בית אפרים חושן משפט סט
Beit Ephraim Choshen Mishpat 69 · בית אפרים חושן משפט · free full Hebrew text
Open in the reader →משואי"ל דאי הך מלתא דמסתפק בעיקר שליחות מיירי בהודאת פועל שנטל ואז החנוני נוטל בלא שבועה משום משואי"ל א"כ אין חילוק בין זה למודה בעיקר שליחות ואמר הב ליה מה דמצטריך דאי מודה פועל שנטל נוטל בלא שבועה דהא אפי' ליתא לפועל דמכחיש ליה הדין כן וכמ"ש במודה אלא ודאי דגם במחולק עם החנוני בעיקר השליחות מיירי שהפועל מכחיש ואומר שלא נטל ומ"מ מתחייב בעה"ב מדין משואי"ל משא"כ במודה בעיקר השליחות משתבע חנוני ושקיל ולא אמרינן דבעה"ב משואי"ל ואין החנוני צריך שבועה משום דבעה"ב לאו בר אודיי הוא: ואפשר ליישב דבעה"ת ס"ל דאי הוה אמרינן דדמי מודי' בעיקר השליחו' ומסופק בענין הנתינה הוה מדמינן זה למחולקי' בשליחות ופועל אינו מכחיש דאמרינן ביה משואי"ל כיון שהחנוני נוטל בלא שבועה וא"כ גם בזה יש לו ליטול בלא שבועה כיון שמודה בעיקר השליחות ולכן כתב דלא דמי משום דבעה"ב לא ידע דלודי ולענ"ד דבעה"ת לשיטתו דס"ל דחנוני מדינא נוטל בלא שבוע' והלכך שפיר דיינינן ליה בכה"ג למשואי"ל. שוב ראיתי באו"ת וקצה"ח שדברו מזה ובנת"מ לשארי הגאון נ"י כתב דמיירי שכבר נשבע החנוני שנתן לפועלים וא"כ הו"ל כפירת ממון ממש וכמ"ש הר"ן לענין נחבל ע"ש. וגם זה אינו במשמע אלא נראה דס"ל כיון דלפי טענת החנוני גרם לו היזק שצוהו ליתן והוא עשה שליחותו והבעה"ב מודה שצוהו על המקצת אף שאם היה מוד' שצוהו על הכל אעפ"כ לא היה החנוני נוטל בלא שבועה מחמת שמא של בעה"ב השתא דאמר א"י ה"ל משואי"ל משום שאם היה הודה שהאמת כדברי החנוני לגמרי שצוהו ונתן היה מחויב לשלם בשביל טענת שמא דידיה שמא לא צוהו ושמא לא נתן לא מפטר דרגלים לדבר אם צוהו היה נותן משום חזקה דשליח עשה שליחותו ועל השמא לא צוהו הוא מ"מ שצוהו שפיר דיינינן בזה דין משואי"ל ולא דמי למ"ש ברמ"ה בסימן ע"ה היכא דלא שקיל בלא שבועה כגון שכיר כו' משום דאיכא הכא חזקה דשליח כו' וכן משמע ממ"ש שם דהוי גורם לממון וחזקה שליח כו' ומ"ש הש"ך דא"צ לגרמי כיון דעל פיו נתן כו' לפי מ"ש דמיירי שהפועלים מכחישין א"כ אף שנתן ע"פ ציויו עדיין יש פתחון פה לבעה"ב דעיוות החנווני שלא נתן בעדים וע"כ שהחנוני אומר שזה מפשיעת בעה"ב דלא א"ל בסהדי הב לי וסמך ליתן לזה על פיו ודמי למראה מטבע לשולחני וא"ל חזי דעלך קא סמיכנא דחייב מדינא דגרמי וצ"ע: ומ"מ לפי דברי סה"ת דכתיבנא א"א לומר כמש"ל דטעמא דאם לא קצץ נוטל בלא שבועה משום דהו"ל כחמשין ידענא שהרי בעה"ת ביאר דבריו דבזה שאין מחולקים בעיקר השליחות רק כמה נתן לא אמרינן משואי"ל כיון דבעה"ב לא ידע דלודי וע"כ דטעמא משום שאין כאן הכחשת פועלים וזה צ"ע דהא מ"מ אין כאן חזקה שליח וכו' דאפשר שלא אמרו הפועלים כ"כ ובאמת קיים שליחותו אך לפי מש"ל בטעמא דמלתא דאמרינן הכא חזקה שליח כו' ומיד שקיבל עליו גמר ומשעבד נפשי' והרי נתחייב לו הבעה"ב חיוב גמור כל מה שיאמר החנוני כיון דלא א"ל בסהדי הב לי' ושליחות נגמר בדברים וא"צ קנין והחנוני קיבל עליו ונתחייב ליתן לפועלים ומה שהבעה"ב טוען עכשיו שמא לא נתן אינו פוטרו מחיובו וא"כ אין חילוק בין קצץ ללא קצץ דגם בלא קצץ שייך למימר הכי דמיד שקיבל עליו נשתעבד לו בעה"ב בכל אשר יאמר כי הוא זה שנתן לפועלים רק אם הם מכחישים משוו לטענת בעה"ב ברי אבל כשאין מכחישין שפיר נוטל בלא שבועה ואמנם לשון בעה"ת קצת לא משמע הכי כמש"ל שכתב כי היכא דכי א"ל הב ליה מנה אמרינן קיבל שליחותו ובחזקת שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות הם ה"נ דא"ל הב ליה מאי דמיצטרך חזקה קביל עליו וסמכא דעתיה ועביד שליחותו וכקציצה דמי וקצת יש לדחוק וליישב על דרך שכתבתי: וחזרנו למ"ש דלענין מוציא הוצאות לכאורה א"א לומר דלית בי' חזקה שליח כו' דדמי ללא נתן קצבה לפועלים ודוקא לענין מוציא הוצאות על נכסי אשתו כתב בעה"ת דליכא חזק' וראיתי בנת"מ לשארי הנ"ל וכתב דלק"מ דבמוציא הוצאות חייב שבועה משום דטרח והוי כבן הבית ושליח ודבריו תמוהים לענ"ד דלדע' ראשונ' בסימן צ"ג דשליח הוי כבן הבית וא"כ אף אם אינו נוטל יכול להשביעו וכאן לאו מה"ט אתינן עלה דנ"מ טובא דאם מטעם נשבע ונוטל א"כ הוא חשוד אינו נוטל משא"כ אם הוא נוטל בלא שבוע' רק שצריך לישבע משום תקנת חכמים שמשביעין בטענת שמא אם הוא חשוד פטור כמבואר בסימן צ"ב ולדעה השניה שהוא דעת הרשב"א ס"ל דבשליח לא אמרינן דמורי היתרא משום דטרח רק כשבא ליטול צריך לישבע כדין מוציא הוצאות ובא ליטול וא"כ מה מקום לתלות שבועות מוציא הוצאות בשבועות שליח דאין שבועה בשליח כלל משום מורי היתרא: אמנם בבעה"ת מבואר להדיא דס"ל דשליח דינו כבן הבית דהיכא דטרח הוא מחויב לישבע אף ליפטר ע"ש בשער כ"ט חלק ו' ע"ש שכתב ועוד דאפי' בשליחות אחריתי איכא לפלוגי דאיכא דמשתבע כו' ע"ש (ועיין בש"ך סימן צ"ט ס"ק שיש שם ט"ס וכצ"ל ע"ש סימן צ"א ס"ק ל' ודו"ק במ"ש בעה"ת איכא דמשתבע כו' ובנת"מ הגיה ודוק במ"ש באם הפועלים בכאן משתבע כו' וליתא אלא כמ"ש: ודאתאן עלה נראה ברור שאין מקום לומר חזקה שליח כו' כ"א בחנוני אע"ג דלא נתן קצבה שפיר אפשר לומר בזה חזקה שליח כו' וכן כל כיוצא בזה שלא תלה הדבר ברצון השליח רק במאמר הפועלים ואיכא למימר נמי הכי במוציא הוצאות על נכסי חבירו שהרשהו להוציא מה שיצטרכו הנכסים וכמש"ל אבל היכא שתלה הדבר ברצון השליח שאמר לו תן לפלוני עבורי כמה שתרצה או כמה שיש בידך וכל כה"ג פשיטא דלית דין ולית דיין שיאמר שיש בזה חזקה שליח כו' להאמינו שנתן כפי מאמרו ויהי' נשבע ונוטל כשהשליח מכחישו דמה חזקה יש כאן שנתן כ"כ דהא ברצון עצמו תליא מלתא ולא רצה יותר או לא הי' לו יותר וזה מבואר להדיא בלשון בעה"ת שכתב הואיל ותלה הדבר במאמר הפועלים ושמע החנוני וקיבל כו' ע"ש מבואר שאילו תלה ברצון החנוני ולא קצב מה שיתן לא שייך בזה חזקה כו' וא"כ לא מיבעיא לשיטת בעה"ת שהסכים עמו הש"ך דטעמא דחנוני מדינא שקיל בלא שבועה משום חזקה כו' א"כ בהא ליכא חזקה כלל אלא אפי' לשיטת הרמב"ן ודעימיה דגבי חנוני תקנתא היא כבר כתבתי דגם להרמב"ן טעמא דתקנתא משום חזקה כו' ולא עיוות שליחותו כיון דלא א"ל הב ליה בסהדי ומצאתי שהאו"ת כתב כן בשיטת הרמב"ן וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דבמקום דלא שייך חזקה זו ליכא תקנתא כלל ואפ"ת דלהרמב"ן אין טעם התקנה משום חזקה מ"מ ברור דלא תיקנו כ"א במקום שנעשה שליחו ליתן וכלישנא דהש"ס אנא שליחותא דידך קעבידנא (והוא מלשון רב יהודאי גאון) כו' אבל היכא שלא נעשה שלוחו אף ע"פ שנתן לו רשות ליתן לזה מ"מ כיון שאינו יכול לתובעו שעשה זה בשליחותו ונתחייב מיד כשנעשה שלוחו לא תיקנו וחזרנו לדין תורה ששורת הדין שילך בפחי נפש כדין האומר א"י אם נתחייבתי ופשיטא שאין להתעקש ולומר דגם היכא שאמר לוה למלוה שלח לי ביד פלוני הוה המלוה כשלוחו של הלוה למסור ליד פלוני של הלוה דאטו אשה שאמרה לבעלה שלח לי גיטי ע"י פלוני שלוחי נעשה הבעל שליח של האשה למסור הגט ליד שלוחה וכן בקידושין כה"ג הא ודאי שאין דנין בזה תורת שליחות כלל רק הוא בעל דבר ומראה מקום הוא לו שרשאי למסור ליד פלוני ולרווחא דמלתא נראה ראיה ברורה מהא דב"מ דאמרינן השואל את הפרה כו' א"ל שלחה לי ביד עבדך כו' והתוס' שם כתבו בד"ה הכיש' במקל ואע"ג שעבדו מוליכה לא חשיב שאלה בבעלים כו': ועיין בשיטה מקובצת שהראב"ד האריך בתירוץ קושיא זו והר"ן כתב דלאו שאלה בבעלים היא דמה שחייב כששלחה ביד עבדו אינו אלא מדין ערב כו' ע"ש ועיין בנימוקי יוסף ואם איתא דכל שאומר שואל למשאיל שלחה לי ביד בנך כו' נעשה המשאיל שלוחו של השואל למסור ליד שלוחו של השואל א"כ הו"ל שאלה בבעלים דבשעה שהוא מוסר הפרה לשלוחי השואל וזוכה בה בשבילו שליחותא דשואל עביד וכל שהוא עושה שליחותא הוה שאילה בבעלים כדאמרינן לימא אשקין מיא כו' וקי"ל היה עמו בשעת שאילה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה אלא ודאי שאין בזה תורת שליחות על המשאיל ואף שא"ל הכישה במקל אין בזה משום שליחות דמה