בית אפרים חושן משפט פ

דאתני הלוקח שיתן לו השבח הוא קיים וצ"ע: ולפי מ"ש יש מקום לומר דכיון שהלוקח רוצה לקיים המקח לזמן א"כ א"צ לשלם לו כ"א כשעת טריפה א"כ י"ל דנהי דהר"ן סובר שאין התנאי רק לטובתו של הלוקח ולא לגריעותא דידי' שיקח כפי שוי' בשעה שהוזלה אלא יכול לומר הרי יש כאן ביטול מקח מעיקרא מ"מ היכא שהחזיק אחר שיצאו העוררין שנראה שהוא רוצה לקיים המקח עד שעת טריפה א"כ גם בלוקח מגזלן דינו כבע"ח ומשלם כשעת הזול ועיין בנ"י ב"ק. ובש"מ שם שמפרש הך דהוחזק בה היינו לאחר שיצאו עסיקין וא"כ אם הדין בבע"ח שטורף כפי שעה שהוזלה ה"נ בלוקח מגזלן לאחר שיצאו עוררין וא"כ שוב יש מקום לראיית בעל קצה"ח ולא קשיא מסברת הנ"י והר"ן דאיהו מיירי היכא דליכא גילוי דעתא כלל שרוצה להחזיקה עד שעת טריפה ואז יש כאן ביטול מקח מיד משא"כ בהחזיק אחר העוררין דגלי דעתיה בקיום המקח עד שעת טריפה ודמי לבע"ח דאינו משלם אלא כשעה שהוזלה ולכן מייתי ראיה מהתוספ' דאע"ג דמיירי בטריפת נגזל מ"מ כיון שהחזיק אחר העוררין הא קמן שרוצה לקיים המקח ואפ"ה משלם כדמעיקרא: והנה הלצתי בעדו דלא תיקשי עליו מה שהזכרת מדברי הנ"י אבל אכתי לא איפרק מחולשת הדמיון דודאי סברא טובה יש לנו לחלק בין מכר שהיה קיים באמת בין אם המכר באמת אין בו ממש רק שהלוקח היה רוצה בקיומו ומ"מ לענין דינא ראיתי שגם סברת הר"ן ונ"י אינה מוסכמת שהרי בשיטה מקובצת בד"ה הכיר בה שאינו שלו כתב בשם הריטב"א נוטל מעות שנתן בלבד ואף ע"פ שהוזלה או הוקרה דהא כמאן דליכא זבינא כלל דמיא וכדאמרינן בסמוך שלא נתן אלא לשם פקדון בלבד משא"כ בנמצאת שדה שאינו שלו או שטרפה בע"ח שיש לו ליטול בדמים שהיתה שוה בשעת שיצאה מת"י עכ"ל ועיין בשו"ת הרשב"א סימן אלף קנ"ה ותן לחכם כו' דברי שארך: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה יט נשאלתי במי שקנה בית ואדון אחד היה לו חוב על הבית והותנה שיעוכב סך מה ת"י הקונה עד שיסתלק האדון ואח"כ מת המוכר והקונה הלך וקנה השט"ח מהאדון בסך מה ומעכב ת"י המעות והיורשים טוענים שהם לא רצו ליתן להאדון סך זה רק פחות מזה והאריכו בטענותיהם. נלענ"ד שהדין עם הקונה כיון שבשעת המכירה עשו מעמד ביניהם שיעוכב הס"ך ת"י עד שיסתלק האדון בשט"ח שלו והרי לא נסתלק האדון כ"א בסך זה שנתן לו זה.. ואף שהיורשים רצו לפשר אותו בפחות מסך שנתן לו זה מ"מ לאו ברצון שלהם תליא כ"א ברצון האדון וכל כמה דלא ידעינן שהיה מתרצה בסך זה א"א להוציא הסך הנ"ל מת"י שהרי ע"ד כן נתן לו הממרני מעיקרא שיסולק שעבוד האדון והרי לא נסתלק כ"א בסך זה ואף אם יטענו היורשים שזה גרם להם היזק שהיה אפשר להם לסלק החוב בפחות מזה מ"מ כיון שא"א להם לברר דבר זה שהיה האדון מתרצה בכך אין יכולים להוציא מידו בטענה זו ואף לפי המבואר בסימן שפ"ח במי שרצה לברוח כו' מ"מ מה שהיה מחויב אין זה היזק דבכה"ג שקנה השט"ח לא שייך לדון דין מסור וגם אין זה דומה לפרוע שט"ח של חבירו כיון שבקנין בא לידו ולאפס הפנאי קצרתי. דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלכות הלואה והלכות טוען תשובת שאלה כ פרצידא דתותי קלא. קנקן חדש ישן מלא. דעתיה צילא. דלא מעיל פילא ה"ה אהובי ש"ב וח"ג ידידי הרבני המופלג החריף ושנון האברך מוהר"ר משה זאב וואלף נ"י: אחד"ש הגיעני דבריך. ושמחתני בפעליך ללכת בדרכי הישרים. ולבלתי לכת אחרי הבזורים. מובטחני בזה אם ככה תעשה כל הימים. להיות גדל בין החכמים. ותעיר אוזן לשמוע בלמודים. יהיה לך מהלכים בין העומדים. ואם אמנם כי כעת טרידנא טובי במילי דשמיא ודעלמא כידוע לגיסי חותנך הרבני המופלא הנגיד נ"י פניתי להשיבך שלא תאמר כי השלכתי דבריך אחר גווי אולם לא יכולתי להניף ידי בארוכה על גוף הספק שנסתפקת ולהראות פנים לכל צד כמראה האופן כדרכי מעולם רק באתי בקצרה להשיב על דבריך: אמרת שנסתפקת מי שקנה מחבירו קרקע וזקף הדמי' במלוה ונתן לו שט"ח על המעות אם הוי כמו שנתן לו הכסף או לא וכתבת דמתשובת מבי"ט שהביא הש"ך מבואר דקני זה א"צ לפנים דהמבי"ט בתשובה ח"ב סימן ר' וסי' רי"ג הוא ושכנגדו החלוקים עליו הם המדברים על הנדון ופלפלו באורך בתשובת הרמב"ן שבבעה"ת המובא בס"ס ל"ט ואי"ה כשאפנה לעיין בגוף הדין אשנה בדבריהם: ואמנם מ"ש ראיה מהראב"ד המובא בסימן ר"ה לפירש הסמ"ע דשטר היינו זקיפת דמי המקח בהלוואה וכתבת מזה דמשמע אם לא תלוהו אפילו נתן לו רק שטר דקני דהוי ככסף ושגית בזה דאף לפי מה שמפרש הסמ"ע אין משם ראיה דשם מיירי שקנה קרקע בשטר או בחזקה או בחליפין רק כיון דלא יהיב זוזי אע"פ שנתן לו שטר על מעות אלו לאו זביני' זבינא וזה פשוט ואמנם באמת פי' הסמ"ע בזה תמוה וכמ"ש הש"ך דהמעיין בב"י יראה דקאי אשטר מקח. ואולם נלפענ"ד דהסמ"ע למד כן מדברי הד"מ והוא אצלי בכת"י שכ' וז"ל וכתב ב"י משמע מדברי הרי"ף והרא"ש פ' הנזקין דאף אם לא קיבל המעות אלא שכ' לו שטר בלבד קנה כ"ז שרוצה ליתן לו אח"כ המעות שבשטר. אבל דעת הרמב"ם והראב"ד פ"י מהלכות מכירה אינו כן שכתבו דלא קנה אלא שכבר קיבל המעות עכ"ל משמע דבשטר על המעות מיירי וכן משמע להדיא לשון רמ"א שבהג"ה שכת' דבעינן דווקא שנתן לו המעות אבל אם נתן לו שטר עליו כו' משמע דנותן המעות ונותן השטר חד נותן הוא ואם בשטר מקח מיירי איפכא שנותן המעות הוא הלוקח ונותן השטר הוא המוכר ונראה קצת שלמד כן מלשון הרי"ף שהביא הב"י אבל הכא גבי אשה וסקריקין ליכא מאן דיהיב להו זוזי הלכך לא מהני כתיבת שטר עלייהו כו' והבין שר"ל במ"ש עלייהו על זוזי קאי והא ליתא ועלייהו אאשה וסקריקין קאי ור"ל דאף אם האשה או הבעה"ב כותב שטר על עצמו לא מהני וכדמסיים בה עד דכתבו אחריות והנה פלוגתת הראב"ד והב"י עליו בפי' דברי הרי"ף הוא דלהב"י אף שעדיין לא קיבל המעות לידו רק שהוא רוצה ליתן לו עתה וזה אינו רוצה לקבל מ"מ כיון שכבר נתן לו שטר מקח מעיקרא אדעתא דזוזי נחתי וזה רוצה ליתן אין זה יכול לחזור בו משא"כ להראב"ד דווקא אם כבר קיבל המעות לידו אע"פ שבשעה שנתן לו השטר לא נתרצה רק אח"כ בשעת נתינת המעות נתרצה מהני יעו"ש בב"י והש"ך סתם קצת הדברים: אמנם לענ"ד מה שפירש הב"י דעת הראב"ד ותמה עליו דמי דחקו לפרש כן דברי הרי"ף הוא תמוה בעיני ומי דחקי להב"י לפרש כן דעת הראב"ד אליבא דהרי"ף דודאי גם הראב"ד מפרש דמיירי שלא נתן מעות בשעת המכר רק שטר לבד נתן המוכר ועתה נותן לו המעות וזה החילוק בין אשה וסיקרוקין דבעינן דיהיב להו זוזי בשעת מעשה דאל"כ לא מהני שטרא כיון דלא נחתי אדעתי' למישקל זוזי משא"כ בתלוהו וזבין כיון דאדעתא דזוזי הוא מזבין כשקיל זוזי בשעת מעשה דמי אע"ג דלא ארצי לי' המעות בשעת מכירה ותליי' רק לבסוף מכירה דהיינו עתה כשרוצה לגמור סוף המכר ולא בא אלא להשיג על הרמב"ם דמפרש לא ארצי לי' בעדים דז"א דודאי עדי' בעינן אבל מ"מ א"צ שיהיה מרוצה בשעת נתינת המעות כמו שפי' הב"י בדעת הראב"ד ולדבריו צ"ל דמה שמבואר מדברי הרי"ף בדלא ארצי זוזי דקני בתלוהו וזבין היינו דלא ארצי בשעת נתינת השטר רק אח"כ נתן לו מעות ונתפייס ברצי כסף ואם הדבר כן צריכא למימרא בכה"ג דקני שבעת שנתן השטר אמר להדיא בע"כ אני מוכר ואח"כ בשעת נתינת הכסף נתרצה במכר ונראה לכאורה דבכה"ג אף באשה וסיקריקין קני כיון דיהיב