בית אפרים חושן משפט לז

עשית סקריקון ר"ל שדן את הבני באגי שמכרו לגידל כאלו הם סקריקון ומכירתן מתחילה שלא כדין היתה אבל באמת ז"א דודאי הם מכרו כדין ואם לא היה המלך מבקש מס מחדש לא הי' יכולין מרוותא קמאי להוציא כלל לפי שהמלך מתחיל לבקש מס מחדש ואז מרוותא קמאי מוציאין בדין המלך שכן דינו מאן דיהיב טסקא אכיל ארעא וכיון שבדין המלך לקחו מאתו אין לו על בני באגי כלום וזה דינו של הרמב"ם דאם הוציא ממנו בדין המלך אינו חוזר על המוכר: ועוד נראה לענ"ד שהרמב"ם הוציא דינו ממה דאמרינן בגיטין דף פ"ו אתקין ר"י בשטר זבינא דעבדי עבדי דנן פטור ועטור מן חרורי ומן עלולי ומן ערורי מלכא ומלכתא כו' משמע דאי לא הוי כתוב ליה ערורי מלכא בהדיא אינו בכלל ערורי עלמא ולא היה חוזר עליו ולכך הוצרך לכתוב לו ערורי מלכא בהדיא לפי שאינו בכלל סתם אחריות וס"ל להרמב"ם דאין לחלק בין ערעור מצד המלך עצמו ודינא דמלכותא שיש לו על העבד או אם אחר יש לו בו זכות בדין המלך אך התוספות שם הקשו מהא דאמרינן בב"ב דמוכתב למלכות הוי מקח טעות ואומר לו הש"ל וכתבו דמה דאתקין לכתוב בשטרי ערורי מלכא לשופרא דשטרא הוא אלמא דאף אי לא כתוב ערורי מלכא אפילו מקח טעות הוי אם נתברר שיש עליו דין המלך וא"כ אדרבא מבואר מהך דמוכתב למלכות דדינא דמלכותא גרע דאפי' מקח טעות הוי ולכאורה היה אפשר לומר דדוקא התם שנתחייב הריגה למלכות וגברא קטילא הוא שפיר הוה מקח טעות. אבל באמת ז"א אע"פ שרש"י ותוספ' מפרשים מוכתב למלכות היינו על עסקי נפשות אבל מדברי הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות מכירה מבואר דמוכתב למלכות היינו שמוכתב שיעבוד עבודת עבד למלכות כשיצטרך שכתב דמוכתב למלכות ה"ז מום שהמלך תובעו למלאכתו בכל עת שירצה וכ"כ בש"ע סימן רל"ב: ואמנם באמת צ"ע על הרמב"ם דלמה באמת במוכתב למלכות כה"ג הוי' מום במקח ומ"ש מכל טרופה דעלמא שהב"ח טורף מן הלוקח בדין דס"ל לשמואל דאחריות לאו ט"ס משום דזבין אונס ארעא ליומא וא"כ ה"נ מה בכך שהמלך יתפסנו למלאכתו כשירצה מ"מ עביד דזבין ליומא ואפי' לדידן דס"ל אחריות ט"ס היינו שהוא חוזר על המוכר לגבות ממנו מחמת אחריות שכתוב לו אבל מ"מ מקח טעות לא הוי אע"פ שנתברר הדבר שאף בשעת מכירה היה קרקע זו משועבדת ועתידה לצאת מתח"י אך באמת החילוק מבואר דטריפה שטורף בתורת בע"ח שאני דמ"מ הלוקח שלקח סמכה דעתיה שהלוה יסלק את המלוה בזוזי שזה עיקר חובו ואפי' באפותקי נמי מהאי טעמא לא הוי מקח טעות אפי' מכרה אחר שחל הזמן משום שסבור היה לפייס הבע"ח בזוזי וחילוק זה מבואר בתוס' דב"מ דף ט"ו בין לוקח מגזלן שלא חל המקח כלל משא"כ בב"ח אפי' אפותיקי סבור לפייס בזוזי וחל המקח ע"ש וזה שמוכתב למלכות לשדה גזולה דמי שהרי דין המלך על העבד עצמו ואינו מתפייס בזוזי כלל הלכך הוי מקח טעות ועיין ברמב"ם ריש פרק המוכר פירות שכתב אהא דמוכתב למלכות אומר לו הש"ל ואיכא דקשיא מהא דגרסינן אתקין ר"י עבדא דנן פטור כו' ואיכא למימר שופרא דשטרא הוא א"נ התם לא מוכתב הוא כבר למלכו' אלא ערעור יש לו עליו ושמא יצא פטור בדין אבל מכיון שהוא מוכתב גברא קטילא הוא ומקחו מקח טעות אע"ג דלא כתב ליה הכי עכ"ל ולפי"ז בבע"ח נמי אף ע"ג דהשתא טריף מ"מ בשעת המקח כערעור לבד דמי דשמא יצא פטור ויתפייס בזוזי משא"כ בדין המלך לעצמו דהוה מקח טעות אם בדין המלך הקרקע שייך למלך ולא אמרינן דאפשר שיתפייס בזוזי כיון שאינו דינו על מעו' כ"א דינו על הקרקע עצמו ה"ל כשדה גזולה אף דאפשר שהנגזל יתפייס בזוזי מ"מ אין דינו של הנגזל על מעות כלל כ"א עיקר דינו על קרקע וזה ברור: לפ"ז אכתי צ"ע במה שכתב הרמב"ם שבא עכו"ם והוציא הקרקע בין בדין המלך שכתבתי לעיל שיש לפרש כגון שדין המלך מי שקנה קרקע מהעכו"ם תחזור לו בלא דמים וכיוצא בזה ומדסת' לה סתומי משמע דבכל גווני אינו חוזר עליו אף שאינו בא עליו בתורת חוב ולמה לא נימא כיון שדין המלך ברור הוא שאין הקרקע שלו רק של העכו"ם ה"ז כמוכר ונמצאת שאינו שלו שהרי דינו על הקרקע עצמו ודוחק לחלק בין אם המלך בעצמו יש לו דין על הקרקע או עבד ובין אם איש אחר שיש לו כח להוציא בדין המלך דבכה"ג לא די שאינו מקח טעות אלא אף בתורת אחריות אינו חוזר עליו דלא מסתבר למימר הכי דמה לי המלך בעצמו או איש אחר שבא בכח המלך כיון שידו תקיפה בדין המלך ודינו דין על הקרקע גופיה הרי מוכר דבר שאינו שלו ולכן נלענ"ד דודאי אם בשעת המכירה כבר היה דין המלך על הקרקע זו ופקודתו יקח אחר קרקע זו או המלך לעצמו א"כ הוי מקח טעות דה"ל למוכר לגלויי' ללוקח ואין זה בכלל אונסא דמתיליד כלל ובכה"ג מיירי הא דמוכתב למלכות אומר לו הש"ל שבשעת המכירה היה כבר מוכתב למלכות אבל אם בשעת המכירה עדיין לא היה דין המלך כלל ושלו הוא מוכר ועתה נתחדש בין המלך שיקחו הקרקע המלך או אחר אע"פ שהוא בא מחמת המוכר כגוונא דכתיבנא או כגון שלא פרע מס שנים שעברו ואז בשעת המכירה לא היה דין המלך ליקח הקרקע עבור זה ועתה חידש המלך חק חדש לקחת הקרקע עבור העבר וכל כיוצא בזה כיון שעכ"פ עתה היא נתחדש ובשעת מכירה לא אסיק אדעתיה כלל אונס הוא שהרי נולד אחר המכר ובכה"ג מיירי הרמב"ם דאם הוציא ממנו בדין המלך אינו חוזר דאונס הוא ויצא לנו מזה דדוקא היכא שאין ידוע בשעת מכר אבל היכא שהיה ידוע בשעת מכר דין המלך על הקרקע זו פשיטא שלא נחשב אונס וכשיש לו דין על הקרקע עצמו ה"ל מקח טעות וכשאין לו דין על הקרקע עצמו רק בתורת חוב ואפשר לסלוקי בזוזי אע"פ שהמקח חל בכה"ג כמ"ש לעיל מ"מ עכ"פ בכלל קבלת אחריות הוא לפי שאין זה אונס שנולד מחדש שאף בשעת המכירה היה המוכר יודע כן שזה יש לו שטר עליו ואם לא יתפייס בזוזי יטרוף הקרקע בדין המלך שדינו דין וכל כה"ג כ"ע מודה שהוא בכלל אחריות שקיבל עליו המוכר ומכ"ש בשטרי קנין שלנו שכותבין באר היטב הכל לטובת הלוקח ותקנתו אם יבוא א' מסוף העולם קרוב או רחוק או יהודי או ארמאי כו' דפשיטא שחל עליו האחריות שמוציא העכו"ם ואין סברא לומר דדוקא אם יוציא בדיני ישראל דודאי הך לישנא יתירא לטפויי' אתי דאף אם יוציא בדיניה' הוא מחויב לפצות וגם נראה דבלא"ה אין לומר בזה יד בעל השטר על התחתונה כמבואר בח"מ סימן מ"ב דהרבה מהמפרשים כתבו בשטרי דידן שכותבין דלא כאסמכתא ודלא כט"ד אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה: ודרמ"א כתב דכל לשון שהוא כולל יותר ליפוי כח בעל השטר וסתמא משמע כך לפי דעת השומעין דנין אותו כך אפי' ליפוי בעהש"ט ע"ש והיינו דבשטרות הולכין אחר לשון בני אדם ודבר רחוק קצת הוא לפרש לשון השטר על עכו"ם שיבוא לדון ולהוציא בדיני ישראל ויוציא כדין כיון דהוא מלתא דלא שכיחי כלל שהרי מי יכריחנו ללכת בדינינו אחרי שידו תקיפה לגבות בדיניהם ומכ"ש בשטרות שלנו שדרך לכתוב בשטר המכר שכל לשון שבו יהא הכלל נדרש לזכות ויפוי כח בעל השטר ומכ"ש שאין להוציא הלשון מפשוטו ומכ"ש אם לפי ראות עיני הדיינין לא בא העכו"ם בעלילה רק באמת מגיע לו החוב ולא נפרע וכבר כתבתי שהרשב"א בתשובות המכונות כתב דבכה"ג אומד הדעת הוא שלא היה מניח שטרו בידו כיון שגובה בו מדינא דמלכותא ואף ממשועבדים גובה בו מדינא דמלכותא כאשר עינינו הרואות שגובה באמת ע"פ דיניהם וא"כ לא היה להניח בידו ואף לו יהא שהדבר מסופק קצת מ"מ עכ"פ אין זה אונס הנולד דהא בשעת מכירה היה יודע בו ששדה זו שמוכר לו הוא משועבדת ומסוכרת ביד אדונים קשה ע"פ השט"ח שבידו ואחריות דנפשיה הוא וקיבל עליו וגדולה מזו היא אפשר לומר דאף שאפשר שפרע אח"כ ולא הוציא השט"ח מת"י מ"מ אין זו דומה לאם הוציא העכו"ם בערכאות ע"פ עידי גזילה וכיוצא דהוא אונס דכתיב אשר פיהם כו' דאונס זה אינו מחמת המוכר ומה ה"ל למיעבד אבל בנ"ד פשע המוכר במה שהניח השטר תחת יד העכו"ם דה"ל לאסוקי אדעתי' שהעכו"ם יבוא לגבות בשט"ח זה ויטרוף ואין מידו מציל וכן מבאר בסוף סי'