בית אפרים חושן משפט סו

המעות עצמן רק אם ירצה נותן לו מעות אחרי' ולכך לא עדיף זה משאר ב"ח וא"כ אכתי לא מקשי התו' מידי דבאודיתא לחוד שזה המעות הם של פקדון אכתי לא יסמוך הסוחר ע"ז דבשלמא במעמ"ש שקונה גוף הממון שפיר יסמוך ע"ז. משא"כ באודיתא דודאי לא ירצה הסוחר לסמוך ע"ז שלא יהא אלא בע"ח כשאר ב"ח. אך י"ל דז"א דדוקא היכא שהמעות ת"י הלוה והוא אומר שהמעות הוא פקדון של פלוני אז שפיר אמרינן כיון שרשות לנפקד להשתמש בהם וליתן לאחרי' א"כ אין דינם רק כהלואה משא"כ היכא שהמעות אינם בידו רק ביד אחר. וראובן אומר לשמעון אותן המעות שהפקדתי אצלך הם פקדון בידי של לוי תן אותם לו ולוי עומד שם א"כ בלא תקנת חכמים במע"ש הרי בזה יצאו מרשות ראובן לגמרי דהוי כאילו מסרם לשליח המפקיד. ואפי' אם בא לחזור אינו חוזר. ושוב לא שייך לומר דשמעון יכול להשתמש בהם. ז"א דכיון דכבר יצא מתורת נפקד ונעשה שליח להחזיר לזה פקדונו ולגבי שליח ודאי לא הוי כמעות הלואה וצריך ליתן לזה פקדונו ומה צורך למע"ש: אך דכ"ז בס"ד דהתוס' דלענין מדעת הנפקד מיירי א"כ לא הוצרכו לתקן מעמ"ש דבאודיתא מהני כיון שזה קיבל עליו להיות שליח המפקיד להחזיר לו. משא"כ למסקנא דאפי' אם שמעון אינו מתרצה קנה לוי ע"כ לא ק' דליקני באודיתא כיון דבעובדא דאיסור גיורא מוכח דמהני בע"כ דהתם היינו משום שאין שייך שם תקנת השוק רק שהי' רוצה להקנות לרב מארי משא"כ הכא דמחמת תקה"ש רצו לתקן קנין דמהני אף בע"כ הלכך הוצרכו לתקן מע"ש דאודיתא בע"כ אין בה תקה"ש כלל כיון ששמעון לא נתרצה להיות שליח המפקיד ועדיין ברשותו עומד לענין שאם ירצה יכול להשתמש בה עדיין והוי כמעות הלואה ואין כאן תקה"ש דהסוחר לא יסמוך ע"ז שיהא כשאר ב"ח (ולמאי דמסקינן דמע"ש תיקנו אף במלוה אע"ג דבלא"ה אין דינו רק כבע"ח מ"מ י"ל דאודיתא לא מהני במלוה כמבואר במרדכי בב"ב ע"ש) ולכך הוצרכו חכמי' לתקן מעמ"ש כלענ"ד נכון דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה יא שאלה ראובן שאמר לשמעון שיקח אצלו מעות בהלואה ולא פירש סכום כמה ואמר לשמעון שישלח משרתו עמו שיקח המעות וכן נעשה ובא המשרת והביא ללוה סך מאה זהו' שמסר לו המלוה ושוב בא המלוה ואמר שנתן להמשרת מאה וחמשים זהו' והמשרת מכחישו ואומר שלא קיבל ממנו רק ק' זהו' מה דינו: תשובה לכאורה דין זה יש ללמוד ממשנה שלימה בפרק כל הנשבעין באמר לחנוני תן לבני סאתים חטים תן לפועלי בסלע מעות הוא נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין ומבואר בפוסקים דאף אם אין חייב לשלם לבנו כלום מ"מ כיון שצוה לחנוני לתת לו והחנוני אומר שכן עשה הוא נשבע ונוטל והא דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף פרק האיש מקדש גבי חד דאפקיד גבי חברי' גרבא דחמרא וכפר בי' ועשה ר"י הכתף עד לחייבו שבועת התורה ולא דן בי' דין חנוני על פנקסו דהתם הכתף לא הי' שליח הנפקד אלא שליח המפקיד רק מחמת שהשליח אמר שמסר לנפקד חייבו שבועת התורה וכמ"ש הפוסקים דמיירי שהמפקיד הלך עמו בענין שלא הי' הכתף נוגע אבל אם הי' הנפקד שלוחו להביא הפקדון מבית המפקיד והמפקיד אומר שבא אצלו ונטלו אף אם הי' הכתף מסייע לנפקד ואומר שלא נטל הי' המפקיד נשבע ונוטל כדין חנוני על פנקסו ומטעמא דאמרינן בריש ב"מ דאמר לי' חנוני לבעה"ב מאי אית לי גבי' שכיר את הימנתי' דלא אמרת בסהדי הב לי' וה"נ דכוותה גבי שליח ששלחו לוה ליקח מעות מהמלוה דמצי המלוה אמר מה אית לי גבי דשליח את הימנתי' כו' ואין להביא ראי' ממה דאיתא בסי' קכ"א לוי שבא בשליחות ראובן וכו' והוא לשון הרמב"ם ופירשו הב"י דמיירי בראובן ששלח ללוות משמעון כו' ראובן נשבע ש"ד כו' והש"ך שם ס"ל דא"צ רק ק"ח ע"ש אך באמת אין ראי' דהתם מיירי שראובן טוען שלא שלחו ללוות רק ך' וא"כ לא איכפת לי' במה שנטל השליח יותר משא"כ היכא שלא נתן קצבה כמה יליה ולכן כתב התם שישבע (לפי פירוש הב"י או קב"ח לפי דעת הש"ך) שלא שלחו ללות רק ך' משום דאם הי' מודה ששלחו ללות נון אף שישבע שקיבל רק ך' משלוחו לא נפטר בזה כיון שהרשה שיתן לשלוחו נון וזה טוען ברי שנתן לו הרי הוא מתחייב אף שהשליח מעל בשליחותו ולא נתן לו רק ך' וכן נראה מבואר ממ"ש הש"ך שאם שמעון טוען ברי ששלחו ללות נון ישבע ראובן ש"ד נגד שמעון כו' מבואר דבהך ברי לחוד ששלחו ללות נון מתחייב ראובן בדין מודה במקצת אף שאין שמעון יכול לטעון ברי שנתן לראובן נון כיון דלפי דברי שמעון הרשהו ראובן ללות נון ויודע בנפשו שכך נתן לו הרי טענתו טענת ברי כנגד ראובן שנתחייב לו נון וראובן מודה בכך והו"ל מ"מ ולכאורה צ"ע דלמה נדון בזה דין מב"מ דאף דטענת שמעון הוא טענת ברי שנתן לו מ"מ אף אם הי' ראובן מודה לטענתו ששלחו ללות נון אכתי אין עליו חיוב תשלומין דמ"מ שמא לא נתן לו שמעון רק ך' ואף שהי' שמעון נאמן בשבועה מדין חנוני על פנקסו מ"מ כיון שאף ע"י הודאת הנתבע לטענת התובע אין יכול ליטול כ"א בשבועה אין כאן דין מב"מ וכמ"ש הפוסקים בסימן ע"ה ושאר דוכתי לענין מחויב שואי"ל ואמנם נראה דהש"ך לשיטתו בסי' צ"א ס"ק ך"ו שכתב שאין הרא"ה והר"ן חולקים על בה"ת ואינך רבוותא דהרא"ה מיירי שהפועלי' מכחישין ואומרי' לא נטלנו וכאן מיירי שהפועלי' מודים שנטלו (אלא שבעה"ב אומר שלא צוה ואינו חייב להם) א"כ הי' החנוני נוטל בלא שבועה כו' ע"ש וכיון דכאן סי' קכ"א מיירי שהשליח אומר ג"כ שנתן לו נון ואם היה ראובן מודה שצוה ללות לו נון הי' שמעון נוטל בלא שבועה דמפי השליח אנו חיין להאמינו שנתן לו כמו שהרשהו ראובן ומה איכפת לי' לשמעון אם נתנם לראובן או לא והלכך כל שראובן כופר שלא צוה לתת כ"כ יש לו דין מב"מ אלא שצ"ע מ"ש הש"ך דהשליח נשבע היסת שנתן נון לראובן דלמה יצטרך השליח לישבע ע"ז כיון שאינו יכול לטעון טענת ברי שלא נתן לראובן ונשארו מעותיו תח"י ואי משום אמירתו דראובן שאומר שלא נתן לו רק ך' הרי לפי דברי שמעון עצמו ראובן כפרן וחשוד על השבועה שנשבע שלא צוה ליקח רק ך' ושמעון יודע בעצמו שצוה לקבל נון וא"כ איך יסתייע שמעון מטענת ראובן למשו' ברי ולחייב השליח שבועה עי"ז וצ"ע ועכ"פ אין ראי' מהש"ך לומר דשאני דין שליח מדין חנוני דהתם אומר שלא עשאו שליח ללות כ"כ אך מ"מ אין ראי' משם ג"כ דנימא שאם מודה שעשאו שליח יש לו דין חנוני דשאני התם דמיירי שהשליח מסייע להתובע ואומר שקיבל משא"כ אם השליח הי' אומר שלא קיבל רק ך' נהי שאין נאמן בתורת עדות דהוי נוגע מ"מ מהני טענת ברי דידי' שצריך התובע לישבע וליטול כדין חנוני ואפשר דגרע מחנוני שהרי כתב הרמב"ן גם בחנוני עיקר דינו מה"ת שילך לו בפחי נפש דהא הוי א"י אם נתחייבתי ומה דאמרינן משום דלא א"ל בסהדי הב לי' טעמא דתקנתא הוא כו' ולכאורה אינו מובן בזה טעם התקנה דס"ס הוא טוען א"י אם נתחייבתי ואם נפשך לומר דכיון שזה הוציא ממונו על פיו שהרשהו לתת לזה אף בלא סהדי הוא מתחייב ז"א דודאי אם הי' הדין נותן שיהי' נאמן שנתן לו לא הי' זה עיוות מה שנתן לו בלא סהדי כיון דלא א"ל בסהדי הב לי' אבל מה"ת נאמין לזה שנתן ואם מחמת שמטילין עליו שבועה הרי מן התורה אין שבועה ליטול ולא עדיף מאם אמר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך דמתחייב לשלם מדין ערב ומ"מ צריך לברר שנתן לפלוני או ע"פ הודאת הערב שיודע שלוה כמבואר בסי' קכ"ט דאם אמר הלוה לא לויתי מעולם צריך לפרוע וכתב הסמ"ע שם ס"ק ך"ד פירוש הערב מודה שלוה מש"ה חייב דליכא לספוקי דלמא פרעי' דכל האומר לא לויתי כו' וע"ש בש"ך ס"ק ל"ב דכמה פוסקי' ס"ל דאף בקבלן דינא הכי דמצי הלוה למטען פרעתי ואין מוציאין מהקבלן ואף מי שחולק שם נראה דבטענת לא לויתי מודה דגם בקבלן אינו יכול להוציא ממנו ע"ש וא"כ ה"נ כאן אם מטעם שהרשהו לתת לזה והוציא על פיו שהוא מתחייב מדין ערב אתינן עלה א"כ עכ"פ צריך לברר שעשה כן וכאן הרי הבן או הפועלים מכחישין שלא נטל ונלענ"ד דהיינו טעמא דתקנתא דודאי שזה שאמר לחנוני שיתן לבנו או לפועלי' וקיבל עליו שיעשה שליחותו ויתן כאשר צוהו והרי זה כאילו הלוה החנוני לבעה"ב ונתחייב לו כפי הסך הלז במלוה ע"פ ושוב נעשה שלוחו לתת לבנו או לפועלים וחיוב שנתחייב