בית אפרים חושן משפט נג

שחשב למציאה כו' ועיין סימן רל"ה שכתבנו שיטת הפוסקים דקטן זוכה מה"ת ואילו ע"י אחר אין זכין לו מה"ת ואע"ג דכתבנו דעת הרמב"ם כו' אבל דעת התוספות והפוסקים דדעת אחרת מקנה אינו משום זכיה כלל עכ"ל ולענ"ד מציאת הש"ך הוא מציאות גדול לעצמו שהרי מבואר שם בתוספות דהוא תלוי בחילוף הגרסא דב"מ דמיירי לענין זכיה ע"י אחר וכמש"ל ולפום הך גרסא זכי' מדרבנן אית ליה אף שע"י עצמו אין זוכה ובנה"כ שם כתב דעיקר כהך גירסא דל"ג מדרבנן ומוכרח כן מדברי התוספ' שהכריעו דזוכה מה"ת וממילא דגם לענין זכיה על ידי אחר הוא מדאורייתא כמש"ל באורך בדברי אך מה שסיים הש"ך שיש ראיה ברורה מדר"ג לדברי התוספ' דזוכה מן התורה זה צריך עיון דיש לומר דנהי דעל ידי אחר שפיר זוכה וכדר"ג מ"מ עצמו לא וכדמשמע מדברי התוס' גופייהו בתחלת דבריהם שם דאי לאו דזכיה מטעם שליחות איכא למימר דמהני זכי' ע"י אחר אף דאין זוכה ע"י עצמו וכן מבואר בשו"ת המכונות להרמב"ן סימן פ"ו שכתב לא אמרו בפחות מצרור וזורקו אין זוכה לא לו ולא לאחרים אלא ע"י עצמו לפי שאין לו יד כלל אבל בקנין ע"י אחרים או במזכה ע"י אחרים זכין לו דאפי' במזכה לעובר איכא מ"ד דקנה אבל בילוד ודאי קנה ואפשר דזכין להם מה"ת כדמשמע פרק הא"מ כו' אלא כי הא דרב גידל כו' אלמא זכין לקטן ד"ת ואפי' לקטן המוטל בעריסה כו' עכ"ל וכן מבואר ממה שפסק הרמב"ם וטור וש"ע במזכה לשוטה ע"י בן דעת קנה אע"ג דשוטה אין לו זכיה ע"י עצמו כלל וע"ש בב"י שכתב הטעם דזיכוי ע"י א' מהני משום דזכין שלא בפניו (ובקצה"ח גמגם בזה משום דלא אתי לכלל שליחות וא"ל דאתי לכלל שליחות כשישתפה עכו"ם נמי אתי לכלל שליחות לכשיתגייר אלא ע"כ משום דמחוסר מעשה כו' עכ"ל הנה התוס' בסנהדרין דף מ"ז כתבו כמו דישן ממילא מתער כמו כן בשוטה ממילא משתפי ומה שקשה ע"ז מפרק מי שאחזו הארכתי בתשובה סימן אמנם י"ל דהתם דמיירי שעתה נשתפה אמרינן למפרע דלא הוי מחוסר מעשה דממילא משתפי. משא"כ כאן דמאן לימא לן שישתפה. ואפשר לומר דנהי דלא דמי לקטן דודאי סופו ליגדל מ"מ גם לעכו"ם לא דמי דאף לכשיתגייר השתא מיהא מחוסר מעשה משא"כ שוטה אם ישתפה ממילא הוא ולפי"ז י"ל דגם שוטה הוא בכלל ההיא דר"ג דיליף דזכין שלא בפניו מנשיא א' למטה שהרי הם זיכו לכל ישראל באי הארץ ומי לא עסקינן שהיה ביניהן חרשין ושוטים ג"כ דהא אינהו נמי בני ירושה נינהו משא"כ עכו"ם מה"ת לומר שיהא בר זכיה כיון דלא אתי לכלל שליחות בלא מעשה וגם י"ל דמה שיתגייר אין זה אתי לכלל שליחות דלכי מתגייר גופא אחרינא הוא משא"כ בשוטה שנשתפה ואין להאריך שוב מצאתי בשער המלך הל' נחלות שכתב ג"כ כמ"ש דחרש ושוטה עדיף מנכרי דלכשיתגייר פנים חדשות באו לכאן כו' ונהניתי) וע"ש שה"ה הביא ראי' מפקח שכתב כתובה לאשתו חרשת כתובתה קיימת שרצה לזוק בנכסיו וע"כ שיש זכות לשוטה ע"י בן דעת ולענ"ד צ"ע דמה ענין זה לזכיה ע"י אחר ואי מצינן למילף מהא נילף מינה דשוטה זוכה ע"י אחר עצמו ובאמת גם בקטן כה"ג לא זכי כמ"ש הר"ן דאין זוכה אלא במה שהגיע לידו אבל במתחייב לקטן בשטר לא אא"כ זיכה ע"י אחר והובא דעתו בש"ע סימן רמ"ג ובכתובה לא שייך זיכוי ע"י אחר והר"ן שכתב אא"כ זיכה ע"י אחר ר"ל דאם מתחייב לתת לו חפץ בשטר או בקנין אינו מועיל אף אם החפץ בעין אא"כ זיכה לו החפץ ע"י אחר.. אבל לענין חיוב שמתחייב על דבר שאינו בעין מה זיכוי ע"י אחר שייך בזה וא"כ תיקשי בההיא דפקח שנשא כו' אך לענ"ד דאף דשוטה לית ליה זכי' כלל בחפץ בעין מ"מ חיוב שמתחייב א' לתת לו מהני כמו בדבר שלא בא לעולם דלא קנה בדרך הקנאה ודרך חיוב מהני וה"נ אע"ג דהשוטה ל"ל יד לזכות מ"מ המתחייב פקח הוא וחיובא רמי עליו לתת לזה מה שנתחייב לו ועכ"פ ללמוד משם לענין לזכות לשוטה ע"י בן דעת אנו אין לנו ראיה משם: ה"ח ראיתי שכ' לדחות ראיית ה"ה דשאני התם דזה אינו מתנה אלא כמו שפחה לשמשו וכדאמרי' ר"פ חרש אילו קנה שפחה לשמשו כו' ושכר מלאכה אפי' חרש ושוטה אית לה כמ"ש התוספ' ר"פ בן סורר כו' ע"ש ולדבריו לא הו"ל למימר מפני שרצה לזוק בנכסיו דהא לדידיה שוה שכר שפחה לשמשו וא"ל דבשביל שכתב לה מאה מנה קרי ליה היזק בנכסיו דא"כ מה דיהיב טפי משווי' דשכר שפחה הוא בתורת זכיה ושפיר קאמר ועוד לדבריו אף בלא כתב לה כתובה ניתב לה מה דשוי שכר שפחה אלא ודאי דז"א שהרי ניזונת משלו וטב לה למיתב טן דו ודאמרינן התם בפ' חרש אילו רצה שפחה לשמשו שם מיירי לענין חרש שהב"ד משיאין לו פקחת וכותבין לה כתובה על נכסי החרש כשרואין שאינו מוצא אשה אלא בכך כמו שמפקחין על שאר ענינו ולוקחין שפחה לשמשו שהב"ד אביהם של חרשים וכמ"ש הנ"י שם משא"כ כאן דאף ע"פ ששכר מלאכה וטרחא הוא חייב לקטן וה"ה לחרש ושוטה מ"מ אין זה מצד שזה שיעבד נפשו להקטן דהא לא מצי זכי רק שהוא מחויב לשלם שכרו כפי פעלו אבל גוף הענין שנעשה בינו ובין השוטה הוא בטל כמו שמשאו ומתנו במקח וממכר הוא בטל שלא תיקנו בשוטה משום כדי חייו ופשוט שאם שכר שפחה שוטה לשמשו ופסק לה עבור זה מאה מנה שהענין בטל דמה לי השכיר גופו או כליו שהשכירן או מכרן שהשכירות והמקח בטל וא"כ ע"כ דמה דאמרינן דכתובתה קיימת היינו מצד זכי' ולכן הביא ה"ה ראיה משם אך שצ"ע כמ"ש דהתם לאו בזכוי ע"י אחר מיירי ואינו מצד זכיה רק מצד חיוב ושפיר יכול לחייב עצמו ומ"ש בקצה"ח מדברי הרא"ש פ"ב דכתובות כבר עמד בזה בספר מחנה אפרים והביא שם דברי הש"ס דפ' א"נ דלעיל וכתב דאם נימא שנעשה שלוחו של בעל הממון א"ש ובאמת לא משמע כן מדברי התוספ' ושאר מפרשים שכתבו דאי זכיה מטעם שליחות אין זכין לקטן ואם נימא דהוא שלוחו של בעל הממון א"כ מה בכך שאין שליחות לקטן הא בעל הממון אית ליה שליחות ואמנם באמת מדברי התוספ' שם בפרק א"נ מבואר דהזוכה נעשה שלוחו של בעל הממון וכ"כ הנ"י פ"ק דב"מ בשם הר"ן והביאו במחנה אפרים שם וכן הוא באורך בש"מ שם בשם הר"ן ולפ"ז קשה במה דזכין ע"י אחר כיון דע"כ שנעשה שלוחו של בעל הממון וגם נעשה שלוחו של המקבל מתנה לזכות עבורו א"כ לא חזרה שליחות אצל הבעל: וראיתי במחנה אפרים הל' שלוחין שכתב דבממון לא בעינן וע"ש שכתב הטעם בשם הרא"ה משום דהו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ולפי מ"ש במחנה אפרים שם החילוק משום דבגט בעינן שיבא לידה מיד הבעל או שלוחו וכל שלא חזרה שליחותו לא מיקרי שלוחו של בעל אבל במתנה לא בעינן שיבא מיד הנותן הלכך אף דלא חזרה שליחות לא הוי שלוחו של הנותן רק של המקבל והיינו משום דאזיל בשיטת הר"ן רפ"ק דגיטין שכתב שיכול כל אדם לעשות עצמו שליח אף שלא עשאו הנותן שליח וע"ש מ"ש בסוף דבריו בסתירת דברי הר"ן כלפי מציאה דוקא הוא דאמרה כו' וע"ש דלא משמע הכי ומדברי התוספ' משמע איפכא דבמציא' ודאי יכול להעשות שליח ע"ש בפ' א"נ דף ע"ב וא"ל דהתם נמי משום מיגו דזכי ולענ"ד דלא בעינן רק שעכ"פ בתחלת הזכיה יהי' שלוחו של נותן ויצא בזה מכלל תופס לבע"ח ואף שאח"כ נעשה שלוחו של מקבל לא איכפת לן בהכי ויכול לזכות עבור המקבל שהרי אינו תופס לבע"ח משא"כ בגט דאם כלתה שליחות הבעל הו"ל טלי גיטך מעג"ק: והנה סברא זו דצריך להיות שלוחו של בעל הממון איתא בירושלמי דמ"ש הביאו במחנה אפרים אך בתשוב' כתבתי דעיקרא דהא מלתא בירושלמי דגיטין פרק התקבל דמחלק בין שליח לקבלה דגט לשליח קבלה דמתנה משום דתמן זיכתה אותה תורה לקבל את גיטה ברם הכא אין אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ובזה דחיתי דברי קצה"ח סימן קפ"ב שכתב על דברי הנ"ב שכתב גבי שחרור שהוא שליח של עבד וע"ז כתב בקצה"ח דז"א דע"כ הוא שליח של הנותן והביא דברי התוס' דב"מ דף ע"ב ע"ש ולא ראה דברי הירושלמי הללו דדוקא לענין ממון אמרינן הכי אבל בגט וה"ה בשחרור התורה זיכתה לעבד לקבל שחרורו כדאמרינן בקידושין דף ך"ג דאפילו לרשב"א דאיהו גופיה לא מצי לקבל גיטו שליח משוי דיליף לה מאשה ע"ש: