בית אפרים חושן משפט לח

שפ"ח בשם הרשב"ץ דאם מסר שטר פרוע לכותי וידע שיתנו לשר ויכוף הישראל לפרוע שנית חייב לשלם. אמנם הש"ך שם חולק על הרמ"א וכתב דליכא כאן גרמי כמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה ב"י ס"ס שפ"ו שכתב שאין ראובן זה יתחייב מיד בחזרת השטר לגוי וכל שאינו ניזוק מיד אינו קרוי דיני דגרמי אלא גרמא בניזקין ותשובה זו הוא בתשובת הרשב"א ח"ג ד' ליורנו סימן ע' וכתב וז"ל שאינו ניזוק ראובן בהחזרת השטר למלוה מיד אלא שהשטר בעדים למלוה שראובן חייב לו מה שכתוב בשטר זה ולא עדיף זה משוכר עידי שקר להעיד לחבירו שפטור בדיני אדם וכ"ש בזה עכ"ל: ולפענ"ד דברי הרשב"א בזה צ"ע דשוכר עידי שקר לחבירו דבשע' ששכרם לא הוי ברי הזיקו דשמא אעפ"כ לא יעידו וכיון שבדעת אחרים הוא תלוי' לא מחשב גרמי משא"כ במוסר שטר פרוע דמיד שזה מסר לו השטר וידוע לנו שבודאי יכוף אותו לשלם הרי זה כדן את הדין לדברי האומר אין מחזירין דחייב וכמ"ש להדיא הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וז"ל כלל גדול יהיה בידך הגורם ומחמת גרמתו בא ההיזק ואינו תלוי בדעת אחרים כו' ונקר' ברי הזיקא לפיכך דן את הדין לדברי האומר אין מחזירין דחייב דמעידנא דאמר איש פלוני חייב ונתחייב לשלם ממון ועפ"י ישולם מהאי שעתא הוא דגרם היזק ואע"פ שאח"כ הוא משלם כיון שהדיין חייב וע"כ הוא משלם הדיין הוא הגורם משעה שחייבו כו' והשוכר עידי שקר לאו איהו מזיק ולא גורם היזק אלא אינהו גרמו ולאו בידו הוא דאי בעי לא מסהדי כלל וקס"ד נמי בש"ס למפטרי' בי' משום האי טעמא דדברי הרב כו' עכ"ל ואע"פ שהרשב"א בתשובה סי' אלף נ"ב כתב בשליש שהחזיר שטר למלוה והמלוה גבי כל החוב השליש פטור דהוי גרמא בניזקין ע"ש הרשב"א לטעמי' דס"ל דכה"ג דמי לשוכר עידי שקר אך צ"ע על הרמ"א סי' נ"ה שהעתיק דין הרשב"א בזה ובס"ס שפ"ח הביא דברי הרשב"ץ ונראה דהרמ"א ס"ל לחלק בין היכא שהדבר ידוע לנו שיכוף הלוה לפרוע כגון ההיא דס"ס שפ"ח דזה הוי ברי הזיקא משא"כ כאן בשליש שהחזיר השטר דמ"מ אין הדבר ידוע אם יוציא ממנו כל דמי השטר שלא כדין ולא הו' ברי הזיקא ועיין בסמ"ע שם שהקשה מהך דסימן מ"ו דעדים שחתמו על השטר בשקר שחייבין לשלם וכתב שיש חילוקים בין גרמי לגרמא בין אם ההיזק נעשה מיד או ברי הזיקא ובאו"ת שם האריך בזה וכתב דהא סוף סוף עדיין מחוסר גוביינ' ובסוף דבריו כתב הטעם משום דיכול להשביעו ואף דבתשובת הרשב"א מבואר דאפילו מסרו לגוי מ"מ פטור (נראה שכוונתו לתשובת הרשב"א שהביא הב"י סי' שפ"ו) ואולי בכוונה לא העתיקו הרמ"א דדעתו לפסוק כהרשב"א רק במסרו לישראל כו' ע"ש ונפלאתי שלא הביא דברי הרמ"א סס"י שפ"ח שהעתיק דברי התשב"ץ וגם לא הזכיר מדברי הש"ך שם וראיתי בקצה"ח שם סי' נ"ה שכת' דשליש שהחזיר השטר הוי כשוכר עידי שקר דאיהו אינו מזיק אלא העדים החתומים בו משא"כ עדים שחתמו שקר דאינהו קא מזקי כו' ע"ש וכבר כתבתי דבאמת דעת הרשב"א לדמות מחזיר שטר פרוע לשוכר עידי שקר אבל לפי דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דסיים בה דאינהו גרמו ולאו בידו הוא דאי בעי לא מסהדי כלל א"כ הך טעמא שייכא דוקא בשוכר עידי שקר ולא במחזיר שטר פרוע או שליש שהחזיר השטר שאין הדבר תלוי ביד אחרים כלל ולפי מ"ש דגם הרמ"א לא מחייב כי אם כשידוע שיכוף לפרוע דהוי ברי הזיקו צ"ל דבהך דסי' מ"ו כיון שזה ששטר בידו פיתה אותם או אנסם לחתום לו בשקר ודאי שדעתו להוציא ממון בשטר זה וכברי הזיקא דמי משא"כ בשליש שהחזיר השטר אין זה ברי הזיקו ועדיין יש פ"פ שהחזיר לו לגבות מה שמגיע לו עוד וגם המלוה לא יגבה בו יותר מזה ולא ברי הזיקו כלל וכן מבואר דעת הפוסקים בסימן ל"ח בעדים שאמרו שקר העדנו חייבים לשלם מה שהפסידוהו בעידותן מדיני דגרמי והיינו משום דזה הוי ברי הזיקא שהרי זה התובע שכר אותם להעיד לו בשקר בכדי להוציא ממון מהנתבע ואע"פ שהטור בסי' ל"ח הביא דברי הר"ח באומר שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמם כבר האריך בש"ך שם דהיינו אם באנו לדון מדין הזמה ואמנם באמת דברי הש"ך בפירוש דברי ר"ח הם צ"ע וכבר עמד בזה באו"ת סימן כ"ט וע"ש דמדמה לה לשליש שהחזיר שטר וכבר כתבתי מה שנלענ"ד לחלק ביניהם אך לדידי חזי לי ואנהירנהו לעיינין מן שמיא שלא עלה זה בדעת ר"ח כי לשון הר"ח שהביא הטור מצאתיו ברמב"ן בחידושיו למכות וז"ל הרמב"ן שם תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין לאו למימר' שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאעפ"י שלא שלמו משלמין ומיהו כיון דאם לא שלמו משלמין קנסא הוא ולא משלמין עפ"י עצמן לכ"ע כלומר שאם אמרו הוזמנו בב"ד (ר"ל ועדיין לא נגמר הדין לחייבם ממון בב"ד דאז הוי מודה בקנס אין משלמין אעפ"י ששילם עפ"י אא"כ הודו באמת שקר העדנו דודאי משלמין מדיני דגרמי דלא גרע מדן את הדין וכיוצא בו והא דאקשינן כ"ש כיון שהגיד כו' לאו מכלל דלא משלם דאעפ"י שאין חוזר ומגיד לבטל עדותו אפשר לו שישלם אלא הכי קא קשיא ליה כו' כמ"ש בדיני דגרמי להרמב"ן הביאו הש"ך כי חידושי הרמב"ן למכונות הם מוטעים טעות הדפוס ודילוגי' כידוע) דלא מיקרי עד זומם דהא עידותן קיימת ור"ח ז"ל כתב באומר עדות שקר העדנו וכה"ג לא סגי' דלא משלם אלא עדותו שהעיד נכונה חשבינן ליה ומתקיימת והא דאר"ע אין משלמין ע"פ עצמן לא משכחת לה אלא בשאין (אומרין רק הוזמנו כצ"ל) אבל לא העדנו עדות שקר וקא סבר ר"ע מה שחדשה תורה לשלם עפ"י מזימין והאמינהו אולי קנס הוא א"נ י"ל דאפי' לר"ע אם שילם ע"פ וא"א להחזיר ממון לבעליו ודאי משלמין בהזמה ואפילו ע"פ עצמן ולא אמרי' אין משלמין ע"פ עצמן אלא בגמר דין (ר"ל שעדיין לא הוציא ממנו ע"פ) והרב ר' משה הספרדי ז"ל פוטר בהם אע"פ ששילם על ידם והודו עכ"ל ומעתה מה שהעתיק הטור בלשון ר"ח לא מיבעיא דאינן משלמין ע"פ עצמן אלא אפילו העדות כו' נוסחא מוטעת נזדמנה לו לרבינו הטור ז"ל בדברי הר"ח שהרי פירוש לשון הר"ח שהביא הרמב"ן הוא להיפך שהרי כתב לא סגיא דלא משלם אלא עדותו שהעיד הוא נכונה ומתקיימת וזה מבואר ג"כ ממ"ש הרמב"ן על דברי ר"ח והא דאמר ר"ע כו' ודברי רבינו ירוחם שהביא הב"י הן הן דברי הרמב"ן אלו והנה רש"י כתב כל כמיניה בתמיה וכי יכול הוא לחזור בו ויפטר הנידון מלשלם והביאו הב"י ולכאורה אינו מובן דמה בכך שאינו יכול לחזור בו ולא נפטר הנידון מ"מ שפיר קאמר דהעד משלם וכמ"ש הרמב"ן בד"ג ואדרבה הכי ניחא טפי דכיון שזה אינו יכול לחזור בו ומחויב הנידון לשלם הא אפסדי בעידותן פסידא דלא הדר וכיון דאיהו גופיה מודה ששקר העיד מחויב לשלם וכן הקשה בחידושי הריטב"א ומ"ש הרמב"ן דא"כ למה קרי ליה עד זומם כיון שעדותו קיים אין זה במשמע מדברי רש"י וצ"ל כמ"ש הריטב"א דמשמע דמדין עד זומם הוא דמשלם וא"כ בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וכיון שזה אינו יכול לחזור מעדותו הוי כאשר עשה וכ"כ אא"ז מהרש"א ז"ל ע"ש ועכ"פ דמשני דאומר העד שקר העדתי ולא פריך עלה אלא כל כמיניה כו' מבואר דבאומר שקר העדתי מחויב לשלם וכ"כ הב"ח ע"ש ולפי"ז אפשר דמ"ש הטור בשם ר"ח לא מיבעיא דאין משלמין כו' שלשון זה הוא מוקשה מאוד ועמדו עליו כל הפוסקים וגם מ"ש הב"י לתמוה דש"ס ערוך הוא ואיהו גופא הביא להדיא שרבינו ירוחם כתב דמשלם מדיני דגרמי וטפי הו"ל לאקשוי' ארבינו ירוחם שהוא להיפך מדברי הש"ס ומה שפירשו האחרונים דברי הב"י דקאי אמ"ש דהעדות מתקיימת הוא דחוק ולפי מ"ש י"ל שנוסחת הב"י בטור היה ג"כ כמו שכתב הרמב"ן בשם ר"ח וט"ס הוא בנוסחת הטור שלפנינו וצ"ל ג"כ דלא סגי דמשלמין אלא העדות כו' וע"ז שפיר תמה דתלמוד ערוך הוא דהא מפשיטת דברי הש"ס מוכח הכא דמחויב לשלם והעדות נכונה דהא לא פריך אלא כל כמיניה כיון שהגיד כו' והיינו שאין לקרותו עד זומם אבל מודה שפיר דמשלם ופשיטא שאין מקום לפרש דהכי פריך כיון שהעדות קיימת מכ"ש שהן פטורין דהא בהא תליא כמ"ש הלח"מ דבאמת אין מקום לתלות זה בזה דאע"ג דלא מהימנא לבטל העדות מ"מ לגבי דנפשייהו נאמנים כמ"ש הרמב"ן והריטב"א והרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל אך מסתפינא להגיה בטור בזה וגם דאכתי קשה דהאיך כתב כי תלמוד ערוך הוא כיון שהרמב"ם כתב להדיא דבאומד עדות שקר העדנו