בית אפרים חושן משפט פד

הרשב"א והריטב"א: ואמנם מ"ש שמדברי הר"ן ז"ל שכ' טעמא משום דאגיד גבי' דבעל א"כ אפשר דה"ט משום דמקיש הויה ליציאה לענין זה אבל במכר אפשר דיודה שיועיל. דבריו תמוהים ובמחכ"ת אישתמיטתי' דברי רבינו מהרי"ט בחידושיו לקידושין על הרי"ף שהוכיח מהך דאמתא שא"א לומר כן וכ' דגם בקדושין לא אמרינן הך סברא דאגיד גבי' רק בגירושין מטעמא דכריתות בעינן (והארכתי בזה בתשובה אחת בענין זה) ולא בא הרמב"ן אלא לחלק ולומר דכה"ג שלא יצא עדיין מרשותו לא חשיב נתינה וה"ה בקרקע ועבד דמיקני בכסף נתינה מעליא בעינן כו' (ואפשר דהמ"א דוקא מהר"ן דייק וכמ"ש במהרי"ט דמהר"ן משמע מדכ' בדברי הראב"ד ודכוותה הא דאמר בסמוך פריטי אין כאן כו' משמע דאליבא דהרמב"ן לא הוי הא דבסמוך דכוותה משום דל"ש אגיד לענין ממון כו'. אבל לענ"ד דקדוק קלוש הוא זה ואדרבה י"ל דלהרמב"ן הוי פשיטא לי' דחד טעמא הוא משא"כ להראב"ד הא אפשר לומר כיון שהוא קונה אצלו דבר ומתחייב בדמיו שפיר משתעבד המשכון שנתן עלי' קמ"ל דכוותה גבי פריטי כו' וכ"נ מדברי הריטב"א ע"ש: ודרך אגב אען ואומר שתמהני על מהרי"ט בחידושיו להרי"ף שכ' וז"ל וראיתי לרבינו ישעי' מטראני בתוס' (והוא תוס' רי"ד) שכ' וז"ל קשיא לי טובא כו' עד וזה רצה לקדשה בתורת חליפין שיתחייב הוא בדמים ולא יוכל לחזור מחיוב הדמים וכיון דזה א"א שיתחייב אלא מתורת חליפין איתעקר להו מתורת קדושי כסף וקמו בתורת חליפין כו' אבל כשרוצה לקיים הדבר שלא יחזיר כו' מתורת חליפין קאתי ולכאורה תמי' דלענין שלא יחזור על הדמים שיתחייב מה מועיל הסודר שנותן לאש' שהרי כליו זה של מקנה ודווקא גבי קרקע שקונה הקרקע ע"י הסודר: שוב ראיתי שדבריו נכונים ואה"נ קאמר דכיון דלענין שלא יוכל לחזור ע"כ למייתי עלה בתורת חליפין דהיינו שהאשה ניקנית לו בתורת חליפין כמו בקרקע ועי"ז לא יוכל לחזור מחיוב הדמים ובאמת אין אשה ניקנית בתורת חליפין וכן מבואר ממ"ש אח"כ ואעפ"כ אני מהסס כו' אם הק"ס גורם וכן י"ל שאם אמר לאשה התקדשי לי ואתחייב לך כו' ע"ש: ותבנא לדינא דקונה קרקע ונותן שטר על הדמים לדעת הרמב"ן אין זו נתינה כיון שהכסף לא יצא מרשותו ומה שזה מתחייב בדמים שהי' המוכר מחויב ליתן בעד שטר זה לדעת הרמב"ן בזה א"י לקנות דאף אם יש לו מלוה ביד המוכר לא קנה כדאי' בסי' קצ"ט. ולכאורה הי' אפשר לומר לפי מאי דאיתא התם דעת קצת פוסקים דבמלוה הבאה מחמת מכר שפיר מצי לקנות א"כ אפשר דבכה"ג כמלוה הבאה מחמת מכר דמי שע"י שזה שיעבד לו נכסיו שנעשה מעות זה אצל המלוה כמלוה ע"פ שפיר קמו מטלטלין וקרקעות בדין זה. ולפי"ז הך מלתא במחלוקת היא שנוי' כמבואר בסי' קצ"ט ולפ"ז אפשר לדחות ראיית מהראנ"ח מפדיון הבן וקידושין וגם מעבד דלענין פדיון הבן וקידושין וכה"ג נראה דכ"ע מודי' דאין לחלק ואף מלוה מחמת מכר לא מהני והלכך לא מהני שטרא משא"כ כאן אבל נלענ"ד דהדין דין אמת דגבי פדיון הבן ובקידושין לא מהני מלוה מחמת מכר וגם כאן י"ל דלא מהני כאן שט"ח די"ל טעמא עפמ"ש ה"ה בפ"ה מהל' מכירה וא"ת במה יקנה והא הני מעות ליתנייהו בעולם איכא למימר כיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור דכיון שמשך הא' כו' ולפי"ז זה שייך דוקא במלוה הבאה מחמת מכר ממש אנו דנין כאילו מחליף עתה המטלטלין עצמן שהמלוה הוא מחמתן משא"כ בזה דבאמת מעות אין כאן וגם מטלטלין מעולם לא הי' כאן וא"כ חזרנו לומר דהוי כמחליף על השיעבוד קרקעות שהמלוה בא מחמתן והרי כבר כתבתי ששיעבוד הקרקע אין בו תורת חליפין: ועתה אני בא בדבריך למה שאתה סבור דכיון שזה כותב לו שטר ומקנה לו נכסיו ושעבודן קנה החפץ בחליפי הש"ק א"כ צריך אתה לומר שמה שזה קונה הש"ק הוי כאילו נתן סודר לידו שהרי גבי חליפין נמי נתינה בעינן דכתיב ונתן לרעהו וכדאית' בב"מ דף ז' אבל הכא נתינה בעינן והא איכא וכן מבואר בדף מ"ז ע"ש בתוס' דאע"ג דנתינת ממון ל"ב מ"מ נתינה בעינן כמו ונתן בידה דגבי גט וא"כ דש"ק שמקנה מקרי נתינה א"כ למה לא יועיל גבי פדיון הבן וקידושין ושפיר הביא מהראנ"ח ראי' משם דכה"ג לא מיקרי נתינה דמ"ש דטעמא דשם ל"מ משום דמתנות כהונה ל"מ חליפין ואשה נמי אינה ניקנית בחליפין. דבר שאינו כתבת. דמה ענין חליפין בזה דאטו אנו צריכין לומר שיהא הבן פדוי בתורת חליפין או האשה אנן הכי קאמרינן אי איתא דכה"ג נתינה מיקרי א"כ גבי אשה ופה"ב מ"מ יהא קרוי נתינה ומה בכך דנתינה כתיב בהו בחליפין נמי נתינה כתיבה וקאמרת דכה"ג נתינה חשיב אע"כ שזה אינו קרוי נתינה כיון שגוף הכסף אגיד גבי' א"כ גם לענין קנין דעלמא נמי לא מהני דלאו נתינה הוא. ומ"מ שפיר קאמר הרמב"ן דמחמת נתינה נתחייב להלוות לו דלענין זה ס"ל דנחשב כמזכה לו קרקע בתורת מכר וזה מתחייב בדמי': והנה גם לענין עבד כתבת הא דמשמע מתוס' רי"ד דלא מהני שטרא אדמי' משום דמהרי"ט והמ"ל כ' דאין נקנה בחליפין ובאמת מ"ש במהרי"ט ז"א דהכא לענין שיקנה עצמו ואדרבה מבואר בדבריו במהדורא שני' בב' מקומות דמהני וכ"כ המ"ל בשמו. אך המ"ל גופ' כ' דלפמ"ש הריטב"א בדף י"ד מבואר דאם איתא שקונה עצמו הי' נקנה ג"כ ואני תמה דהריטב"א שם כ' בס"ד אבל באמת פריך ע"ז אשכחן אמה העברי' כו' ופי' הריטב"א דהש"ס הוכיח דאין זה תלוי בזה דאל"כ ל"ל ויצאה והיתה כו' ולפ"ז אף להריטב"א י"ל דדוקא לענין שיזכו בו אחרים אינו מועיל משא"כ לענין לזכות בעצמו כמ"ש מהרי"ט להקשו' על הריטב"א ואמנם אף לפי דעת המ"ל נראה שאין דבריו אמורים כ"א בחליפין הוא שיש מקום לבע"ד לחלוק עמ"ש מהרי"ט לחלק בין מחל על גרעונו בדבריו ובין מחל בקנין משא"כ בזה שמקנה לו קרקעותיו לשעבוד שעולה במספר הגרעון רק שמקנה לו בתורת ש"ק אין זה ענין לקונה עצמו בחליפין ואין להאריך: ולעיקר הדין נ"ל דאם כותב בשטר השיעבוד עבור המעות המגיע לו ורוצה שיקנה החפץ בתורת חליפין ודאי ל"מ כיון שבשטר כ' שהשיעבוד תמורת מעות ואיך יקנה החפץ בתור' חליפין הרי אין זכרון לחפץ כלל וגם אם כותב בפירוש שמשעבד קרקעותיו עבור חפץ פלוני י"ל דל"מ כמש"ל דש"ק אינה נקנה בחליפין ואין נעשה חליפין ואם רוצה לקנות בתורת דמים לכאורה במחלוקת שנוי' בההוא דמנה אין כאן ולדברי הריטב"א לכאורה קנה (ומ"ש בש"מ ב"מ דע"ז בשם הריטב"א הנה המח"א הזכיר דברי הריטב"א הללו) ואם יהי' ד' עמדי לעמוד על חוקי דין הלז אבא בארוכה אי"ה בכמה סוגיות וכעת לפי הפנאי הוצרכתי לקצר בשגם כי בינותי בספרי' וראיתי בקצה"ח סי' ל"ט שעמד ג"כ על קצת פרטי דין הזה וקצת דבריו מגומגמים וארשום לך קצת חדא מ"ש וראיתי בתוס' רי"ד כו' וכ"כ הריטב"א מיהו מלוה לאו היינו כסף כו' ואשתבש כהנא שאדרבא הריטב"א ס"ל כפי' הראב"ד והוא דעת התוס' והרא"ש שכ' מקודם כמבואר בד"ח וע"ש שכ' דלא מחוור שיהא דין זה כדין מלוה שהי' ת"י קודם לכן כו' וכן בב"מ מבואר בדבריו החילוק בין מלוה דמכבר בין מה שיזקוף עתה וא"כ מ"ש הריטב"א בד' ט"ז מיהו מלוה לאו כסף הוא הכוונה מהופך ממה שהבין הקצה"ח ור"ל דדוקא בכותב שטר על הדמים דהיינו שהעבד מתחייב עכשיו עבור גרעונו ואין לזה שם מלוה שענין מלוה הוא להיפך שמגיע להעבד ממנו וע"ז פריך שפיר דהיינו כסף משא"כ מלוה ר"ל אם מגיע להעבד מלוה אצל האדון לאו היינו כסף וכן מבואר שהבין במח"א: ומצאתי בריטב"א בחידושי כתובות דף צ"ב ע"ב ד"ה ואמר רב"ח כו' וזקפן במלוה שביאר להדיא שקונה במלוה שמתחייב בה עכשיו דפרעון גמור הוא וקונה מדין כספו כו' דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשיב זקיפא במלו' עכ"ל ועיין בחידושיו שם בפ' הנושא ד"ה א"ה אמאי אין בנו פדוי כו' וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפ"ת שאין פדוי מהשתא כו' משמע דלא ברור ליה כ"כ ויש לדחות וע"ש שיש ט"ס בדבריו ואין להאריך שדעת הריטב"א מפורשת דמלוה שנתחייב בה עכשיו ל"ד