בית אפרים חושן משפט סז

בעה"ב לחנוני הוא נקנה באמירה שאמר לו להיות שלוחו וקיבל עליו וכיון שהחיוב הוא מיד וחזר ונעשה שלוחו ליתן בשבילו לפלוני ותרי מילי נינהו וכיון שהבעה"ב מודה שצוהו ליתן הרי הוא מודה בחיוב ודאי אלא שטוען ספק שמא לא עשית שליחותי ולא נתת הרי זה כטוען ספק פרעון וכיון דבעלמא בכה"ג א"י אם פרעתיך חייב והתובע נוטל בלא שבועה בכאן תיקנו שעכ"פ בשבועה יטול וזה נלענ"ד דעת הר"י בן פלאט שבבעה"ת הביאו הש"ך שכתב בטעמא דחנוני נשבע ונוטל אע"ג דחזקת ממון עדיף מברי ושמא מ"מ איכא נמי חזקה שליח עושה שליחותו ודמי להא דמשארסתני נאנסתי דאי איכא חזקת הגוף לא אזלינן בתר חזקת ממון ומסייע לברי ושמא כו' ע"ש: ולכאורה הדברים תמוהים דבגיטין אמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרינן לקולא וגם נראה דלא אמרינן הכי כשהשליח נוגע בדבר שבממון וכבר עמד ע"ז ברו"ת והדבר פשוט דלא שייך לומר חזקה שעושה שליחותו במקום שיש לומר שעושה כן משום מלוה ישינה או מספקא לי' אם נתן לפועלים אם לאו וא"ל דבחזקת שנתן כיון דחזקה שליח כו' דז"א דודאי בדבר שיש לו שהו' זמן לא אמרינן דודאי עשה שליחותו על אתר וזימנין דלא מתרמי לי' לקיים השליחות וביני ביני מטריד ונופל לו ספק אם עשאו אם לאו והרי בכל דוכתא נמי איכא חזקה דאין אדם מעיז כו' ומשום מלוה ישינה וכיוצא חיישינן לי' ולכן נראה דודאי לא מסתבר שנאמר חזקה שליח עושה שליחותו וחזקה שכבר נתן לבנו של הבעה"ב או לפועלים כאשר צוהו רק אנן הכי קאמרינן כיון דהבעה"ב צוהו ליתן ועשאו שליח לעשות כן וסמך על אמונתו בזה שיקיים צווי בודאי סמכה דעתי' שיעשה כן דחזקה שליח עושה שליחותו ומיד מתחייב הבעה"ב כפי צווי שלו ונשתעבד לתת לו והלואה אית לי' גבי' רק שהוא חוזר ועושהו שליח שיתן מה שנשתעבד לו לפלוני עבורו ונמצא החיוב גמור והטענה שמא לא עשית שליחותי הוא ספק ולכך ס"ל דמדינא החנוני נוטל מבעה"ב והא דמדמי לי' להך דמשארסתני נאנסתי על הדין אורחא איתמר דהתם נמי כיון דאיכא חזקה דגופא שבתולה היא עד עתה ממילא מחמת החזקה ההיא אנו דנין חיוב כתובתה מאתים כחוב ברור וכל שהחוב ודאי והפטור ספק אין פוטרין אותו מחמת חזקת ממון וע"ש בבעה"ת שכתב ומאי דקשיא לי' למר המוציא הוצאו' כו' גבי חנוני איכא תרתי חדא חזקת שליח עושה שליחותו דהא מזומן ועומד להקיף לבני אדם ואיכא ברי ושמא כו' נראין הדברים כמ"ש דכיון דמזומן ועומד להקיף בני אדם סמכה דעתי' דבעה"ב וגמר ומשעבד נפשי' מיד על הודאי ולא בתורת ספק וספק הנופל עכשיו הוא ספק בפטור (אמנם שם בשער ק"ט חלק ז' כתב והיכא דלא קץ לי' כו' משום טעמא דאמרינן לעיל דכי היכא דכי אמר הב לי' מנה אמרינן קיבל שליחותו ובחזקת שעשאו הואיל ומזומן לשליחות הקפות הוא ה"נ דא"ל הב לי' מאי דמצטריך פועל חזקה קביל עלי' וסמכה דעתי' ועבוד שליחותי' וכקציצה דמי כו' ע"ש ולשון זה ובחזקת שעשאו משמע דהחזקה הוא על גוף הנתינה עצמה שנותן לפועל ועושה שליחות הבעה"ב ויש לדחות דלאו דוקא נקט ור"ל שבחזקת שיעשה הוא וצ"ע) וחכמים תיקנו שהחנוני ישבע הואיל ואיכא פועלים דמכחשי לי' בברי וס"ל דאם מתו פועלי' א"צ שבועה כמבואר שם כך הוא דעת הר"י בן פלאט אך הרמב"ן ס"ל דמדינא אין מקום לחייבו דאף דנימא דקיבל עלי' בחוב ועשאו שליח וכאילו הלוהו ושוב נתן לידו לעשות שליחותו והאמינו שיעשה שליחותו מ"מ מעיקרא לא קיבל עלי' רק כשיעשה שליחותו מתוקן ולא בעוות וכיון דאף לפי דברי החנוני לא עשה השליחות כתיקונו אע"ג אין להוציא מיד החנוני מחמת פשיעה זו דלא הוי פשיעה גמורה כיון דלא א"ל בסהדי הב לי' ולא דמי להך דאבימי בכתובות שהזכיר לו לקיחת השטר וכמ"ש התוס' שם ובריש ב"מ מ"מ לענין זה שהחנוני בא להוציא מחמת שנדון הבעה"ב כלוה גמור שקיבל עליו בחוב דז"א שלא קיבל עליו בחוב אלא ע"ד זה שיעשה השליחות בתיקון גמור ואף בעוות כה"ג שאינו פשיעה גמורה לא היה דעתו שיתחייב ולכן אף אם היה החנוני נאמן לבעה"ב שנתן והפועל מוציא ממנו שלא כדין לא היה יכול להפטר מהחנוני בטענה דלמה לא יהיב ליה בסהדי כיון דלא אמר בסהדי הב ליה מ"מ עתה שהבעה"ב אין מאמין לחנוני מסופק בנתינ' עצמה ורגלים לדבר מהכחשת הפועלים אין דנין הבעה"ב כמחויב גמור אלא חזר הדין לאומר א"י אם נתחייבתי לך דפטור וזה כוונת הרמב"ן במה שסיים ואת"ל נמי פשע בהא אפ"ה פטור והדברים מגומגמים ולענ"ד יש כאן ט"ס וצ"ל ואת"ל נמי לא פשע בהא אפ"ה פטור ר"ל דאף ע"ג דאין כאן פשיעה מחמת האי טעמא דהו"ל לתקוני אפ"ה פטור משום דהו"ל כא"י אם נתחייבתי והש"ך בס"ס צ"ב השיג על הרמב"ן מדברי התוס' והפוסקים דכתבו דלא שייך לתקוני שדרתיך כ"א בעובדא דאבימי שהזכיר לו לקיחת השטר ולפי מ"ש א"ש ואפילו כפי הנוסחא שלפנינו בהרמב"ן הרי הרמב"ן בעצמו כתב שאת"ל פשע נמי בהא אפ"ה פטור ור"ל שאפי' נימא דהבעה"ב פשע בזה שלא אמר בסהדי הב ליה וגרם לחנוני שיתן עי"ז בלא סהדי ומתחייב משום גרמי (ואף ע"ג די"ל שצ"ל חזי דעלך קא סמיכנא להאמין לפועל מ"מ י"ל דהוי כאמר לו כן כיון שסתם ואמר תן בשבילו ולא הזכיר סהדי) מ"מ פטור מטעם שאפשר שלא נתן לו כלום ודברי הפועל אמת הוא והו"ל א"י אם נתחייבתי אך לענ"ד אפשר להגיה כמ"ש דלפי הנוסחא שלפנינו מגומגם לקרוא פשיעה לבעה"ב וגם דפתח בא"י אם נתחייבתי וסיים משום דה"ל לתקוני ולפי מה שהגהתי א"ש: ואם כנים אנחנו במ"ש דבין אם נאמר דהחנוני נוטל מדינא או משום תקנה הוא מטעמא דלא הו"ל א"י אם נתחייבתי כיון שקיבל שליחותו של בעה"ב ובעה"ב סמכא דעתיה עליו נשתעבד מיד ומתחייב בסך שיאמר השליח שנתן ומה שנעשה שליח הוא מלתא אחריתא וכאילו נתן הבעה"ב מעות לחנוני שלוה ממנו וצוהו ליתן לפועלים דבכה"ג דמי ללוה ששלח מעות למלוה כדאיתא בקידושין וכמ"ש בעה"ת באם מסר בעה"ב מעות לחנוני ליתן לפועלים דהיינו הך דקידושין ע"ש ואפילו שבועה לא היה צריך רק משום הכחשת פועלים או שזהו עיקר התקנה כיון שנעשה שלוחו יש לדון כנתחייב וכמ"ש בשיטת הרמב"ן א"כ נראה דהיינו דוקא בענין חנוני ופועלים או בן בעה"ב שהחוב שהיה מוטל על בעה"ב לשלם לפועלים עשה לחנוני שליח שיעשה זה עבורו או מה שרצה ליתן מתנה לבנו עשה לחנוני שליח ובזה אמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו והבעה"ב האמינו מתחלה ע"ז שישלים חפצו ונשתעבד לו מיד וכן נראה מל' הט"ז ריש סימן צ"א שכתב פירו' דאין נאמנות לחנוני על פנקסו אלא דוקא היכא שבעה"ב מודה שהאמינו תחלה שיתן בשבילו עכ"ל. וכן נראה מלשון הגמרא דא"ל חנוני לבעה"ב אני שליחותא דידך קעבידנא והיינו בכה"ג שבזה שנותן החנוני נשלם חפצו של בעה"ב וע"ז נעשה החנוני שליח משא"כ בלוה ששלח ללות אצל המלוה וכתב לו או הרשהו בע"פ שיתן לזה פשיט' שאין לומר שהמלוה נעשה שלוחו של הלוה ליתן ליד שלוחו שנאמר חזקה שליח עושה שליחותו שהרי אין על המלוה שם שליח רק ע"ז ששלחו לקבל המעות רק שיש לו רשות למסור לזה והמלוה בעצמו יודע שאין הלוה צריך ליתן לזה כלום שנאמר שהוא שלוחו ליתן לזה ואף כשימסור לו הוא צריך להביא הממון לבעליו דהיינו הלוה וכיון שאינו שלוחו של הלוה נראה דאין כאן לא דינא ולא תקנתא ושפיר הוה טענת הלוה טענה דא"י אם נתחייבתי לך ואף דלא א"ל בסהדי הב ליה אין לחייבו אלא אם היה הלוה מאמין למלוה שנתן אלא שהשליח כופר אין לחייב למלוה בשביל שלא נתן לו בעדים וכמ"ש הפוסקים משא"כ אם הלוה אינו מאמינו בזה והשליח אומר שלא נטל פשיטא דלא שייך בזה אנא שליחות' קא עבידנ' דאין עליו דין שליח ואעפ"י שהוא אומר שנתן עפ"י צוויו והרשאתו והלוה מודה לו בכך מ"מ אין זה אלא כדין ערב והיה מתחייב אם היה הלוה מאמין או שנתוודע לו בבירור שנתן לשליח ואף אם נאבד או נאנס כדאמרינן בהשואל א"ל שלח לי ביד בני כו' אבל לא כשהשליח מכחיש והלוה מסופק אם נתן כלל ליד השליח ואף בשבועה לא מהימן כי אם בחנוני שנעשה שלוחו של בעה"ב. וגם נראה דהתם גבי חנוני טענת בעה"ב הוא טענת שמא והחנוני טוען ברי שנתן על פיו ובכה"ג דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל ואע"ג דמצי בעה"ב למימר הפועלים מהימני לי שאומרי' שלא נתת ואני טוען ברי על פיהם לאו כל כמיניה כמבואר בסימן ע"ה שאין טענתו טענת ברי על פי אחר היכא שאחר נוגע והלכך אין כאן טענת ברי כלל ודי בזה שאנו מצרפים טענת הפועלים לחייב