנימא שנתבטל ברוב. ולענ"ד י"ל לפי מ"ש הר"ן שאביא דבריו לקמן דכמו דהיתר בהיתר לא בטל ה"נ איסור באיסור לא בטל ולפ"ז י"ל דבעודו מחובר שכל הפרי הי' אסור בשבת לא שייך בי' בטול ואפשר דגם גבי בהמה דבחיי' אסורה שייך לומר כן וצ"ע אך לפמ"ש דכל שאינו ניכר שפיר בטל אף היתר בהיתר א"כ פשיטא דכן הוא גם איסור באיסור וקצרתי) ולימרו אינהו לנפשייהו דא"ל דלדידהו משום ביטול ולרב הקשו דס"ל מב"מ ל"ב דא"כ הכי ה"ל למימר לדידך דס"ל כר"י דמב"מ לא בטל למה לא חששו לאיסור מוקצה דאטו מהך דתחומין שמעינן לרב דס"ל מב"מ לא בטל הא בעלמא שמעינן לה כמבואר בחולין דף ק' ועוד דתיקשי לר"י ודעימי' דמב"מ לא בטל בהמה ביו"ט היכא שחטינן דהא יש כאן מוקצה (ודוחק לומר דפשיט' לי' דלא שייך מוקצה בדבר הגדל והולך וכמש"ל כו') אך לפי מ"ש א"ש דלדידהו ל"ק להו דשפיר בטל אפילו לר"י כיון דלא הוי דומיא דדם פר ושעיר שהי' כ"א ניכר לעצמו אבל בכה"ג שאינו ניכר שפיר מתבטל לכ"ע ולכן הקשו לרב דאוסר משום יניקת תחומין וע"כ דס"ל דאף שאינו ניכר לא בטל א"כ ניחוש נמי למוקצה אלא ע"כ דלפי שאינו ניכר בטל א"כ גם לתחומין אין לחוש והוא נכון לענ"ד: והנה דעת הר"ן בנדרי' דמשמע דמסכי' להרי"ף בהא דפת שאפאה עם הצלי כו' לפי דהיתר בהיתר הוא דבריו סותרין למ"ש בתשובה לענין חמץ קודם פסח אין חוזר וניעור דס"ל דהיתר בהיתר בטל והביא ראיה ממתני' דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו' וכ"כ בשם הראב"ד: והנה הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז דחה הראי' משום דשעטנז לעולם אסור כו' ואלוף נעורי הגאון חסיד שבכהונה מוהר"ר יצחק אייזיק הכהן ז"ל אבד"ק קארץ אמר לדחות עפ"י מ"ש בט"ז טעם הר"ן בדשיל"מ משום דה"ל כהיתר בהיתר ודוקא במב"מ משא"כ צ"ג וצ"ר שהם בעצמותם מין בשא"מ שפיר בטל עכ"ד. ובאמת לפי המבואר בר"ן בנדרים דאם הוא היתר בהיתר ממש אף אם